ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
ספר בסדר

---

ספר המוגדר במיועד לקוראים בגיל הנעורים, לרוב, הגיבורים יהיו בשנות הנעורים לחייהם. לרוב, לא יהיה בו סקס, והשפה תהיה קרובה יותר לשפה המדוברת מאשר לשפה ספרותית גבוהה. מה שעוד גיליתי, לאחרונה, על ספרי נוער הוא שיש בהם תובנות שמגיעות בצורה ישירה ופחות מפותלת מאשר בספרים של מבוגרים. ישנה איזו ישירות נעימה, אולי משום שנוער עדיין לא הצליחו להסתבך נורא עם עצמם. אולי.

קיידי, גיבורת הספר, היא בת למשפחה אמריקאית ותיקה, שראשונה הגיעו לארה"ב עם המייפלאואר האגדית, והם עשירים, בעלי נכסים, ומאוד גאים לנפנף במורשת שלהם. לפי המורשת הזאת הם מחנכים את הדור הבא להיות נחושים, מלאי אמביציה להצליח בחיים, ולקיים את הר הציפיות שתולים עליהם. אבל מה שקיידי אומרת לנו, הקוראים, זו האמת הפחות פוטוגנית:

שציפיות זה מאוד לא נוח, שעושר לא מביא אושר, ושלעושר הזה יש גם צדדים מכוערים כמו גזענות, תנאים לאהבה, מניפולציות הדדיות ועוד.

לא שלא ידעתי את זה, אבל תמיד כשאינפורמציה כזאת מגיעה "מבפנים" זה נשמע יותר משכנע.

בכל קייץ, נפגשים קיידי ובני הדודים, באי המשפחתי ליד מסטוצ'סט ומבלים את חדשי הקייץ ביחד. עד שקייץ אחד קורה משהו שמשאיר אותה עם כאבי ראש וחלל גדול בזיכרון. הפרטים אודות האירוע שהיא מתקשה לזכור נגלים אט אט ככל שהסיפור מתקדם. מההתחלה ניתן להבין שיש סיבה טובה מאוד לשכחה הזאת.

אהבתי את ההסתכלות הביקורתית של קיידי על אימה ואחיותיה. את ההתפקחות הכואבת שלה ממה שנראה היה כמו אהבת אב/סב, ואת הסלידה הכנה שלה מכל זה. אהבתי את ההתאהבות העדינה שלה ואת הזיכרונות מהתקופה התמימה.

נשארתי עם שאלות לדיון ביני לביני על אמת, והאם היא נחוצה בכל מחיר? על סיפורים משפחתיים והשפעתם על הדורות הבאים, ועל דברים שאנחנו צריכים לסחוב איתנו כל חיינו ואיש לא יוכל להציל אותנו מזה.

» ביקורות נוספות של תמר-מילים
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים