טיוטה מעולה לספר, אולם לצערי לא מהודקת מספיק. בילבול בין התאריכים, המקומות, הגורמים השונים, המחשבות הפרטיות של הכותב למציאות בשטח ועוד שלל בעיות.
הנסיון לסקור את שורשיה, לידתה וצמיחתה של תופעה כל כך מורכבת ראוי להערכה, אולם נראה שאת הנסיון להנגיש לקורא את כל המידע, לקח הסופר צעד קדימה ונותן גאת המסר בצורה ברורה מדי ("דאעש זה רע, כורדים זה טוב") שהיתה לי לא נוחה. לא תמיד הסופר מרגיש צורך לבסס את השורות התחתונות שלו, מה שמקשה בעיקר על תחושת האמינות, אבל גם על תחושת הרצף, כשמנסים לחזור אחורה ולהבין מה פספסתי, בעצם.

ניסיתי לצלוח את הספר, אך התייאשתי באמצע. הנסיון להבין על איזו מדינה אנחנו מדברים עכשיו, באיזו מאה, למה המשפט האחרון רלוונטי לפסקה הזו ולא, נניח, לקודמת - עייף אותי מאד.

ובקיצור: חבל שיצא מפוספס כל כך.

"אבל למה הביאו לי את הספר הזה דווקא", חזרה השאלה וניקרה בי לאורך כל הקריאה. ספר שקנו לי חברים במתנה אחרי חשיבה, אז קראתי וניסיתי להבין.

אז מה קורה בסיפור?
סיטואציה משונה וחריגה יחסית, פותחת את הספר וממחישה לישראלית בניו יורק, שגם היא עלולה ליפול לדעות קדומות המבוססות על מראה חיצוני.
באותו יום היא פוגשת אדם זר ובמקרה ערבי, ומחליטה לבלות איתו כמה שעות הזויות למדי. ואז כמה חודשים הזויים למדי, ומלאים בהמון מגע, מעט ויכוחים על דעות שונות, עוד קצת מגע שמגשר על הפערים, משא של שני עמים על כתפיים של מערכת יחסים רעועה אחת, מגע כדי להסתיר את זה, בדידות מסוימת, כשמערכת היחסים המורכבת מבודדת משאר החיים ונשארת בצל, מגע שיחפה גם על זה. ואז עוד נשיקה. ועוד אחת. ומעל הכל - שעון, שמתקתק לאיטו במערכת יחסים שאמורה להיות זמנית.

לא ברור מה מחבר בין השניים. אחרי ההתרגשות הראשונית ותחושת האיסור המלהיבה. אנחנו עדים להמון מגע והמון קונפליקטים, עם די מעט חיבור אמיתי, או נושאי שיחה מעבר לקונפליקט הגדול שמעיב מעל. גם הנושאים שכן ראוי לדבר עליהם - למשל, עתיד מערכת היחסים שלהם, שכל אחד רואה קצת שונה - לא מדוברים. כי תמיד יותר נוח להזעיף פנים, לשתוק מעט, להתנשק ולהישאר. ולהתנשק עוד.

גם לא ברור לאן מכוונת הסופרת, עם הסוף הצפוי, המתחמק. אולי היא התכוונה לרמוז שדוקא החלומות הגדולים שלנו עלולים להביא עלינו את הסוף. ואולי היא לא כיוונה לשום מקום מיוחד, וגם שאלת ה"למה היא בחרה דווקא בסוף הזה", כמו גם שאלת ה"למה החברים בחרו דוקא את הספר הזה" נפתרת באותה צורה: זה בסך הכל סיפור.

ספר כמתנה. מתבקש, מצד אחד, ודי נדוש. מצד שני, זו מתנה מאד אישית בעיניי. ובגלל שאני מוכרת לציבור כקוראת בלתי נלאית, אני מקבלת די הרבה ספרים כמתנה. הספרים עצמם לא תמיד מעניינים, אבל תמיד מעניין לנסות להבין למה בחרו לי דווקא את הספר הזה. בסופ"ש האחרון אותגרתי, עם לא פחות מחמישה ספרים שקנו לי במתנה. "למראית עין" הוא אחד מהם. כנראה נבחר בגלל שגרתי בישוב קטן.

וזה די מתבקש. מקום בו כולם מכירים את כולם, והתדמית חשובה כל כך, הוא כר פורה לספרי מתח. כמנהגם של ספרים, הסיטואציה נראית מעט קיצונית, וההקפדה על "מה יגידו" אולי מעט מוגזמת. מצד שני, יכול להיות שהיא לא מוגזמת, ורק אני מרגישה דחף לגונן ולחשוב ש"אצלנו זה לא ככה", כמו שטוענות הרבה דמויות בספר.

מה אהבתי? את עבודת התחקיר המעמיקה לפני כן, עם המון הפניות לשפה הפנימית של הישובים הדתיים.

פחות אהבתי: ספרי מתח רבים הם מז'אנר "הנח את המוח בצד, וזרום קצת". וכך, הוא לא נותן לנו הקוראים קרדיט, ומסביר לנו את המוטיב החוזר בספר קצת יותר מדי פעמים. באופן דומה, הרבה תפניות בעלילה די צפויות ומתבקשות, כולל פתרון התעלומה. דרמה אחת היתה מיותרת לגמרי בעיניי, והרסה את ההנאה מהספר, אבל גם זה קורה לפעמים. הדמויות גם הן, מעט לא אמינות.

בקיצור: ספר קליל, למי שמעוניין להניח את המוח שלו בצד לזמן מה; אבל מאפשר קצת יותר עומק, למי שמעוניין לצאת ממנו ולחשוב פנימה על הסוגיות שהוא מעלה, וכמה הדברים בסביבה שלו הם מראית עין.

"את לא יכולה פשוט להחליט ש.." התעצבנתי מול הספר, ואחותי הקטנה גילגלה עיניים ולחשה לעצמה שאני מתנהגת כמו הר געש. יום שבתי יפה, חצי משפחה שרועה על הספה, איש איש וספרו. אני קוראת את "לפתוח את התיבה של סקינר", ומתעצבנת. אוהו, כמה שאני מתעצבנת. בשלב מסוים החלטתי לשתוק, כי מה אשמת המשפחה שלי שאני מתאמצת לקרוא ספר שקשה לי איתו. כשאחותי העירה שכנראה הספר כבר בסדר, יכולתי לומר לה בדיוק מה מעצבן אותי ממש עכשיו, בפסקה אותה אני קוראת. תמיד היה משהו.

יש ז'אנר שאני מחבבת במיוחד, אותו אני מכנה "ספרי הנגשה": ספרים שמתארים מדע שנמצא רחוק ממני, בצורה פשוטה וברורה, שמלמדת אותי הרבה אבל בצורה קלה לעיכול. כך, קראתי את "המשפט האחרון של פרמה" הנהדר, "אינטליגנציה חברתית", "למה קשה לתפוס מוניות ביום גשום" שניתח תיאוריות כלכליות שונות בעזרת דוגמאות מחיי היומיום, "הכפית הנעלמת" על הטבלה המחזורית ועוד. אני יודעת כשספר כזה הוא גם טוב, כשאני יוצאת בהרגשה של "זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", או אפילו סתם רוצה לחפש על זה עוד קצת מידע, מעבר למה שהספר נתן לי.

הספר "לפתוח את התיבה של סקינר" הוא גרוע במובן הזה. אני לא רוצה לחפש עוד מידע, אני מרגישה שאני מוכרחה לחפש עוד מידע - כי הספר פשוט לא נתן לי מספיק. הוא מתאר את "עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים", אבל לא מתאר את התהליך שעברה הפסיכולוגיה של המאה העשרים: למשל, המצאת ועדות אתיקה לניסויים - נושא שדי מתבקש לדבר עליו לטעמי, אחרי פרק על הניסוי של מיליגרם ובערך שלושה אזכורים לניסוי העגבת בטסקיגי.

