ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 24 באפריל, 2015
ע"י נורית
ע"י נורית
מה הופך שניים להיות "זוג"? ומה גורם להם להישאר ביחד, גם כשכבר לא כל כך כיף? עשרים שנה, ועוד לא הבנתי. התשובה הקלאסית שנותנים לי, היא אהבה ואמון. [יש מי שיאמר שגם תקשורת זה דבר חשוב, יש מי שיאמר שהיא נכללת בשניהם.] דון ורוזי אוהבים אחד את השני, את זה קראתי בספר הקודם. הבנתי למה דון אוהב את רוזי, פחות למה רוזי אוהבת את דון, אבל מילא. הם אוהבים אחד את השני, למרות שהיא לא מתאימה לקריטריונים, כפי שהוא הציב בשאלון, ואף נעלבת שקים שאלון כזה. עד כאן אחלה. אולם ספר ההמשך ל"פרויקט רוזי" חושף בעיה די רצינית: הם לא סומכים אחד על השני. כמעט בכלל.
בספר הראשון היה נראה שהדמויות מנסות להגדיר את דון כאספרגר, והיה נראה שהן גם טועות. הוא לא אספרגר, אבל מאמין להן כשהן אומרות את זה. גם כאן, נראה שרוזי ממשיכה להחליט עליו. זה מתחיל בהודעה "אני בהריון", בלי יותר מדי שיחה על זה קודם, וממשיך בהכרזה "אתה לא תהיה אבא טוב". ודון מאמין לה. הוא מאמין גם לעוד אנשים שאומרים את אותו הדבר. כדי להיות הוגנת, אציין שדון גם לא סומך על רוזי: לא שתבין כשחשוב לו לארח את החבר שלו, למרות שהיא לא סובלת אותו, או שתשמע מה מפריע לו ומה עובר עליו. הוא בהחלט מסוגל גם לבחור עבורם דירה מבלי לדבר איתה על זה קודם. הבית, שאמור להיות המקום בו אתה מוריד את המעיל והנעליים, ופשוט נהנה להיות אתה, ובזוגיות טובה - גרסה משופרת יותר שלך, נראה אצלם לאט לאט כזירת שליטה וקרבות. מזל שיש לשניהם חדרי עבודה נפרדים להסתגר בהם. רוזי נהנית לשלוט בדון. דון משתבלל בתוך עצמו, ומדי פעם מבליח לאיזה מחטף שישבש לרוזי את התכניות ויאלץ אותה להתאים את עצמה אליו.
לפני כמה שנים, צפיתי בבן דוד שלי בן הארבע מחפש משהו בגינה. אחרי כמה דקות הוא הרים את אחת האבנים הקטנות שהיו שם, הלך אל אימא שלו, ו"אימא, הבאתי לך מרגלית יקרה". הוא נתן לה מה שיש לו לתת - אבן שהוא הקדיש מחשבה לבחירה שלה - והפך אותה למה שהיה רוצה לתת לה, לו היה יכול. זה לא מה שאימא שלו היתה צריכה, או מבקשת לעצמה כמתנה. אין לה כל כך מה לעשות עם אבנים מהגינה. אבל היא העריכה את המחווה, והודתה לו בהתרגשות. הוא המשיך את היום שמח, אחרי שהצליח להראות את האהבה שלו למישהי חשובה בחייו. היום הוא כבר נותן מתנות מורכבות יותר, ומתאימות יותר למקבל המתנה, אבל הסיפור הזה נחרת לי כמתנה הכי יפה שראיתי עד כה וכלקח חשוב לחיים: במחוות העיקר זה הכוונה, לא מה שקיבלת בפועל. כי בפועל אתה עשוי לקבל אבן פשוטה שתצטרך להחזיר בהחבא לגינה [או מסיבת הפתעה כשרצית ערב שקט, במקרה קיצוני אחר].
רוזי לא יודעת להעריך את המחוות שדון עושה כדי להוכיח לה שהוא ראוי להיות אבא, או סתם שהוא אוהב אותה ודואג לה. וכך דון משתבלל ויוצר את המחוות שלו לילד שעוד לא נולד בשקט, במקום שרק דון עצמו רואה את זה. רק אחרי שהיא מפקפקת בצורה חדה יותר ביכולתו של דון להיות אבא, היא נחשפת לתהליך שדון עבר, וגם אז בטעות. למחוות אחרות שהוא עושה, כמו לקרוא ספרי הריון ולשנות לה את התפריט, היא מגיבה בכעס. היא גם לא טורחת להציב לו אלטרנטיבה ולהסביר מה בדיוק היתה שמחה לקבל מצידו. היא רוצה משהו, ואם הוא לא מצליח לנחש מה זו כבר בעיה שלו.
ככל שהמשכתי לקרוא את הספר, גדל חוסר ההבנה שלי את רוזי. היא מעוניינת שדברים יעשו בדיוק כמו שהיא רוצה, ונותנת מעט מאד מקום לסגנון חופשי בשביל דון. כמובן שהיא לא משתפת בציפיות שלה, אלא נותנת לו לאכזב אותה ועושה פרצופים. כמו שהוא תופס אותה, בצדק או שלא, היא גם לא כתובת לשתף כשמסתבכים בצרה, רק כשיוצאים ממנה ודברים נהיים רגועים. היא מסרבת לראות בדון שווה לה - לא רגשית כאדם ולא כשווה באחריות, כמי שמהווה 50% מהזוג שהם.
ובקיצור: דון יהיה אבא נהדר גם אם קצת דואג יותר מדי, אבל רוזי תצטרך לעבוד ממש קשה כדי להיות רעיה. ספר המשך מעט מאכזב לספר הראשון והמוצלח, אבל אני מחבבת את דון.
0 הקוראים שאהבו את הביקורת