• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

מאת חיים סבתו

הביקורת של זאב

תמונה של זאב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

מאת חיים סבתו

הביקורת של זאב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זאב
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מג'נטה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

הרוצה ללכת אחורה לזמנים אחרים של ירושליים של מטה
ולהכיר אנשים שפסו מין העולם
והלוואי ולא היו נעלמים זה הספר בשבילם.

כתיבה מדהימה "עגנונית" עשירה ומאלפת.

מומלץ ביותר!!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של תום
תום
תמונה של מור
מור
3קוראים|גיל ממוצע41|67%נשים

על המבקר

תמונה של זאב

זאב

ותיק
חבר מזה 18 שנים
113 ביקורות•1 נבחרות•228 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זאב
זאב
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות113
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל228
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת35ספרות מקורית24ביוגראפיות9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של זאב

תעלומת הכתר

תעלומת הכתר

מתי פרידמן

אל תיבנו פה על סיפור מתח.
ספר אינפורמטיבי בלבד, כתוב ע"י סופר(עיתונאי) בינוני ומטה לטעמי.
ספור כזה צריך להיות מסופר ע"י היסטוריון לפחות ולא ע"י עיתונאי חוקר חטטן.


לא מומלץ!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
נוילנד

נוילנד

אשכול נבו

כשאני קורא ספרים, אני מחפש את התכלית שבהם ומה אני יכול לקחת ממנו לחיים.
ספר זה רגיש ככל שלא יהי'ה, העומד על דקויות כאלה ואחרות שלעיתים מפתיעות אותך ותופסות אותך לא מוכן, בסופו של דבר הוא ללא תכלית, ולא מצאתי בו ולו דבר אחד שאפשר לקחת אותו איתי.

לא מומלץ בעליל!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
חסידות ברסלב

חסידות ברסלב

מנדל פייקאז'

הסופר, אחד ההיסטוריונים החשובים בחקר חסידות ברסלב, מצייר לנו את דמותו של רבי נחמן כפי שאפשר ללמוד עליו מסיפוריו ומתלמידיו.

ממליץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
בצל האב

בצל האב

ברנד וולשלגר

דור שני של קצין בכיר בצבא הגרמני.
התמודדות. גיור. ישראל. יציאה שוב מישראל.


סיפור נוגע לא נוגע.
לא התחברתי לדמות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
ברלין, אלכסנדרפלאץ

ברלין, אלכסנדרפלאץ

אלפרד דֶבלין

סיפור של חיי גרמניה שבין שתי מלחמות העולם.
יש נגיעות והבנות מדויקות של הסופר איך ולמה גרמניה הגיעה למה שהיא הגיעה בזמן השואה.

מייגע משהו אך חושב.

ממליץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
טראומה והחלמה

טראומה והחלמה

ג'ודית לואיס הרמן

חשבתם שאתם מכירים את סיפורי הטראומה?
חישבו שוב!

ספר מעורר מחשבה עמוקה.

ממליץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
שנות ההשמדה 1945-1939

שנות ההשמדה 1945-1939

שאול פרידלנדר

פרינדלנדר היסטוריון חשוב, ממשיך ומספר לנו את הסיפור הקשה של השמדת העם היהודי באירופה.

סיפור קשה אך חשוב לקרוא!!

ממליץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
אם רק נאמין

אם רק נאמין

מיץ' אלבום

מיץ' קיטש'.

שטויות במיץ!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב
הכלב השחור של צ'רצ'יל

הכלב השחור של צ'רצ'יל

אנתוני סטור

ספר חובה להבנת נבכי נפש האדם.

סופר ענק שמספר סיפור על אדם ענק.

חובה לקרוא.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•זאב

ביקורות נוספות על "כעפעפי שחר"

כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

כשאני מדבר על 'כעפעפי שחר', קשה לי לדבר בכוכביות וציונים. אני חייב לספר לכם עד כמה הוא השפיע עלי, הספר הקטן והלא מזמין הזה. עם דלתות התכלת שלו, ועם קולו הארכאי של עגנון הגליצייאני הבוקע מגרונו של פייטן חלבי.

תראו, אני ממש לא גזען. רק קצת אשכנזי. קצת, במלוא המובן האשכנזי. אני מתקשה קצת לפלפל בהגדרות ולמצוא את הסיבות. אבל אלו העובדות. הקיבה שלי, ממש לא יכולה לשאת משהו שלא נעשה במטבח שלנו הפולני, לכל הרחוק ההונגרי. לא, אני לא מתנגד לחומוס או לפלאפל, אבל בלי החריף הזה. (אם צריך חריף, יש לנו את החריין).
אני אמנם גר בסביבות ירושלים, אבל כל האזור הזה של נחלאות וצפונה, לא נחשב בעיני. התמהיל הזה של דתיים, גיטרות, תכלת וקוקאין, אפעס היה לי זר. כן-כן, גם הסירחון של מחנה יהודה, בעיני מחוץ לתחום. מה רע בירושלים שעד מרכז-כלל והמשביר?...
ולא שחלילה, אין לי הערכה לתרבות הקבלה, מיסטיקה וכל האקזוטיקה הזו, אלא שלטעמי, כל אלו צריכים שטחי-גידול מתאימים, בהודו ואפילו בצפת, אבל לא ליד הבית שלי. אני מסכים אמנם לבקר שם, אבל ממש לא לגור שם.
בקיצור, ביום שאחרי, כלומר ביום שסיימתי לקרוא את 'עפעפי שחר', הכל השתנה. זו לא קלישאה. משהו בטעם נפתח. כבר באותו יום שוטטתי בנחלאות. התענגתי על חצרותיה, שאפתי את ניחוחותיה. ולא נחה דעתי עד שנכנסתי אצל תגרי מחנה יהודה. ושעה ארוכה פסעתי בין דוכניהם המלאים כל טוב. לא עצמתי אוזניי משמוע זעקת הישמעאלים המכריזים על מרכולתם בחנפנות; לא צבטתי נחיריי מהריח את ריח החלבים והבשרים; גם לא הפניתי עורף למלכי החלבה המפצירים בכתריהם.
אחטא ביושרי אם לא אספר לכם מה עוד אירע לי בהתהלכי בשוק. כי מעולם, רצוני לומר, מיום עמדי על דעתי, לא שמעתי ואף אבותיי לא סיפרו לי, על אותם מיני מאפה המכונים בקלאווה. הגיעו הדברים כדי כך, שגם כאשר קראתי את 'כעפעפי שחר', ונתקלתי בהם על מגשי הפורצלן שמגישים השמשים בבתי הכנסיות לעומדים בלילות לשורר הבקשות, הייתי תמה ומתחבט כיצד מכנים אותם. שלא הייתי יודע האיך מנקדים את אותו בקלאווה, שאין צירוף זה של שני ווי"ן אל"ף וה"א, נהיר לבני אשכנז האירופאים.
גמרתי אומר, קמתי לי ועליתי אצל האופה שבקרן הרחובות בשוק מחנה יהודה. ולא כל אופה מוכשר היה בעיני, כי מבקש הייתי אחר אופה ששחום עורו יעיד בו, ומחשש של ספק קל אף הידרתי שלא תהא מרכולתו כשירה אלא בהכשר של 'בית יוסף' ולא ה'ביד"ץ לכל מקהלות האשכנזים'. קיצורם של דברים, עמדתי אצל דוכנו, והייתי שואל שעה ארוכה על כל מין ומין שלא הכרתי.
ולא שהטרדתיו בשאלות על רוגלעך, שטרודל ובלינצעס, מתוך שמוכרים היו לי עד לאחת. רק שהייתי מצביע על כל מטעם שלא הכרתי והייתי שואל 'מן הוא'? והמוכר משיב לי בנעימות, כמי שלא עמדו רגליו ורגלי אבותיו זה עשר דורות בין המצווחים והמאיצים החשובים של קהילת התגרים בקרתא דשופריא. ואילו זה, אופה פשוט, היה מאיר לי פנים ומשיב בניחותא, על כל מין ומין את שמו המיוחד לו.
והיתה אצבעי עוברת ממגש למגש, שואלת על כל המרכולת. עד שהצביעה ידי על מין עלי בצק שקופים כצבע החלבון, שתוכם רצוף מחית ירוקה כעין הסחוג. ידי הצביעה ושפתותי שאלו בחשש 'מן הוא?', שלא יקפוץ עלי רוגזו של האופה שאת סבלנותו אני מייגע בשאלות של שמות. אורו עיניו וגבר קולו של אותו נינוח, שזעק לעברי בתימה של טרוניא: "הלא תדע?! והרי זה בקלאווה". וכמין נבואה קטנה נזרקה לו מפיו "כאלו, עוד לא טעמת בחיים שלך", אלא שלא היה יודע שאף לא כאלו, לא טעמתי מחיי. מתוך שמעולם לא ראיתי כדוגמתם בבית הוריי ואף לא בבית ידידיי.
ואני, מתוך שקראתי 'כעפעפי שחר' ומתוך שהייתי מתאווה מתי יבוא לידי תופין זה ואטעמנו, לא עצרתי ברוחי, ומילאתי חצי הקילו בשקית הנייר שהשתמנה מדשן הבקלאווה אשר באצבעותיו המשחירות. ומיד כשנקב במחירם, עוד בטרם שקלתי לידו, בעוד השקית בכפי, נשאתי שם שמים בברכת מזונות, ועד ארגיעה טעמתי מהמתוק-המתוק הזה. והנה אורו עיני.
סהדי במרומים, שכל אותה טרחה וכל אותם טלטולים שיגעתי והטלטלתי, כדאיים היו ובלבד לחוש באותה מתיקות. ועוד יותר משמתקו בפי עוגיות הבקלאווה, מתקו בעיני-ליבי מילותיו המתוקות של הספר. שמתוך קריאתו אף הגעתי עד שערי דמעות, מתוך שהרגשתי עד היכן הדברים מגיעים. וחשתי כעזרא סימן טוב בשעתו, שהיה קורא בזוהר, מעט היה מבין, ומה שלא הבין הרגיש. וימתקו המים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מתלמד
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

בקצב של "סבתו אחד בשנה" הגעתי בשעה טובה ומוצלחת אל "כעפעפי שחר", השלישי של סבתו.
בספר זה מפליא סבתו לתאר גיבור - עזרא סימן טוב - שהוא אדם פשוט, תם וישר דרך, סר מרע ועושה טוב.

עזרא הוא הכי "לא גיבור" שיש. הוא עובד במכבסה, גר בדירה קטנה במרכז ירושלים, לא הרחק מרחוב יפו ומשוק מחנה יהודה, נשוי למדאם שרה (כמה הדר נלווה לשמה), ויש לו כמה ילדים שכבר נישאו ועזבו את הבית.
חייו חיי אדם פשוט - ירושלמי, מזרחי, דתי. מעמד הפועלים כפשוטו.
אך אין הדברים כה בנאליים כפי שהם נשמעים. ההיפך.
סבתו מיטיב לצייר בעדינות ובסבלנות דיוקן אצילי של איש זה.
תמימות אמונתו, ישרותו, טוב לבו ואדיקותו הדתית מתוארות ביד אמן, אך לא פחות חשוב מכך - באהבה.
סבתו אוהב את הגיבור שלו, מעריך אותו, מגביה אותו, ומעניק לו כל יקר והדר שיש בידו להעניק לו.