דוגמא נוספת: הסופרת מתארת איך אחד המרואיינים שאל למה היא לא מתייחסת לשני פסיכולוגים מוכרים שעשו משהו דומה לניסוי שהיא כתבה עליו. מנגיש מוצלח ישלוף לי גם את זה ממעמקי הספריה, וירחיב על הפסיכולוגים והניסויים ההם. מנגיש סביר יתן לי הערות שוליים של שורה. הסופרת, לורן סלייטר, התעלמה באלגנטיות.

כשאת כותבת ספר, כדאי שתחליטי תחת איזה כובע את כותבת אותו: יתכן ואת מנסה להיות סופרת, ואז לנתח את הריח של ספל של נפטר ("ריח של זקנה ושל מוזרות, של זיעה שיבשה, של ריר כלבים ולשלשת יונים, של מתיקות"), או מה אדם שאין הרבה תיעוד עליו ראה או לא ראה מנוף חלונו ("אני מדמיינת לעצמי ש.."), רלוונטי ואף מתבקש.
יתכן ואת עיתונאית, ואז לחפש אנשים שנעלמו כדי לשאול אותם שאלות, ולנסות חוויות מסוימות בעצמך זה מקצועי. אפילו ללכת ולנסות לערער את האמונה של אם לילדה סיעודית, מיד לאחר שגילתה שהסרטן שלה חזר בפעם החמישית, ואז גם להציץ בגניבה לחדר של הבת המדוברת, עשוי להיתפס כלגיטימי בצורה כזו או אחרת של עיתונאות.
ויתכן ואת מנסה להיות פסיכולוגית, ולשים את המרואיינים שלך על הספה. כך, לאישה שהקדישה את חייה לתופעת הזכרונות השתולים, ובכך עירערה על פסקי דין מוות של אנשים שיתכן והם חפים מפשע, את בהחלט יכולה לקרוא "רודפת תהילה" ולנסות לנתח מה הם הדברים שהובילו אותה לרדוף פרסום כל כך.
ויתכן ואת סתם לורן. ואז את יכולה להדביק לאנשים שאת פוגשת תוויות ופירושים, כפי שאת חווה אותם ("מבט עיניה שידר.."). אולי זה לא פייר לעשות את זה קבל עם וספר, אבל את יכולה.

לא קראתי את המבוא של הספר, ועד שלב די מתקדם הנחתי שהכותבת היא עיתונאית שמנסה לקרוא מעט על פסיכולוגיה ולהנגיש אותה לקוראים במספר מילים מוגבל ולאחר מעבר עורך. במקרה כזה, הניסיון שלה ראוי להערכה, ואפשר לסלוח על רשלנות מסוימת שליוותה את הספר.

אבל כשהיא הזכירה את התואר הראשון שלה חשדתי, ובלימודי התואר השני חשדתי שוב. ובכן - הסופרת מחזיקה בתואר שני בפסיכולוגיה. ולכן קשה לי יותר להבין את הטעויות שמלוות את הספר הזה. בין השאר:

נראה שלא תמיד היא מבינה מה מחקר מסוים אומר, ומגיבה לא עניינית. היא קופצת מהר מדי למסקנות (מרואיין מסוים אומר שהוא לא מתחרט על משהו - סימן שהוא מדחיק), מתעלמת משאלות מתבקשות שעולות בסיפור (למשל: בהינתן מחקר שהצליח לשתול זכרונות כוזבים אצל אנשים, האם אפשר להעמיד לדין אדם על סמך זיכרון שצץ לאחר שנים? והאם מוסרי לדון אדם למוות, על סמך זיכרון יחיד ומרוחק? ו"סתם" לשלוח אותו לשנות מאסר ארוכות?)

