לאונרד כהן נתפס בישראל כבן בית. יליד קהילה יהודית אורתודוקסית במונטריאול שהתפקר ויצא אל העולם הגדול אבל לא הסתיר את יהדותו ואפילו בהופעות דאג תמיד להגיד כמה מילים בעברית ארכאית. המוסיקה שלו לא מרעישה, מין פולק נוגה, מילות שיריו מתוחכמות ולא סתמיות. כהן דיבר כאן לכולם - מחסידי שירי ארץ ישראל הישנה ועד לרוקיסטים וביטניקים. מדינתנו, המעט פרובינציאלית אהבה להעריץ מישהו כמוהו - אמן סוג של "משלנו" בעולם

בדרך כלל איני נוהג להכניס את העולם המתרחש בחוץ לתוך הסקירות שלי. כך נותרו מחוץ לסקירות שלי שנות הקורונה וגם עניינים קלי ערך יותר. עכשיו תבינו למה אני מציין כל זאת.
סקירה זו נכתבת במלאת שישה שבועת לפרוץ מלחמת חרבות הברזל, עת פרצו חיות-אדם את הגבול העזתי. מאות ואולי אלפי אנשים פרצו ליישובי עוטף עזה כדי לרצוח ולטבוח בכל מי שפגשו. הם עשו זאת בחדווה גלויה ואף טרחו לצלם. שמות רבים ניתנו לתופעה הזו. לא

חד גדיא - כגורל יהודי וישראלי

המלחמות שלנו, מתקיימות לרוב במעגליות של טעויות ואסונות מדממים, המייצגים איוולת. מלחמת לבנון היא אחת מהן.

גם השנה נשב סביב לשולחן הפסח, ונקרא שיר עתיק יומין, חד גדיא, המבטא מעגליות אלימה כמיתוס יהודי, לאסון המתחיל בדבר פעוט יחסית, היוצא משליטה, הפוגע והורג את המעורבים. האם ניתן לפרש את מעגלי הדמים של לבנון בעזרת השיר חד גדיא, כפי ששואלת בשירה חוה אלברשטיין?

ה

העיתוי של יציאת הספר הזה לאור היתה מושלמת בעיניי לא רק שהרקע שלו הוא מלחמת יום הכיפורים, בין המלחמות שמותר לומר הכי מדברות אליי, כי אני הייתי לא יותר מבן שנה אלא שנולדתי ביום הכיפורים ובדיוק הייתי צריך למצוא ספר כמתנה ממקום העבודה (בחירה שלי) ליום ההולדת שלי.

כבר קראתי את הביוגרפיה המלאה שנכתבה על לאונרד כהן (מאת סילבי סימונס) אבל אין ספק ששימח אותי לראות שסוף כל סוף מישהו לקח על עצמו את המשימ

"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102).

בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר <mark>מתי פרידמן</mark> את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכי

מסתערבים איננו רומן אלא ספר עיון.
הוא קצת מבלבל במובן הזה שיש לו מספר גיבורים ראשיים ועלילותיהם והרפתקאותיהם מסופרות במעין סיפור מתח אך לא ממש.

הגעתי לספר בעקבות ספרו הקודם של פרידמן על מוצב בשם דלעת, בלבנון. ספר מקסים ומומלץ.

הספר הזה קצת אכזב אותי. הספר הקודם היה סוג של אוטוביוגרפיה במסווה ספר מתח. גם הספר הזה נראה מתאים לפורמט.
<mark>מתי פרידמן</mark> נבר בהרבה מאוד מאגרי מידע, ספרים וגם ערך ראי

כשהייתי ילד הייתה בטלוויזיה סדרה בשם "מישל עזרא ספרא ובניו" שריתקה אותי.
קשה לשכוח את מכרם חורי (אבו ג'מיל מ"סאלם ותעלם" בהנחיית שייקה אופיר...) בתפקיד הראשי, עטוף בטלית בבית הכנסת.
כשפרצו הפרעות ביהודי חאלב לאחר כ"ט בנובמבר 47', נפגע קשות גם בית הכנסת הגדול של העיר, וספרא מציל ברגע האחרון את "כתר ארם צובא" - העותק המושלם ביותר של התנ"ך (על כך להלן) - מן הלהבות.

כתר ארם צובא האמיתי נמצא היו

לא פחות מעניינים מסיפורי הפעולות המבצעיות אלה סיפוריהם האישיים של הגיבורים. מדובר בקבוצת צעירים, עולים חדשים בעלי השכלה מועטה ומועדים לאייש את תחתית הסולם החברתי במדינת ישראל. אלא שבזכות כשרון אחד מדהים — ערבית כשפת אם — נשלפו משם על ידי הפלמ"ח. (למה הדבר דומה? לסופרמן, שבמכורתו הפלנטה קריפטון היה ילד ככל הילדים, אבל על כדור הארץ שלנו באו תכונותיו הביוכימיות לידי ביטוי כ"superpowers".)

רק ש

משהו בלבנון תמיד סיקרן אותי. המשפחה שלי גרה סמוך לגבול וחתיכה מהילדות שלי נשארה שם, כמה מאות מטרים מלבנון. מלבנון השנייה יש לי זיכרונות מעטים וסיפורים רבים, בלבנון הראשונה עוד לא נולדתי אבל שמעתי מהחוויות של אמי, שהייתה אז ילדה והחלל שבין שתי המלחמות נשאר מבחינתי די ריק. על רצועת הביטחון שמעתי רק בקושי ואם היא כבר הוזכרה זה היה בעיקר בהקשר של אסון המסוקים. אפילו המשפחה שלי, שגרה על הגבול לא ידעה י