אני חושב שסבתו מבקש בדרכו הצנועה להוסיף גיבור מיוחד לגלריית הגיבורים הישראלים - אדם טוב.
לא סתם טוב, אלא ממש טוב. טוב לב ועדין ותמים.
גומל חסדים, סועד חולים, מנחם אבלים. צדיק שמרוב פשטותו אינו מודע לצדיקותו.

לכאורה אדם מסוגו של עזרא סימן טוב הוא שקוף לחלוטין בחברה שלנו.
מי מאיתנו מקדיש עוד טיפת מחשבה על האדם הלא מתוחכם שעשוי לשרת אותנו ולמלא את מבוקשנו בניקוי יבש, בחנות טמבור, במעדנייה בסופר?
אבל סבתו מביט בו בעיון רב ומגביה את דמותו לשחקי רום.
והתוצאה מקסימה ונוגעת ללב.

לדעתי סבתו מבקש לבצע מהלך נוסף באמצעות גיבורו.
במקום שהסיפור יתמקד בעימות ספרדי-אשכנזי, יעסוק בקשיי הקליטה, הקיפוח ובשאר הנושאים המוכרים, סבתו מניח לכל זה.
גיבורו מזרחי שורשי שחייו הם חיי טוהר והדר. לא פחות.
ויכוחים ומשקעים עדתיים? לא כאן.
לספר הזה הם לא נכנסים.

גם אין בספר אפיוני זמן מובהקים, כגון מלחמות או אישים מפורסמים שחולפים ברקע ויכולים למקם את הסיפור בזמן, ונדמה שזה לא במקרה.
סבתו משרטט באמצעות עזרא סימן טוב מין יהדות מזרחית תמימה על-זמנית, ייצוגית, נכונה תמיד, ומהווה דוגמת מופת.
ושוב - התוצאה מקסימה ושובת לב.

דבר מה הפריע לי בספר הזה, ובעצם הפריע לי גם בקודמיו, והוא נטייתו של סבתו לצטט מן המקורות קטעים רבים - פסוקים, מאמרי חז"ל, תפילות ופיוטים.
לטעמי הוא עושה זאת מעט למעלה מן המידה.

על עזרא סימן טוב מעיקים מאד כל חייו שני מאורעות - האחד מילדותו והאחד מחייו הבוגרים.
הראשון בא אל פתרונו המפעים לקראת סוף הספר, והשני, אוי השני, לא ממש.
אבל סבתו מסמן לגיבורו איזשהו קצה קצהו של פיתרון מהבהב, מרצד, כעפעפי שחר.
מי שאינו דומע בסוף הספר - איני יודע איזה לב יש לו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•עמיחי
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

אצלנו בבית הכנסת אפשר שתמצאו אנשים כאלו, טובי עיניים, חדי לשון, נוחים לכעוס ונוחים לרצות. אנשי מעשה, קובעי עיתים לתורה, שאומנותם פשוטה היא ודעתם מעורבת עם הבריות. אצלנו בבית הכנסת אפשר שתפגשו בגבאי, שנים שהוא עושה את עבודתו נאמנה, שנים שהוא מדבר בלהיטות על מבנה הקבע שיעבור אליו בית הכנסת ביום מן הימים, שאת כל הכסף כבר יש, רק צריך קבלנים טובים, ופתאום מישהו ביטל לו, וכך וכך הוא ממשיך ומלהג על כל המניעות המוצאות אותו, והשומעים מנידים בראשם לעברו כאומרים, נו, כלום חידוש יש בדבר. אצלנו בבית הכנסת מועבר שיעור כל שבת, דרך קבע, כבר שנים. אבי מורי מעביר אותו, ועל אף שלא אברך הוא, ולא רב ולא בן רב, ועל אף שאנשי שלומו קוראים אותו דרך קבע 'אבי', בפיהם שגור 'רבי אברהם' על אף מחאותיו. קמים הם לכבודו כשנכנס להעביר השיעור, שאמרו חכמים, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. את כל מסכת ברכות סיימו, שנה תמימה שקדו עליה. גם את הכוזרי סיימו בחג הסוכות, וקיימו סעודה של מצווה בסוכתנו.

אצלנו בבית הכנסת תהיו עדים למנהג קבוע שלא מוזכר באף ספר הלכה; באופן קבוע יקרא הגבאי בקול רם את "פיטום הקטורת" שבסוף התפילה ויעצור, כנהוג, לקרוא פסק הלכה מתוך ספר של מרן כשמגיע ל"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי הליכות, אלא הלכות", וקורא בו הלכה בקול שאינו מתיישב טוב על האוזן, אלא שמה נעשה והוא הגבאי, והמנהג הקבוע הוא שהיושב בספסל ממולו מקשה, כדרכו, על הגבאי, מצעק כי לא מבין הוא בהלכות, שאין מקור לזה, והגבאי מראה לו הכתוב, שהכל דברי מרן ואין מקשים על הדרשן, והוא בשלו והוא בשלו, ויושבי בית הכנסת נהנים מהמופע ומצחקים לעצמם, כך מדי יום ביומו.