נראה שבדרך לסיפור יפה, היא שכחה את מה שהיא כתבה בדף שעבר. כך, אדם שמתואר בדף הראשון ככזה שניסה להספיק הרבה כיון שידע שחייו יהיו קצרים (אביו מת בגיל צעיר), מתואר בזמן מותו בדף הבא כמי שאותו "כמו את כולנו, הרגו החיים. השחיקה, הלחצים...". או הגנטיקה, אבל זה פחות רומנטי. ניסויים בקופים מצד אחד מחרידים אותה, כמו פגיעה בכל בעלי החיים, כולל באצות הים. מצד שני, כמה דפים לפני כן מתואר יום קיץ מלא ביתושים עקשנים שלא נכנעו לריסוס שלה, ובהמשך מתואר הרג עכברים. באמצע, היא לא סולדת מניסויים שנעשים על חולדות. רק 99% ממנה מאמינים שהיא תשתמש בקופים לו זה מה שיציל את הבת שלה. 100% ממנה שש לקרוא על הרס חולדות בדרך להבנה טובה יותר של המוח האנושי, לאו דוקא בסוגיות מצילות חיים. הנקודה הזו אולי שולית, אבל אני חושבת שאם מישהי מצפה שאקרא את הספר שהיא כתבה, ראוי שהיא תקרא אותו גם לפני.

לורן יכולה להיות עיתונאית לא רעה. כך, היא לא היססה לנסות תרופות הדומות לסמים גם על עצמה, ובפרק אחר אף לנסות ולחזור על ניסוי שהוביל לאישפוז שווא של מדען וכמה מעוזריו בבתי חולים פסיכיאטריים. הם אובחנו כחולים בסיכוזפרניה בזמנו, ואילו היא - כסובלת מדיכאון פוסט טראומתי. העיתונאית שבה ששה להתקשר לחוקר איתו התווכחה על זה - הנה, ניצחתי. עדיין יש אבחוני שווא של מחלות נפש.
אבל אילו היתה מדענית אמיתית, או חוקרת ראויה, היתה צריכה להודות שאכן, עלול להיות שביב אמת בלאבחן אישה שסבלה בעבר ואף אושפזה בעקבות דכאון, כסובלת מדכאון גם עכשיו, לאחר שהיא מדווחת על שמיעת "בום" ונזכרת בשכן שלה שנפל ומת. בשלב שאחרי ההודאה, היה ראוי להסכים שגם האיש שלה ישתתף בניסוי, כפי שהציע. אולי אף לבחון על יותר משני אנשים, אם את ממש רוצה להצליח לומר משהו.
היא גילתה שסמים לא ממכרים - גם לא אנשים כמוה, שאין להם באמת משפחה. וכך היא לקחה את התרופות שהאיש שלה נוהג לקחת, והחוויה הרגישה לה קצת כמו בהריון עם הבת האהובה שלה...ובכל זאת לא התמכרה. אולי אנשים כמוה, ללא משפחה, לא מועדים להתמכרות כמו שנהוג לחשוב. האיש שלה והבת, אגב, חיים ובריאים וגרים איתה.

ובכן, נראה שלורן לא מרגישה מגבלות בדרך לאמירת "משהו". היא פשוט אומרת אותו. התקשיתי להאמין לה. המסקנות הרגישו לי פזיזות מדי, התיאורים של האנשים סובייקטיביים מדי, ולמעשה - אני לא יודעת כרגע הרבה על הנושא של הספר, אבל יודעת בדיוק באיזה חדר עשויה הסופרת להירדם, מה היא למדה ואיפה, מה היא תשמח לאכול ועוד שלל פרטים רלוונטים.

ועל מה הכוכב האחד? הניסויים שהיא תיארה מעניינים (מזל שלמדתי על חלקם לפני הקריאה), האומץ לחזור על חלק מהם ראוי לציון, והשאלות המוסריות שהיא העלתה הן חשובות - גם אם לא תמיד היא העלתה את השאלה במודע, ואף פעם לא ענתה עליהן, או שיקפה אובייקטיבית את הדיון.

אני אוהבת את הסדרה של אן שרלי מאד. לא זוכרת באיזה גיל התחלתי לקרוא אותה, אבל זה אי שם בשנות היסודי הראשונות. אהבתי לקרוא על אן הגדולה בת ה11, ואהבתי אותה בלב ובנפש. קראתי גם איך היא גדלה, אהבתי את דיווי וריחמתי על דורה, ונהניתי מכל רגע. וחלמתי שיהיה לי דמיון מפותח ועולם עשיר כמו של אן, כשאהיה בגילה.

