יש משפט חכם כזה שאומר שמטעויות לומדים. אם ככה, אז מי שהמציא את המשפט הזה כנראה לא מכיר את דון טילמן, שכלל וכלל לא למד מהטעויות שהוא עשה בספר הקודם ושחוזר עליהן שוב ושוב, וכתוצאה מכך נקלע הפעם לסיבוכים גדולים אף יותר, שמביאים אותו לכדי מצב שבו האנשים הסובבים אותו (וגם דון עצמו) מתחילים להטיל ספק בנוגע ליציבותו הנפשית, הרעועה ממילא, של דון, וביכולת שלו לשמש כבעל ואב לילדים...
אפקט רוזי (כבן חודש וחצי, מסת גוף תשע עשרה) הוא ספר מומלץ בהחלט!

נ.ב- זהו, החלטתי סופית: אני לא אעשה ילדים!

אפקט רוזי נופל תחת חוק האלבום השני, חוק האומר שאלבום/דיסק/ספר שני של אותו יוצר יהיה טוב פחות מהראשון, או לא יותר טוב/חדשני/מעניין.
אם בפרוייקט רוזי קיבלנו כתיבה משעשעת בגוף ראשון מאחד הלוקה בתסמונת אספרגר (עיקר לקותם היא בתקשורת לא מילולית עם הסביבה, המתבטא בקושי בהבנת סיטואציות חברתיות, הבנת הבעות פנים, ביצירת מערכות יחסים אינטימיות), פרופסור לגנטיקה, דון טילמן, בספר השני דון כבר נשוי, גר בניו יורק עם רוזי. הפעם ה"פרוייקט" הוא היריון מפתיע, כשרוזי עסוקה בלימודי רפואה ודון מתקשה בסיטואציות אנושיות רבות, לא כל שכן בלהיות ב"היריון".
בספר הראשון החן של הסיטואציות הבלתי אפשריות, הנובעות מהתסמונת, לווה בכתיבה שנונה, שעשע מאוד ובסה"כ היה ספר מוצלח. הספר השני רוכב על אותו גל הצלחה, ולמרות שפה ושם יש בהחלט סיטואציות הזויות ומשעשעות, התחושה המאוד כבדה היא של היינו שם וראינו זאת וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, בקריצה נוקעת עין לכיוון הוליווד. אין לי בכלל ספק שספר זה יכול להוות קומדיה קלילה ומשעשעת כסרט. כספר זה כבר לא מחזיק מים. עד כדי כך לא מחזיק, שחבל להשחית מילים בסקירה מעמיקה יותר, המנסה להיות חכמה ומעמיקה בכוח.

ההחלטה של בלו-בלו לקרוא את "אפקט רוזי" ועוד לכתוב עליו ביקורת היא תמוהה לכל הפחות מהטעמים הבאים:
1. בלו בלו לא היתה נלהבת מהספר הקודם, "פרויקט רוזי"
2. הסטטיסטיקה של ספרי המשך גורסת שספרי המשך הם פחות טובים מספרי המקור מהם נוצרו.
3. בלו בלו צריכה לסיים כתיבת מאמר שתאריך ההגשה שלו הוא ביום ראשון, והתועלת שיש לה מכתיבת המאמר עולה לעין שיעור מהתועלת שבכתיבת ביקורת נוספת.
4. הכיור במטבח של בלו בלו עולה על גדותיו, ובכלל ביתה לגמרי לא מוכן לפסח.
5. הביקורת של בלו בלו על "פרויקט רוזי" תקפה גם לגבי "אפקט רוזי".


ניתן להצדיק את הבחירה התמוהה הזו באופן הבא:

1. בלו בלו היא מבולגנת ולא נוטה לכתוב טבלת אקסל מסודרת עם יתרונות מול חסרונות.
2. בלו בלו נוטה לשאוב סיפוק לא מובן מדחיית חובות לא רצויות.
3. בלו בלו מגלה סימני התמכרות לקריאה ואינה מסוגלת שלא לקרוא ספר שנמצא בביתה.
4. למרות העובדה שהיא מתיימרת להיות חוקרת בתחום המדעים המדוייקים, בלו בלו נוטה להחלטות לא רציונאליות.
5. למרות טענותיה בביקורת על "פרויקט רוזי", בלו בלו מחבבת את דון טילמן והייתה סקרנית לפגוש בו שוב.


*********

אז ככה. "אפקט רוזי" הוא המשך ישיר ל"פרויקט רוזי". דון ורוזי נשואים כעת, ורוזי נכנסת להריון באופן בלתי צפוי. (ליתר דיוק – מכוון בשבילה אך מפתיע עבור דון...). דון נאלץ להתמודד עם הבשורה ועם חששותיו לגבי אבהותו ל"בוסר אדם". הדבר גורר באופן צפוי ביותר תקריות של דון עם סביבתו, עד שיחסיו עם רוזי עומדים בסכנה.
בסך הכל הספר מזכיר מאוד את קודמו, כך שאני מאמינה שמי שאהב את פרויקט רוזי יאהב גם את הספר הזה. מצד שני מה שהיה רענן ומפתיע בספר הקודם, הוא כבר צפוי ולעוס בספר הזה. למרות האמור, אני אהבתי יותר את הספר הזה. הדילמות המוצגות בספר הן דילמות שמעסיקות כל אדם הנמצא במצבו של דון, ולא רק כאלה שהם עם אספרגר. בנוסף, בהשפעת החיים עם רוזי דון משפר את ההבנה שלו למצבים חברתיים, ורוזי מאבדת את הפראות שלה והופכת לדוקטורנטית מרובעת למדי. כך יוצא שדון טילמן הוא נגיש יותר ומוזר פחות. בניגוד לספר הקודם הרשתי לעצמי לצחוק מבלי להרגיש שאני צוחקת על דון אלא עם דון. שעשע אותי במיוחד החלק שבו דון משתתף במחקר על החשיבות שיש לגידול תינוק ע"י שני הורים ממינים שונים. המחקר נערך במימון של קרן "נשים למען נשים", ומטרתו היא כמובן לגלות שאין שום חשיבות כזו. דון מגיע נטול פניות כדרכו ומסרב להגיע למסקנות הנדרשות ממנו. לא יכולתי שלא לאהוב אותו בחלק הזה.

לפני שאני חוזרת למאמר שלי, דון, אם אתה במקרה קורא את השורות הללו ומחפש שותף למחקר אני יותר מאשמח.

קריאת הספר 'אפקט רוזי' חרגה לחלוטין מתוכנית הסטנדרטיזציה של קריאת ספרים עליה אני מקפידה בימים כתיקונם.
אכן, היה זה מעשה חסר אחריות לסטות מתוכנית שעובדת היטב. הרי פעולה קפריזית, בלתי מתוכננת, עלולה להוביל לקטסטרופה (נדמה לי שדון טילמן של 'פרוייקט רוזי' היה מזהה במשפט האחרון שלי היגד טאוטולוגי, שהרי הבלתי צפוי הוא עצמו בגדר קטסטרופה. דון טילמן של 'אפקט רוזי' סבלני מעט יותר כלפי הפתעות).

למעשה, קריאת הספר הזה הפרה כל כלל אפשרי בתוכנית, המורכבת מהכללים הבאים:

א. קריאת ספרים אך ורק בשעות הפנאי וכאשר אין כל משימה דחופה יותר בסדר העדיפויות ו/או מחסור בשעות שינה.

ב. עריכת תחקיר אינטרנטי מקיף לפני קריאת הספר (הכולל בעיקר, יש להודות, קריאת ביקורות רלוונטיות בסימניה).

ג. הימנעות מספרי המשך בהינתן והספר הראשון היה:
1. לא יותר מ'חמוד וקליל'
2. מבוסס על גימיק

ד. קריאת ספרים אך ורק בפורמט המוכר של ספר ולא דרך אפליקציה.

קל להסביר כיצד הפרתי את שלושת הכללים הראשונים, ע"י העובדה הפשוטה שמעולם לא עמדתי בהם.
אני לא דון טילמן ואין לי יכולת על אנושית לעמוד בכללים רציונליים ולוגיים ולא כיפיים בעליל.
את שבירת הכלל האחרון קצת קשה יותר להסביר.
הסדק הראשון היה מתנה שקיבלתי: לבחור ספר חינם לקריאה באפליקציה.
מאחר ולא הנייד ולא המחשב שלי תמכו באפליקציה, נכנסתי לאתר ובחרתי את הספר הראשון שהיה נראה מוכר בלי לחשוב על זה יותר מדי.
הנחתי שעד שיהיו לי האמצעים לקרוא אותו - כבר יזדמן לידי הספר עצמו, בשר ודם. כלומר, כריכה ודפים.
הסדק התרחב והפך לכדי שבר של ממש בשל החלפת הנייד והמתנה ארוכה מדי לאוטובוס.

בנסיעה הביתה, כבר שקעתי בפרק ב' של עלילותיהם של דון טילמן ורוזי.
יש סיבה טובה להימנע מספרי המשך כאשר הספר הראשון היה מבוסס על גימיק ולא יותר מחביב:
הגימיק כבר אינו מקורי ומעניין כפי שהיה, החביבות הרבה פעמים נעלמת לטובת (או שמא לרעת) טרחנות והקצנת הסיטואציות.
לזכותו של אפקט רוזי יש לומר שהוא המשיך להיות חמוד ומשעשע, לא משעמם ולא מוקצן מדי (ביחס לספר הראשון, כן? לא ביחס למציאות) ו... זהו, פחות או יותר.
כן, הגימיק כבר מוכר ושחוק, ההפתעה של הספר הראשון כבר איננה, הסוף צפוי מראש.
בסך הכל ספר קליל וחביב, מומלץ למי שנהנה מ'פרוייקט רוזי'.

עצרתי בתחילת פרק 3. אולי תהיה לי סבלנות כלפי הניתוחים והפרשנויות של המספר בהמשך... סליחה.

""אנחנו זקוקים לדוברי אמת," אמר סימור. "אנחנו זקוקים לאנשים עם ראש טכני. אם המטוס שאני טס בו עומד להתרסק, אני רוצה שעל מושב הטייס יהיה מישהו כמו דון." חשבתי שהוא יעדיף טייס מנוסה שיטיס את המטוס, ולא גנטיקאי, אבל הנחתי שהוא מנסה לומר משהו על האופן שבו נוצרת התנגדות בין רגשות לבין התנהגות רציונלית."
(מתוך הספר "אפקט רוזי". עמוד 79)

"וכך כתב ביל גייטס על "אפקט רוזי", ברשימה שציינה את חמשת הספרים הטובים ביותר שקרא ב-2014: "זהו אחד הרומנים הטובים ביותר שקראתי מזה זמן רב. גרהם סימסיון חוזר על הדמויות האהובות מ'פרוייקט רוזי', ומוסיף מרכיבים חדשים ומרעננים. 'אפקט רוזי' הוא רומן מצחיק ומעורר מחשבה על מערכות יחסים: מה גורם להן לעבוד, ומה נדרש מאיתנו להשקיע על מנת לשפר אותן.""
(מתוך הכריכה האחורית של הספר "אפקט רוזי")

"התקשיתי להבין למה שמישהו יקנה ספר בעקבות המלצה של איש מחשבים, מנוסה, מוצלח ועשיר ככל שיהיה, ולא יעדיף המלצה של מישהו שמבין בספרים. אבל אני גם מתקשה להבין למה שמישהו יקרא ספר בדיוני שאין בו מידע אינפורמטיבי, אז אני מניח שאנשי יחסי הציבור של ההוצאה מבינים יותר טוב ממני"
(פרופ' דון טילמן בתגובה בידיונית אך הולמת)

===
יש אפקט כזה. אפקט "לרכוב על הגל". ויש הקוראים לו "אפקט מת לחיות 2". סופר כתב ספר מקורי ומעניין, הספר הצליח, הפך לרב מכר, אז יאללה. כותבים לו המשך. או משהו מאותו סוג. המכירות מובטחות מראש, ואין סיבה לא לעשות את זה. אני יכולה למנות דוגמאות, אבל אין צורך. כולכם מכירים. אפקט רוזי לא שונה מזה. הקוראים פוגשים שוב את דון טילמן, הפרופסור לגנטיקה המתקשה בקריאת קודים חברתיים, ושגרהם סימיסיון מקפיד שלא לאבחן אותו, אלא לתת לקוראים להסיק בעצמם שהוא אספרגרי. בספר הראשון דון חיפש רעיה, ומצא את רוזי, בניגוד לכל ההנחות המוקדמות. בספר הזה הם נשואים, גרים בניו יורק, ומצפים לילד. אותן בדיחות, אותן התנגשויות חברתיות כמו בספר הקודם, ואותה גישה חסרת פשרות של דון אל בעיות ואל הפתרונות שלהם. מי שמחפש משהו אחר, שיחפש ספר אחר. מי שאוהב את זה, יכול לקרוא על מהלך ההריון, ולגלות שהלידה מתרחשת רק בסוף הספר, כך שאפשר יהיה לחכות לספר השלישי שייקרא "אלמנט רוזי".