קורא בתורה יש לנו בבית הכנסת. בקיא הוא בהגיית המילים ככתבן, ולא מההוגים אל"ף כעי"ן ולא חי"ת ככ"ף, אלא על הסדר בדיוק מופלא. לא תוכלו לתופסו בשגיאתו; ומי נאמן יותר להעיד על קורא בתורה כי אומן הוא, יותר מעדת הזאבים של מתפללי בית הכנסת המעיינים בכתוב בחומשם בעת קריאת התורה ורק ממתינים להזדמנות לתקן שגיאת הקורא בקול. אלא שברבות השנים ידעו הם שלא בנקל יתפסוהו, והוא שנים רבות עוסק בזה, ולא עוד אלא שבשבתות משכים הוא קום ומתפלל בהינץ החמה, וקורא גם שם בתורה, ומקריא לכל בתי הכנסת, ואחר כך מקריא אצלינו ואז עוד עובר הוא אל בתי כנסת שמניינם מאוחר יותר. וסילסוליו מתוקים מדבש ונעימות קולו ממלאת את הלב ומעוררת השומע.

אל בית הכנסת שלנו מגיע מדי פעם הבקיא בהלכות. לא אברך הוא, לא רב, עובד מועצה הוא, עוסק בצרכי ציבור. אלא שבקיאותו בהלכות ניכרת לכל אדם. בשבתות שבהם היה מגיע, היה הוא אומר את מדרש ההלכה דרך קבע, בלי שאיש יפצה את פיו. והיה מאריך, ואין מוחה בידו, שבקיא הוא ומבקש להבהיר את הסוגיה על בוריה. מהתלמוד ומהרמב"ם מביא, ומהרא"ש, מגיע אל שולחן ערוך אחרי בירור עמוק בראשונים ומסיים בפסיקת מרן עם הקפדה על דרכי כל המנהגים, למען קהל האשכנזים המצומצם הכולל בדרך כלל את אבי ואותי. קורא הוא על-פה, לא כאותם המקריאים מספרים בלשון עילגת כמעט ואינם שמים לב למה שמקריאים; יודע הוא על פה הפסקים וההלכות ככתבם וכלשונם. מקיים הוא מה שאמרו: דברי חכמים בנחת נשמעים. קולו כמעט שלא נשמע. בנחת בנחת, במתינות ובענווה, הוא מסביר ומבאר כשבת שחוק בפיו, וכל העם רואים כי מתענג הוא על תורתו כפנינים. אצלנו בבית הכנסת אין צעירים. הם הולכים אצל בתי הכנסת הגדולים, החדשים. אין להם עניין בבית הכנסת הקטן שלנו, מחזרים הם אחר מניינים מהירים יותר, עם "מי שברכים" נדיבים פחות בברכות.

בבית הכנסת שלנו אני מתפלל מאז שנולדתי. בנוסח אשכנזים, בבית כנסת ספרדי, עומד במקום שהם עומדים ומאריך היכן שהם מאריכים כדי שלא לפרוש מן הציבור. חדש אני בעולם, חידושיו חלב אמי הם. כ"א שנים שאני משוטט בו ולא ידעתי זמנים אחרים. ועם זאת, קול קדמוני, געגוע המפכפך בי כמי שילוח, מעיין המתגבר בי כנהר היוצא מעדן, שקט וסמוי מן העין, זיקה לעולם שאיננו עוד, התרפקות על זמנים בהם לא הייתי, מקומות בהם לא ביקרתי, ודרך חיים אותה לא חייתי, לא אני ולא דור שלפניי. יצאתי לעולם הגדול, התפללתי כבר בבתי כנסת אחרים, מנייני קרליבך, ושמעתי שיעורים של רבנים של ימנו, שיעורים בהם יש קצב קבוע, ודיבוריהם חדים ומתיישבים על הלב ועל הנפש כאחד, היורדים אל העם, והעם ישפוט אם לשמוע להם אם לאו. אך בלבי ידעתי כי אין חלקי עמהם בשלמות.

*

"כעפעפי שחר" היה המלצת רב. בשיעורי "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן שהיה ראש הישיבה מעביר, כשהיינו דנים במעשה מחכם ותם, היה הרב חוזר הרבה ומזכיר את הספר הזה, והיה אומר שזה הוא ספר אמונה לכל דבר ועניין, וכינה אותו: מעשה מחכם ותם המודרני. כשהיה מזכיר איזה דבר מתוכו הייתי מתבהל וקורא חרש: "הרב, לא לגלות!" והוא שתק ונתחייך, שידע כי מנוי וגמור עמי לעיין בו. "חכם ותם המודרני" היה די והותר כדי שאגמור אומר לקרוא את הספר בהזדמנות הראשונה שתקרה לי.

ברחוב צדדי בירושלים העתיקה ישבתי, על יד ישיבת הכותל, בכוך הנגמר בקשת אבן המשקיפה אל ההר. שבת היתה, חולצה לבנה לבשתי. בידי עותק של הספר, וריחות של ירושלים ושל שבת משמשים בערבוביה באפי. אין מקום מתוקן יותר לכך, אין שעה יפה מכך. קראתי את הספר, כריכה לכריכה, בזמן שבת אחת.

מתי מספר הספרים שפותחים בי את שער הדמעות. רבים הספרים המנסים, מתדפקים על השער וקסמים בידם, מנסים אלו ואלו תכסיסים ומזימות. לא כן מעשה בעזרא סימן טוב, שהוא סגולה יש בו אצלי, שתכף כשמתיישב בפתח השער, הרי זה נפתח בפניו ומקבלו בסבר פנים יפות.

ספר זה, תמונות-תמונות הוא עשוי. תמונות חיים, רגעי זמנים תקופות ומנהגים, ורגש עתיק יומין צף ועולה בו. ניחוחות של קדושה ושל טהרה מכל דף ודף, והוא בשלו עומד. ספר זה יש בו מן השחוק, ויש בו מן העצב, יש בו מן הדבש ויש בו מן העוקץ, והוא אינו חף מתת מוסר ומהביע עמדותיו. סיפורים רבים שזורים זה בזה, מהם נגעו בי נגיעה שיש בה כדי להשאיר סימן, מהם שהעבירו בי שחוק ושעשוע של מילתא דבדיחותא, ומהם שניגנו בי בנועם, זימרו את שירי בדיוק שלא צפיתי. מעשיות שגילו בי סתרי תורה, שלא ידעתי אודותיהם. גילה בי הספר רזים וסודות, והיו לי כתבי הרב כנר לרגלי בדרכי את עבודת השם יתברך. אין שום ספק שזה הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי, שאינו נופל באופן מצוי תחת הגדרת ספרי דת.

השווה ראש הישיבה ספרו של הרב סבתו למעשה מחכם ותם, ולא לחינם. התמימות היא אבן השתייה של מעשה בעזרא סימן טוב, התם שבתמימים. במעשה מחכם ותם מספר רבי נחמן על שני חברים שונים זה מזה, האחד בעל שכל וחריף, והאחד תם. לא שהיה טיפש, כותב רבנו, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך. כלומר, אומר ראש הישיבה בבת שחוק, בשפה שלנו: טיפש. כלומר, הוא מציע, שבשפתנו שלנו, בעולם משלנו, התם הוא טיפש. פוחד הדור שלי מן התמימות, תכלית השנאה שונאו, גם אם מתכחש לכך. מעדיף הוא שלא לסמוך על איש מאשר לסמוך על כולם. אך החכם בסיפורו של רבי נחמן יורד לשאול תחתיות, שעה שהתם עולה ומתגדל ונהיה לשר. התמימות היא מרווחת, החוכמה צרה. התם מכיל, החכם הודף. אין בכוחי להסביר עד כמה בהיר הרעיון בלבי, בתום לב אני מרגיש כך, ומה אעשה ומעצמי אני רושם. אמרה המשנה "איזהו עשיר, השמח בחלקו", וכל כך שגור בפי כל המשפט הזה עד שרגילים האנשים ללעוג לו, לגלגל עיניהם השמימה כמתריסים. הסתפקות במועט כדרך חיים עלולה להישמע כצורת חשיבה דלה, ענייה, ריקה, חסרת מעוף... אין בליבי כוח להסביר עד כמה כואב לי אפילו לכתוב דברים אלו. ודאי לי כי התמימות מצמיחה עושר פנימה, בעוד הרדיפה אחר דבר מה שלא שם באמצעות חוכמה תשאיר את האדם ריק וחסר כל. לא הושחז קולמוסי די הצורך כדי להטעים באופן בהיר מדוע אני כה בטוח בכך שיפה הפשטות מהפאר. אך אמר רבני נחמן עוד כי דומה הדבר לאדם הסוגר את ידו ואומר: "נחשו מה יש בידי." וכל העם מנחשים, ולא משיגה ידם, והם אומרים "הארה לנו." והוא בשלו, וקופץ ידו, והם רודפים אחריו עוד ועוד, עד שמביא אותם אל שאול תחתיות, שם הוא פותח את ידו הריקה. לא אהין להוסיף על כך, אלא שכיוון שראיתי שיש בנושא זה מן החולקים ומן המסכימים, אביע את עמדתי, כי נחרצת.

אזכיר את חסיד ברסלב שנפגש בספר זה עם עזרא סימן טוב. שכן מסיפור זה הרבה יש ללמוד על התמימות, שיש מי החושב כי תם הוא, אלא שאין הוא כך, והראיה כי מאמין הוא שיש לרחם על עזרא, שאין בו דבקות בהשם כביכול, והקורא יצחק ויאמר: בו?! בו אין דביקות?! ויהיה אותו חסיד כמטיף, אלא שאנו יודעים כי בית בנוי הוא מנסה לבנות. אך עזרא לא מן המתרעמים, ובתמימות אין קץ מקשיב ומאזין. בנועם. לא אוכל להאריך, שכן אין רגש האדם משיג ממה שנאמר לו בעדות, וכלי שני לא מבשל. מוטב שתקראו ותיווכחו בעצמכם.

עזרא סימן טוב... טוב לספר מעזרא סימן טוב. מורה דרכי הוא אותו כובס מירושלים. התם שבתמימים. דרכו דרך ישרה שידבק בה האדם. דמותו מאירה לי דרכים חשוכות, עיניו מלאות התוגה והשמחה מנעימים בי נעימות. קצרה היריעה מלהסביר. חלק מנשמתי כתב כאן הרב, ואיני יודע אם מרוח הקודש אם מסברא בעלמא. אקצר, שלא להטריח את הציבור, אומר שכעת בעת שירותי בצבא, בעתות צרה וקושי, מה שהחיילים קורין: "שחורות", אני שולף את "כעפעפי שחר", מעיין בעזרא, ומיד שבה עליי נפשי. דמויות רבות סובבות את נוף ירושלים דאז. הדוקטור טוויל, שסיפוריו מעוררים בי הזדהות שלא חשתי כמותה עם אף דמות מעולם בכל עולם הספרות אי פעם, רחמים הכנר העיוור, שמעורר בי זיכרון ישן על סיפור שסיפרה לי סבתי על מכוון פסנתרים עיוור שהיה בשכונתם, הרב פינטו, שמעשה פטירתו מעלה בי דמעות שליש בכל פעם בה אני מעיין בו, ועוד רבים מספור וסיפורים שלא אספר גם משום שאין רצוני לגלות ולקלקל, וגם משום שאין בי די כישרון לחשוב על מילים חדשות לתאר אותם ואת מעשיותיהם. עולמו של עזרא הוא עולם שלפני תקופתי. ריחות שאיני מכיר, שירים שלא שמעתי, מנהגים שלא נהגתי... ועדיין, בכל פעם שאני קורא בספר עולה בי געגוע אליהם. שורף, בהיר, חזק. אין לטעות בו. געגוע למה שלא ראיתי... רק השם ידע סתרי לב. מצטער אני עם צערו של עזרא, על אובדנו של זמן התום, אך רוצה אני לנחמו כאומר: לא תם הוא, הנה הינו, תמימות לעולם עומדת. שהעולם אומרים שתמימות היא דבר חולף, ואני אומר שתמימות היא דבר מסתתר. עוד תשוב ותתגלה, והנה נוצצת היא בי, ויודע אני שדור דעה יבוא על תיקונו וישב זאב עם גדי, ומים עם אש, וחוכמה עם תמימות, ורואה אני בדורי שכך הם פני הדברים תחת לפני השטח, אך הוא לא שומע, ואין מתנחם, רק אומר: גם זו לטובה. ולא מבקש כי אם שלא יאבד זמנו שלו, לא מתרעם הוא על החדש, לא מאותם שמלינים על הצעירים הוא עזרא, כי אם מישרי הדרך השמחים בהתקדמותו ותיקונו של עולם ובו בזמן משתוממים בפני עולם הנוהג הפוך ממנהגם. לא עולמי הוא עולמם, מצר עזרא, כביכול כאילו אין לו מקום בו. אני יודע שאין זה כך. אך אני בשר ודם, והוא נייר ודיו.

על צרת הבת הפוקדת את עזרא לא ארחיב, אומר רק שממש מחיי שלף הרב את המעשה, ואיני יודע איך עשה זאת. רוצה אני לפוגשו ולשאול אותו, נו, רבי הסופר? מה היה בסופו? אך יודע אני בליבי כי לא יענה.

כתיבתו של הרב חיים סבתו לא תסולא בפז. רבים וטובים ממני התייחסו אליה, ויש בה הרבה מן חוכמות הספרות, אך אני דל שבדלים ולא אתייחס לכך שאין אני מיטיב להבחין בכל חוכמה וחוכמה. העברית היא שפתי, ואין לי מתוקה ממנה. כל שאר השפות בעולם כחרס בלשוני. אין כמותה במלכות, אין שנייה לה ביופי, אין דומה לה בקדושה. כבר מזמן קיבלתי על עצמי שלא להגות מילות לעז ממש, כשאין בהן צורך. הרב סבתו אמן של עברית, מכיר הוא אותה בהרבה גוונים ומיטיב להשתמש בכולם ביד אומן. שכן, קראתי את שאר ספריו אחרי האחד הזה, גמעתי אותם בשקיקה בזה אחר זה מבלי עצור. כולם פלאיים, כל אחד בדרכו שלו, כולם שזורים בהם מני חוכמות ויופי ותפארת, אך אף לא אחד מהם כזה הספר. שהעברית בו עתיקה ונושנה, והיא יפה מכל צליל שבעולם, ואין שירים כשירי הלוי, ואין קדושים כמזמורי דוד. ולא בדעת אני יודע זאת, כי אם בנפש. הרב מוצא את הדרך לשזור הכל מכל כל שיש לשפה להציע בתקוות שני של שמחה ואורך רוח.

מה אומר, קצרה היריעה מלהסביר. משל המשיל רבי נחמן, שמתאר תחושתי: לפני שנים רבות נסע סוחר גדול לעסקיו בעגלה רתומה לסוסים ובאמתחתו יין הונגרי משובח. כשהתארכה הדרך ימים רבים נתן גם למשרתו לטעום מעט מן היין הטוב. לימים הזדמן המשרת לפונדק שבו שתו אנשים את יינם ושיבחוהו מאוד. "כמה טוב היין הזה", אמרו זה לזה, "יין הונגרי אמיתי". טעם גם המשרת מן היין ואמר להם, "הרי אין זה יין הונגרי כלל". גערו בו האנשים ודחפו אותו, אך המשרת התעקש ואמר, "מי שטעם יין הונגרי- אותו לא יטעו עוד לעולם."

ניסיתי להרבות ויצאתי ממעיט. יותר ממה שכתבתי לכם אמרתי כאן. והסודות ישארו חבויים, והנסתרות לה'. אסיים, כמו שנוהג עזרא סימן טוב, שלא בשמי, ולהביא דבר בשם רבי, ראש הישיבה הנוהג לומר בבדיחות הדעת: זה ספר שמי שלא קרא אותו, לא יהודי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אסף
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

ספר מדהים כתוב יפה עם מסר טוב מאוד, ואני מאמין שזהו אחד מהספרים הטובים ביותר שנכתבו בהיסטוריה.

אבל יש לי ביקורת על המסר של הספר, המסר היוצא מהספר הוא שהתמימות זה המידה הטובה והתחכום זה המידה הרעה. וזהו דבר שאינו נכון כלל, אפשר לעשות עם התחכום דברים ממש טובים, ואם התמימות אפשר לעשות הרבה דברים רעים כשמתנהגים בה כלפי אנשים רעים. ולצערי רוב הרע בעולם מגיע מזה שאנשים תמימים מקשבים בתמימות לאנשים רעים. והתחכום זה דבר שאיתו אפשר להביא לעולם הרבה טוב כשמבקרים את האנשים הרעים.

