ביקורת ספרותית על אני מסרב מאת פר פטרסון
ספר טוב

---

ספר קשה, על עולם קשה, וחסר מוצא.
בכפר קטן בנורבגיה, חיה משפחה מתפרקת, סידי בת ה 15 , טומי בן 13 ושתי תאומות קטנות.
האם נטשה את הבית, והאב אלים עד אימה.
מכאן מתחיל תיאור הישרדות של טומי ויים חברו מצד אחד וסידי בהמשך. זאת מול חסד של דיירי הכפר המחזיקים את בני הבית, כל אחד במשפחה אחרת.
המיוחד בספר הוא הכתיבה שיש להסתגל אליה. מקוטעת, עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן, אל רגע ההתנתקות והפירוד של בני המשפחה, מול אותם מפגשים מאוחרים כעבור 35 שנים.
הספר אינו מותיר לחמלה לתפוס מקום.
גורל סידי וטומי לא שפר יותר מיים החבר המבוגר של טומי, מין עליבות שצריך לחיות בה.
אין אצל הגיבורים, סיוטים, אלא הדחקה של הארועים וניסיון לחיות את הכאן ועכשיו.
האם זה פלא כי סידי נמצאת בסוף התקופה ב...צבא הצלה לילדים באפגניסטן? יים נוטה למות. התאומות, הופכות למין כתם מטושטש בזיכרון.
ואין לאיש רצון לסגירת חשבון עם אלו שהביאו אותם למצב זה.
ספר ריאלי מאוד, שלא גרם לי רגשות קיצוניים, אלא מין הכרה בריאליה, כמו הבעיות של הגיבורים והמצבים שפתרו כמעט יום יום.
המענין הוא שהם לא רואים עצמם כמסכנים. אלא ככה, אלו עובדות החיים.
איש לא מפגין בשבילם, והם אינם מוחים.
גם שוטר הכפר ה"נורמלי", מתעלם מסימני מצוקה גופניים של קוצר נשימה ולחץ בחזה ומת מתעוקת לב.
הספר מציג דרכי הישרדות ובעיקר תרבות חברתית: בצד מדיניות סעד ממשלתית רחבה, הפרט חייב לעזור לעצמו.
מצד שני, מפתיע כי בתנאים קשים אלו , לא נוצרת קהילה תומכת ומלוכדת, אלא זיווג ( לא בהכרח מיני), של פרטים כדי לשרוד ולחיות.
הספר מתעסק רק בדמויות אלו, אין כל מבט אל התופעות הגלובליות, כמו פוליטיקה עולמית, טייקונים ועוד. וטוב שכך. הפרטנות היא שיוצרת משקל ורושם.
ושוב עולה הבעיה שאיני מצליח להסתגל אליה : זיהוי התקופה והדמות שבה מדובר, נעשה דרך תת כותרת של הפרק.
ההתעלמות שלי בהתחלה,יצרה בעיה של אי הבנה מוחלטת של תוכן הדברים. גם הידיעה כי מדובר בעצם בשתי מערכות זמן עיקריות : שנת 2006 והשנים 19662-6, מתבהרת בהמשך.
בקטע מסויים הרזולוציה עוברת לחודשים, כמו: טומי. ספטמבר, 2006.
רבות התלבטתי אם לא לתת ציון 3 לספר בגלל טכניקה קלוקלת זאת. הרי אין תפקידי כאן להכין תרשים גאנט של פרוייקטים ולנסות להבין מי עשה והרגיש מה בתקופה ומקום מסויימים.
יש שיטות מעודנות ויפות להביא את הקורא לדמות , מקום וזמן. הסופר עשה לעצמו חיים קלים.

מאידך,ההתרעמות הראשונית שלי על הקיטוע, הפכה עם הזמן לתובנה, כי זאת בעצם דרכנו כבני אדם להבין את עברנו.
אנחנו קופצים במחשבתנו במרחב וזמן , בהתאם לגורם המעורר את המחשבה,ליכולת שלנו לעכל, להבין ולהכיל את העבר, כמו ההתקדמות בהבנתו.
וזה מה שקרה ל סידי, טומי ויים.
ולבסוף , נורבגיה ואנחנו.
התחושה שלי היא, כי ליהדות, ולישראליות,כמו לגודל הקטן יחסי שלנו, תפקיד נכבד כסוכני שינוי.
אם בשנות החמישים היתה מדיניות של ייצור המוני של עם, הרי היום יש הכרה כי התודעה של הפרט היא סוכן השינוי.
על רקע זה אני רואה את ההפגנות האחרונות של האוכלוסיה שעלתה מאתיופיה. אין כאן השלמה עם המצב. ויש דרישה למודעות של הישראלים הותיקים להכיר בכל אחד מהעולים מאתיופיה כפרט ואדם בזכות עצמו.
לצערי, איני מבין מספיק את התהליכים החברה הערבית , אזרחי מדינת ישראל.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אני מסרב