ספר המשך לפרוייק רוזי המוצלח.
גם בקריאת הספר הזה צחקתי. גם בספר הזה הייתה ביקורת על ריטואלים חברתיים שכלכך ברורים לנו, והנה מישהו הציב מולינו מראה שמדגישה על כמה הם מוזרים, משונים וחסרי תכלית. וגם בספר הזה מודגש שלא להכל יש הסבר ותרשים זרימה רציונאלי.
קצת פחות מפתיע מהקודם, אבל ספר טוב. לדעתי.
רק שלא יסחטו לנו עוד קצת לימונדה מהלימון הסחוט הזה, כי לטעמי העניין מוצה.

ספר קליל, חמוד והומוריסטי. זהו ספר ההמשך לספר "פרוייקט רוזי" בו אנו נחשפים להתמודדות של דון ורוזי עם חיי הנישואין ומאמצם לשפר את מערכת היחסים ביניהם.
לאחר שדון ורוזי נישאו, הם עברו לגור בניו יורק. דון, שהוא אדם שונה, על הספקטרום האוטיסטי, הוא פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה ורוזי לומדת רפואה.
שניהם מאוהבים ומאושרים עד שהכל משתבש ברגע שרוזי מודיעה שהיא בהריון שלא היה מתוכנן מראש. דון לא יודע איך לעכל את הבשורה ומה המשמעות של להיות אב לילד ולא יודע אם הוא מסוגל בכלל להיות אב עם רגשות כלפי בן כי הוא מוגבל חברתית ומודע לכך.
בנוסף, חברו של דון שבגד באישתו וסולק מהבית, מגיע לגור לתקופה לא מוגבלת עם דון ורוזי ומקשה עוד יותר על הזוגיות שלהם.
בשורת ההריון מובילה את דון שלנו לרצף של אירועים שמאיימים על חיי הנישואין שלו ושל רוזי והוא מתחיל להסתבך בשקרים מול אשתו.
כדי להתכונן להיות אב, בדרכו האובססיבית הוא חוקר, קורא ספרים, הולך לעובדת סוציאלית, נפגש עם חוקרות לסביות ואפילו יוצא לגן שעשועים להשקיף על הורים וילדים עד שהוא נחשד בפדופיליה ונעצר.
הוא מציק לרוזי בקשר לתזונה הבריאה שהיא חייבת לכפות על עצמה בגלל ההריון ורוזי מוצאת את עצמה מוטרדת מההוראות שדון מכתיב לה, פגועה מזה שהוא לא בא איתה לבדיקות וחוששת שאולי דון בעצם לא מסוגל להיקשר ריגשית לילד ומפתיעה אותו בהודעה דרמטית.
ההודעה מערערת מאד את מצבו הנפשי של דון ובעזרת חברים ויועצים הוא מנסה להתמודד איתה.
מה יהיה גורל חיי הנישואין של דון ורוזי? את זאת תגלו אם תקראו את הספר החמוד הזה! ממליצה בחום!

הספר הראשון היה "חמוד", חמוד ומרענן - משהו חדש, מהנה, זווית שהקורא לא מצפה לה. לעומתו, הספר השני הרבה פחות מוצלח. יש בספר חלקים מעיקים, קווי עלילה שלא מתקדמים, קווי עלילה שצצים אחרי שהיינו בטוחים שסיימנו איתם, ובכללי - קצת מריחה של העלילה. הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שהדמויות ה"צדדיות" קיבלו המון במה ונפח לאישיות שלהם, אבל רוזי איבדה את כל האישיות של הדמות והפכה לכמעט הפרעה למהלך הספר.
כמה שהצטערתי כשסיימתי את הספר הראשון - ככה אני נושמת לרווחה עכשיו כשסיימתי את ספר ההמשך.