ועוד נקודה לביקורת, הסופר מעמיד את באופן חיובי לחיות חיים מצומצמים של מכבסה ,בית כנסת וארוחת צהרים, וזה בהחלט נכון למי שנוח לו לחיות כך, אבל לרוב האנשים (לפחות אלו שקוראים את הספרים) הסיפוק אינו מגיע מכזה דבר, ובדיוק ההיפך מי שנתן לו אלוקים את החוסר מנוחה ואת הרצון לפעול בעולם יותר ויותר הוא חייב לנסות לפעול בעולם יותר ולא להצטמצם לחיים הקטנים, אלא לשאוף לתקן את כל העולם ולפעול בעולם כמה שיותר כדי לתקן אותו ולהפוך אותו למקום טוב יותר.

אבל בסופו של דבר אני מעמיד את הספר הזה כאחד מהספרים הטובים ביותר, משום שהספר הזה מעמיד את הטוב לא על הדברים הגשמיים אלא על המצב הנפשי והסיפוק הרוחני, ושאפשר להגיע לטוב גם בלי להיות עם חמש תארים וידיעות פילוספיות.

ואם כל הביקורות אני בטוח שכל מי שיקרא את הספר הזה יהיו לו חיים טובים יותר ושלווים יותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ראובן
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

- - - - -
מעולם לא הרגשתי שסגנון הכתיבה הזה הוא האהוב עלי. אותו סגנון ייחודי דומה בו ש"י עגנון התחיל, וכן בו תלמידו של הרב סבתו, מיכאל שיינפלד, המשיך כדרכו. אותו סגנון שעוד מעטים, אני מניח, כותבים, ורבים אחרים קוראים ואוהבים.
אבל הספר הזה הפליא אותי.

כעפעפי שחר זהו ספר שירה. לא רק כי חלק בלתי נפרד ממנו מספר וכותב שירה, בעיקר שירת חכמי ספרד של תקופת הראשונים. גם לא רק כי סיפורו השלם בנוי על חיי זמירות ובקשות. פשוט כי גם הכתיבה עצמה, כתיבת שירה היא.
כתיבה פיוטית, מלאת דרשות, הסברים, מדרשים, חיים שלמים. בערבוביה כזו שרק המכיר יכול לראות כמה נפלא כל פסוק בהקשרו, כמה נהדר כל מעשה חז"ל בסיפורו, כמה מתוקים הסבריו של הרב סבתו על גמרות, מדרשים ופסוקים, הנאמרים ע"י גיבוריו.

עזרא סימן טוב יהודי פשוט ותמים הוא. יהודי שקם בבוקר לתפילה מרוממת, ממשיך ללמוד כשתפיליו על ראשו וידו, חוזר לביתו לארוחת בוקר עם אשתו המעודדת, ממשיך לעבודה ככובס לפרנס בכבוד, מתפלל מנחה במתינות, שיעור במדרשים, הלכות ומעשים לאחר מכן, ערבית שמחה גם היא, והביתה.
חיים פשוטים, רגועים, תמימים, שמחים. חיים של צניעות, חיים של כבוד, חיים של חסדים ומידות טובות. חיים של אדם פשוט ולא חשוב לכאורה שמקיים את ה'שולחן ערוך' במלואו, ולא מבין מה מיוחד בו.
הייתי רוצה גם אני לרקום על התפילין "עבד השם", אם רק זו לא הייתה יוהרה מצידי.

עזרא סימן טוב כבר סבא, עבר גם את גיל השישים, ועדיין, עזרא סימן טוב ממשיך בפשטותו. ממשיך בתמימותו, ממשיך בשמחתו.
עזרא סימן טוב נולד בעיר הקודש ירושלים, ולא יעזבה בעד שום הון. עזרא ממשיך מסורת באהבה. מעריך, מוקיר ואוהב את אשתו, ילדיו ונכדו. עזרא סימן טוב יהודי פשוט. בחינת 'פשיטות ותמימות' שבחב"ד. או שלא בחינת.


למדתי שכשמדברים בגוף ראשון אי אפשר להתווכח. אז אני, ללא ספק, נהניתי הנאה רבה בקריאת ספרו השלישי של הרב חיים סבתו. נהניתי מכל אזכור מדרש, הלכה או אגדה, משילוב ביטויים יפהפיים בארמית בין דפיו, מדרשות חכם יוסף פינטו וחכם ונטורה, מעקיצות קלות וסמויות שכתובות בחיוך, ובעיקר מחייו הפשוטים של עזרא, שזו אולי כבר הפעם השביעית שכתבתי את השורש פ.ש.ט.
אולי תהנו ותתפעלו גם אתם, אולי לא. אין אני יודע.


ומרגליה בפומיה דרבותי -
ולוואי שנזכה להיות יהודים פשוטים.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Command
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

נעמה לי שפתו של חיים סבתו,פיתוליה והתפלפלותיה הוליכוני בין רחובותיה וסמטאותיה של ירושלים והדהדו בין אבני קירותיה למרצפותיה ובין חללי מדרשיה.
למרות שזו כוס החמין החביבה עלי , מושרת בעשבי תבלין, לא תמיד נהה אחריה ליבי ולעיתים הלך לאיבוד בין דברי חכמים ואולם גם בקטעים אלו חיממה השפה כשמש ירושלמית המלטפת את יושבי הווירנדה הפורחת.
האשמורת האחרונה של הסיפור בו מוסט הפרגוד וחיי היומיום מובאים לקדמת הבמה נגע בליבי ויצר את החיבור הנדרש לדמות הראשית וגם את הלבט לגבי הכוכביא הרביעי.
פתיחה טובה לשנת קריאה לועזית ואני משוכנע שאשוב לטעום ממנעמיו של סבתו בעתיד.