חזרתי אל כל הסדרה בגיל 11, כשהייתי בת גילה של אן, אבל לא דומה לה בעליל. ושוב בגיל 13. עם הזמן דילגתי על "האסופית" וקראתי רק את המבוגרים יותר. בגיל 16 החלטתי שאני לא אוהבת את אן. היא חושבת על עצמה כל כך הרבה, ומדברת על עצמה בלי סוף. איזה סיוט.

בגיל 18 חזרתי אליה. חלק מהחלומות שלה נראו לי ילדותיים מעט, חלק מהדברים שהיא עשתה בגיל 17 עוררו בי התפעלות. בגיל 19, עם פרוץ אירועי החתונות של החברות, ותחילתו של ניכור מסוים כששתי חברות ילדות חיות בעולמות שונים מעט, חזרתי אל אן ואל דיאנה.
בכל פעם אני קוראת ספרים שונים מהסדרה, אבל ספר כלשהו אני בטוח אקרא, בערך פעמיים בשנה. וזה סוד הקסם: לאהוב את הגיבורה, לגדול מעט, ולקרוא עליה מגובה העיניים. לגדול עוד קצת, ולקרוא עליה ממקום מבין יותר.

ופה אני מרגישה פספוס ב"אן מהעמק הירוק". הספר הוא לא על אן, הוא על העמק הירוק. אן נמצאת ברקע של כל סיפור של הילדים שלה, אבל כמעט ולא מרגישים את אן. והגיבורה שלי, שהיתה מעורבת חברתית בצורה עמוקה, שהתעקשה ללמוד בקולג' למרות שנשות אבונלי חשבו שמוטב להינשא, הצטיינה שם ואף היתה מורה נהדרת, מתמסרת לאימהות בשמחה. זה נחמד ויפה, אבל יחד עם עוזרת בית ברקע לא כל כך ברור מה אן עושה כל היום. הדמות פורצת הדרך דהתה בספר הזה, ואני עוד תוהה אם זה מאכזב אותי, או שאני מעריכה את אלה שבוחרות להתמסר למשפחה, מהרגע שמדובר בבחירה שלהן. אבל מאן, אני מצטערת, ציפיתי ליותר.

אזהרה - ספוילר. מבקשים פה לא לחשוף פרטים מהעלילה, אבל אני לא יכולה שלא לדבר על הסוף של הספר הזה.

כחלק מהספרות העוסקת בשאלה "מה זו, בעצם, אהבה?" מגיע גם הספר הזה. ג'ודי היא יתומה שנשלחת לקולג' על ידי נדבן אלמוני שלא מעוניין שזהותו תתגלה, אבל מבקש לקבל ממנה מכתבים בתמורה למילגה. הספר הוא בעצם אוסף מכתבים שלה אליו, הכוללים סיפורים משעשעים על חוויותיה בקולג', ועל החברות והחברים שלה.

בעקרון, התורם לא עונה למכתביה. אבל מדי פעם מבליח ממנו איזה מסר - כשהיא חולמת בקול על כובע חדש ויקר להחריד, למשל, והוא שולח לה את הסכום המתאים לקנייתו. או כשהיא משתפת אותו בתוכניותיה לחופש והוא מבקש שתשנה אותן. שתי ההתערבויות האלה מפריעות לה: היא לא אוהבת שמחליטים עליה כל כך, ולא נעים לה מהמחיר שהכובע עלה. אני מבינה את התחושה הזו: היא מבחינתה רק שיתפה אותו בחלום, והוא החליט לפתור לה אותו. אז עכשיו, מבחינתה, היא לא יכולה לשתף בחלומות אחרים שלה, כי זה יראה כאילו היא רומזת לו שיגשים גם אותם.

בסוף מגלים ש - כמה מפתיע - התורם הוא אחד האנשים שהיא הזכירה בספר הזה, והוא בעצם מאוהב בה. גם היא מאוהבת בו, כמובן. כאילו שהיא יכולה היתה להרגיש משהו אחר, מהרגע שהיא גילתה שהוא התורם הנדיב.

הספר מעורר שאלות קשות על אהבה, על גבולות ועל שליטה. על מערכות יחסים שמתחילות מנקודת אי שיוויון גדולה כל כך, עד שאין לשני דרך להדביק את הפער. אבא ארך רגליים קנה לעצמו אהבה. מהמכתבים עולה שהוא עשה עסקה לא רעה בכלל - ג'ודי נשמעת נהדרת, והכובע באמת לא עלה הרבה כל כך.

מהי המחויבות שלנו למשפחה אליה נולדנו? זה שאנחנו מחויבים להורים שהולידו אותנו ודאגו לנו זה ברור. אבל מה המחויבות שלנו לילדים האחרים שהם ילדו, כאלה שפחות שותפים להיותנו בעולם, אבל חולקים איתנו דמיון גנטי מסוים?

ומה הגבולות, בדרך להציל את הילד שלך? ברור לכולם שיש גבולות; אבל יש אידיאולוגיה שנמצאת אי שם למעלה, ויש את החיים האמיתיים. והשאלה איך אנחנו נתמודד עם סיטואציות כאלה היא שאלה קשה. אם היו שואלים את שרה מה דעתה על הולדת ילד בשביל לתרום לילד השני, כנראה שהתשובה שלה היתה ברורה. אבל מהרגע שהיא נתקלת בסיטואציה הזו, זה כבר משהו אחר.

ספר חשוב, שמעלה דילמה לא פשוטה. סגנון הכתיבה לא מושלם, ואת הדילמה הסופרת בוחרת לפתור בדרך נוחה ומתחמקת. אז למה ארבעה כוכבים?
כי ספר טוב, לדעתי, הוא ספר שפורץ מחוץ לגבולות הכריכה שלו. כזה שנשאר איתך אחר כך. הספר "שומרת אחותי" העלה לדיון ציבורי שאלות מוסריות חשובות, ובכך הפך להיות ספר מעולה.

ולמה לא חמישה? כי כשמעלים דילמה מוסרית, כדאי לפתור אותה. גם אם הפתרון לא יהיה מוסכם על כלל הקוראים, המענה על הדילמה הוא חשוב. והסוף של הספר הרגיש לי כמו דרך קלה מדי להתחמק ממנה.

הרבה מבקרים מדברים על חוסר התקשורת שבספר הזה. לכאורה, יש בזה משהו: אם ובת שגרות תחת אותה קורת גג, ובכל זאת הדרך שלהן לתקשר היא פתקים על דלת המקרר. כמה נתק.
אלא שאני מכירה משפחות עם הרבה פחות פתקים על המקרר, עם שימוש רחב במיתרי הקול ועם נתק גדול יותר מקלייר ואימה. כי זו לא הפלטפורמה שמשנה, זה התוכן. ובמהלך קריאת הספר הזה, דוקא הרגשתי כמה טוב להיות קלייר. היא בת 15, ואומרת לאימא שלה בדיוק מה היא חושבת. אימא שלה שותפה בעולם שלה - אבל לא יותר מדי, ובהחלט יש מקום לקלייר להיות קלייר, עם סודות ורעיונות ומחשבות שהיא שומרת לעצמה. בגדול, קלייר יודעת מה אימא שלה חושבת על כל דבר בחייה, וברוב הפעמים גם אימא שלה תדע מה היא חושבת על מה שאימא שלה חושבת על כל דבר בחייה.

אנחנו רואים את קלייר מתבגרת לאט, בין הפתקים. מ"שכחתי את המפתח" ל"יצאתי לרוץ, אחזור בעוד ארבעים דקות", ו"אני מצטערת, הייתי צריכה לחשוב על עוד מישהו חוץ מעל עצמי". בדרך כלל זה נהדר. לפעמים נחמץ קצת הלב, כשעל הפתקים יש תובנות של זמן שאול.

יחסים בין אימא לבת יחידה זה נושא מרתק בפני עצמו. ההצצה אל העולם הזה היא מעניינת, יפה ומלאה תובנות. לא מעט פעמים תהיתי מי האימא בבית הזה, ולמה גם דברים שמחייבים שיחה פנים אל פנים היא רושמת על פתק של מקרר. לפעמים גם תהיתי מה היה קורה אם היו עוד ילדים בבית, או בן זוג. לתחושתי, הרבה דברים היו נראים אחרת לגמרי.

