בשנים האחרונות המושג "פוסט טראומה" הופך נפוץ יותר ויותר בשיח הציבורי וזוכה להכרה גם מחוץ לחוגי העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי. נדמה לי שדוגמה אחת לכך עשויה להיות ההחלטה לחדול ממופעי הזיקוקים בחגיגות יום העצמאות, בגלל ההשפעה הקשה של קולות הפיצוצים על הלומי קרב.
הספר "טראומה והחלמה" נפתח בסקירה היסטורית של חקר הטראומה, שממנה עולה כי החקירה המדעית בתחום סבלה בעצמה מטראומות, שכן לצד פריצות דרך חשובות היא ידעה גם נסיגות, הפסקות ממושכות של עשורים שלמים והתעלמות מכוונת מממצאים, בין היתר מסיבות פוליטיות.
הסקירה ההיסטורית מציינת שלוש צורות ייחודיות של טראומה נפשית שעלו לתודעת הציבור ב-130 השנים האחרונות, שכל אחת מהן קיבלה דחיפה מאינטרסים של תנועה פוליטית שצברה עוצמה באותה תקופה. הצורה הראשונה, שזכתה לחקירה מדעית בשלהי המאה ה-19, היא התופעה עתיקת היומין של "היסטריה" בקרב נשים. ז'ן מרטן שרקו הצרפתי היה אבי חקר ההיסטריה, מחקר ששירת את התנועה הרפובליקנית האנטי-דתית בסוף המאה ה-19 בצרפת.
אבל פרויד, איך לא, היה הראשון שקשר את התופעה למצבים של ניצול מיני בילדות, לאחר ששמע ממטופלותיו שוב ושוב סיפורים על תקיפה מינית, התעללות וגילוי עריות. פרויד עצמו נבהל מהיקפם העצום של הממצאים, שפירושם הודאה בקיומה של מגפת ניצול מיני בתוך המשפחה, גם בקרב המשפחות הבורגניות "המכובדות" שאיתן עבד. הוא הפסיק להקשיב למטופלות, הצהיר שמדובר לא במציאות אלא בפנטזיות שלהן, וחקר הטראומה נכנס להקפאה עמוקה עד מלחמת העולם הראשונה. אז, בעשור השני של המאה ה-20, נחשפו ממדיה של תופעת "הלם הפגזים", עם שורה אינסופית של התמוטטויות נפשיות של גברים, שחיבלו מאוד באשליה שרווחה אז על גיבורי המלחמה העשויים ללא חת.
הגל השלישי של חקר הטראומה נישא על כנפיה של תנועת הנשים באמריקה של אמצע שנות ה-70, שהעלתה למודעות הציבור טראומות של אונס, תקיפה וניצול ברשות הפרט ובמסגרת משפחתית. בין היתר הן "באו חשבון" עם פרויד הנוטש, והחזירו את המציאות אל תוך דיווחיהן של המטופלות שאותן זנח 100 שנה לפני כן. בהמשך, בשנות ה-80, כאשר פעילותם של ותיקי הקרבות העניקה לגיטימציה למושג "הפרעת לחץ פוסט טראומטית", התברר שמדובר למעשה באותה תסמונת שאובחנה אצל נפגעות אונס, אלימות במשפחה וגילוי עריות - קורבנות של מה שהמחברת מכנה "נוירוזת הקרב של מלחמת המינים".
בחלקו השני עוסק הספר בסוגי ההפרעות הטראומטיות. הוא מביא עדויות של נפגעי קרבות, בין היתר וייטנאם ומלחמת יום כיפור, אנשים שהיו בשבי, אסירים פוליטיים (עדויות של נתן שרנסקי), התעללות בילדות, אונס, ניצול מיני, אלימות במשפחה ועוד. מובהרת ההבחנה בין טראומה מתמשכת, שכוללת עינויים או אלימות על פני תקופה ארוכה, לבין מקרה טראומטי בודד. וכמובן, מפורטות ההפרעות הנפשיות והפתולוגיות שנוצרות מתוך ניסיון להתגונן מהמציאות של הטראומה.
החלק השלישי עוסק בשלבים של החלמה, ומפרט את סוגי הטיפולים השונים ואת שלבי ההכרה של הנפגע במצבו בדרך חזרה אל החיים, דרך שלמעשה אינה מגיעה לסופה אף פעם.
אחד הדברים המטרידים הוא הנטייה של העדים, או "העומדים מן הצד", לעמוד לימין התוקף, ולהטיל ספק, במקרה הטוב, בעדות הקורבן, ובמקרה הרע להגחיך אותו, לתקוף אותו ולהאשימו. הסיבה היא שהקורבן "דורש משומעיו יותר מדי". הוא דורש מהם להכיר שבני אדם פשוט מחוללים זוועות כאלה לבני אדם אחרים, והשומעים נאלצים להגן על עצמם מההכרה הזו ומהדברים "שלא יתוארו". "צעיף של שכחה פרוש על כל דבר מכאיב או לא נעים", כותבת לואיס הרמן. תומכת בכך העובדה שתופעה כזו אינה קיימת במקרה של נפגעי אסונות טבע, אלא רק כשהזוועות שהתחוללו הם מעשי ידי אדם.
ההסבר הזה החזיר אותי לסיפורים ששמעתי על היחס שלו זכו פליטים יהודים שהגיעו באמצע שנות ה-40 מאירופה לארץ ישראל. בין היתר הומטרו עליהם קריאות גנאי כגון "סבונים", ותבעו מהם להסתלק ולשוב לאירופה. הזוועות היו גדולות מדי וההגנה הייתה להוקיע את הקורבן כגורם להן. זכור גם פסק דינו של השופט במקרה האונס המפורסם שבו הוטלה חלק מהאשמה באונס על לבושה של הקורבן. דוגמה חדשה יותר הוא הטלת ספק במוראות השבי שעברה הישראלית שחולצה מעזה, משום שהעזה להיראות מטופחת מדי לטעמם של חלק מהמבקרים.
הספר ראה אור בתחילת שנות ה-90 אבל נראה שהוא הופך רלוונטי יותר ויותר, ושבכל האמור במאבקו של הקורבן על הכרה - הדרך עוד ארוכה. ייתכן שחלק מהקוראים ירגישו שהוא מיועד בעיקר לאנשי מקצוע, אבל נראה לי שכל מי שמגלה עניין כלשהו בבריאות הנפש, בפסיכולוגיה ובעולם הטיפולי ימצא בו עניין רב.