נ.ב בתור חובב צילומ דלתות - העטיפה היתה מושכת ביותר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•cujo
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

בכל הרעש מסביב מצאתי שקט.

ירושלים שלא הכרתי, חיים דתיים שלא טעמתי, תקופה בה לא חייתי, אנשים שלא פגשתי, ניגונים שלא שמעתי ובכל זאת התגעגעתי.

לחיים סבתו מילים של פעם ומנגינה בכתיבה שמושכת אותי בצורה לא מוסברת.
לא יודע למה - אבל אולי זה כל הרעש מסביב, האלימות במילים, כל הצעקות והמהומה מבריחים אותי לעלות השחר, לאנשים הפשוטים, לכוס של חמין, ולניגון בקול שבור של - "לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי".

שעתיים של עונג שקט העניק לי חיים סבתו.

תודה!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ניר
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

יש משהו סמלי ונפלא לסיים את הספר דווקא ביום ירושלים. הסיפור הקטן והמרגש הזה על ירושלים הקטנה והקסומה הוא שכיית חמדה בנוף הספרותי, הסיפור מתרפק על עברה של ירושלים, על החיים הפשוטים, על הניחוחות הירושלמיים של בית סבא וסבתא, על הלב היהודי של השכונות הותיקות מחוץ לחומות ובמיוחד על הקשר הישן שלנו עם העיר.
ירושלים של שנת 2019 שמונה כ927,000 תושבים שונה בתכלית מירושלים דאז. העיר שהיו בה בתים קטנים, שכונות קטנות מוקפות חומה, בתי כנסת רבים כמנהגי הקהילות השונות, רחובות צרים של חנויות ובתי מלאכה קטנים, ושטחי בר פתוחים אינה דומה כלל למטרופולין המלאה כל טוב של ימינו. אך גם בעיר המודרנית בימינו קיים ניחוח ירושלמי ברחובותיה, בשווקיה ובשכונות הישנות, בבתי הכנסת הקטנים של העדות השונות ובאווירת שבתות וחגים מיוחדת של העיר המיוחדת הזו.
הרב חיים סבתו כותב נפלא, בשפה עשירה, בתיבול טקסטים מן המסורת וברוח יהודית של ישראל סבא. העלילה התמימה והמקסימה של הסיפור לוקחת את הקורא לסיבוב בסמטאות ירושלים הקטנה ולנבכי ירושלים של הלב. הדמויות של תמימי הדעת של ירושלים מתוארות תחת ידיו של הרב סבתו בצורה מיוחדת ומרגשת, עם מקום מיוחד בלב לחיבור בין אדם למשפחתו וחבריו ובין אדם לאלוהיו.
הדמויות המוצגות בין דפי הספר מתוארות דרך מסלול חייו של עזרא סימן טוב, שגדל בירושלים בילדותו, ששמע סיפורים ופגש חכמים, שלאורך חייו דמותו מקבלת רבדים עמוקים, שנפשו מתפתחת ומתרחבת ומכילה את אנשי ירושלים בתוך סיפורה. כל פרק מספר על קטע אחר בחייו של עזרא או של הסובבים אותו ומתחבר לתצרף נפלא של העיר.
החיבור האישי שלי לספר הנפלא הזה הגיע אלי דרך אבא שלי, שהלווה לי אותו כשבא לבקר, ועם אהבתי לירושלים, ובני משפחה שגרים בעיר, ועם החיבור שלי להיסטוריה של עם ישראל ולתולדות ירושלים החלטתי לקרוא אותו בלי לכוון שאסיים אותו בפתחו של יום ירושלים. אז נוצרה לי מעין סגירת מעגל מרגשת של סיום הספר הקסום הזה דווקא ביום ירושלים - החג של העיר, ולהתחבר לדברי הנשיא רבלין - סוד הקסם הירושלמי - אז נוצרה אצלי הרגשה של משהו קסום.
תהנו...

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Braveheart
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

שלום.
לפעמים רוצים שזה יהיה כמו "הנשיקה הראשונה" "הדקירה הראשונה" של המפגש עם אהובת הנעורים, אולם לראשוניות יש כללים משלה. בניגוד לספרים בהם "קראת אחד-קראת הכל", חיים סבתו מגלה פן נוסף של "קיטועי עלילה" שלכאורה אין קשר בין קטע למשנהו, וביד אמן הוא שוזר את היריעות אחת אל-אחת והיו לאחד בידיו. מין "סידני שלדון" של המאה ה 21.

על העברית... רק להתמוגג ולקנא (קנאת סופרים ?. הלוואי !)

ספר משובח. אם כי אהבתי יותר את "בואי הרוח"

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אברהם
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“מתיקות. ספר שנקרא בנחת, הוא לא ממהר לשום מקום ולא מלחיץ לדעת את הסוף. והדמויות, והאוירה, והשפה.”

18/34
ביקורות על כעפעפי שחר
הבאה
קאטי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 18 שנים

“הספר הזה כל כך עשיר, כל כך בשל, קראתי אותו וממש טעמתי ראיתי והרגשתי בצורה הכי עדינה ומושלמת את ירושל”