פעם חשבתי שאימהות אמורות להיות לגמרי לגמרי מושלמות לפני שהן נהיות אימהות [ובכך רשמתי לעצמי את גיל ארבעים כיעד לגיטימי לילד ראשון - כי איך אני אספיק להיות "סגורה על עצמי לגמרי" לפני כן???], אבל המציאות מורכבת יותר. גם אימא של קלייר עוברת תהליך בספר הזה, וזה יפה ואנושי ובסדר גמור.

זה לא ספר חובה. אבל זה ספר יקר, במובן הלא כספי של המילה.

איפה אתם קוראים ספרים? לפני כמה שנים, כל התשובות היו נכונות מבחינתי כמענה לתשובה הזו. התנגשתי בלא מעט עמודים בדרך מהספריה הביתה. לאט לאט חזרתי לתלם, ועברתי לקרוא בעיקר בתוך חדר, על כיסא או מיטה. נדיר שאקרא תוך כדי הליכה - ואולי דוקא חבל, עכשיו כשעם הסמארטפונים קריאה בהליכה מתחילה להיות מקובלת יותר.

לפני כחצי שנה, מצאתי את עצמי בשבת בדרך לקומה חמש עשרה בבניין כלשהו. כדתייה, האופציה של לקרוא למעלית פחות רלוונטית בשבת, ויש לי שתי אפשרויות: או לעלות בערך 450 מדרגות, או לחכות להמצאה שנקראת "מעלית שבת": מעלית שבשאר הימים מתנהגת ככל המעליות שבעולם, והחל משישי בערב היא עוצרת בכל קומה - בין אם קראו לה ובין אם לא, מחכה כך וכך שניות, ועוברת לקומה הבאה, לעצור גם שם. זה נוח כשיש מספר דו ספרתי של קומות לעלות, אבל די בזבזני בזמן.

וכך התחלתי לקרוא על האנאלפביתית שידעה לספור: בחדר מדרגות, ליד מעלית סוררת, שלוקח לה כרבע שעה להגיע וכחצי שעה להביא אותי ליעד. מאוחר יותר באותו הערב נכנסתי אל המעלית, וגיליתי שמישהו הכניס כורסא למעלית השבת. כך גם סיימתי את הספר - על כורסא במעלית חשוכה מעט שמזמזמת בכל קומה. זה היה נהדר.

את הזקן בן המאה לא הצלחתי לקרוא. ניסיתי מאד, ובכל זאת לא סיימתי את חמישים העמודים הראשונים. לכן גם התייחסתי בחשדנות לספר הזה, אבל לא היו לי הרבה ספרים איתי, ליד המעלית, ובשבת ההיא רציתי ספר קליל ונחמד.

נוֹמבֶּקוֹ מַייאֶקי היא האנאלפביתית הכי מבריקה שאפשר להעלות על הדעת. היא אוהבת לדעת דברים, ויודעת בהחלט להתעקש כשהיא מזהה אצל מישהו ידע שעוד אין אצלה. היא גם יודעת לתמרן דברים בצורה מתוחכמת, ככה שהיא תשיג מה שהיא רוצה. ויש לה כשרון לא רע להסתבכויות בחיים.

הרפתקה מטורללת שמתחילה בדרום אפריקה ומסתיימת בשוודיה. כוללת המון דמויות משונות ומוזרות, כמו איש שמקדיש את חייו לניסיון ללחוץ את ידו של המלך, מהנדס שהעובדים אצלו חכמים ממנו ועוד דמויות משונות. לפי מה שאני רואה בביקורות - רוב אלה שקראו את "הזקן בן המאה" לא נהנו מהספר, ורוב אלה שנהנו מהספר לא קראו את "הזקן בן המאה". ואולי זה ההסבר לדעות החצויות בנוגע לספר הזה.

בשורה התחתונה: ספר קליל, לא חובה אבל משעשע מאד, ומתאים במיוחד לקריאה במעליות.