הביקורת המרתקת של cujo (תודה!) יחד עם השם המיוחד, גרמו לי להשיג את הספר הזה. שמות מיוחדים של ספרים הם סוג של סיפור. הם מחייבים אותי לקרוא את הספר כדי להבין אותם, כך שהם משמשים הפתוי הראשון של הסופר. הספר הזה הוא סוג של פנטזיה המתרחשת בעיר בדויה - כנראה באנגליה - כנראה במאה ה - 19. ה"כנראה" הרבים הם כי שום ציון של זמן ומקום אינו מופיע בסיפור, והקורא מניח אותם לפי רמזים בסיפור.

כשהתחלתי לקרוא אותו גרמה לי הכתיבה הטובה, הסיפור המעניין והקריאוּת של הספר להימשך אליו. היתרונות האלה אמנם נמשכים עד סופו של הספר, אבל הוא הרבה יותר מדי ארוך - 767 עמודים - בשביל הסיפור שהוא מנסה לספר, כך שמדרך הטבע הוא חוזר על עצמו - מרבה בסצינות שכבר קראנו קודם ובפתרונות שהוא השתמש בהם קודם. כמו בספרים אחרים שנכתבו על התקופה הפושעים פה הם ארכי-נבלים שיותר חשוב להם לנאום ולהדגיש את הרוע והכוח שלהם, מאשר לחסל את אויבהם. הם לא ראו את הסצינה הבלתי נשכחת ההיא שבה אומר הרע (או אולי המכוער?) "כשאתה צריך לירות - תירה! אל תדבר!" וגם הטובים עושים פה שטויות כאלה, שבא לך לבעוט בהם...

הספר עוסק בתכנים של שאיפת כוח, הקשר בין האמנות למציאות, מיניות ומקום הנשים בחברה. הנושאים מעניינים ועכשוויים, הכתיבה טובה אבל דלקוויסט - שכתוב על העטיפה שהוא "סופר, מחזאי, במאי ויוצר קולנוע נסיוני" - מה שזה לא יהיה - מנסה לביים במקום לכתוב את סיפורו וזו חולשת הספר. יצא לו מן פנטזיה למבוגרים שיש בה תאורי מין שחלקם בוטים, גישה רומנטית והרבה פעולה. נהניתי ממנו בערך עד האמצע. אח"כ אני פרשתי והסקרנות שלי סיימה את הספר...

ראשית היה השם : ספרי הזכוכית של זוללי החלומות. שמות מוזרים בעיקר כאלו שמערבבים חלומות עושים לי את זה.
ואז הייתה העטיפה המזמינה.
ולסיכום היה העובי . אני מאלו שאוהבים ספרים עבים . הם מאפשרים צלילה ארוכה יותר לתוך עולם אחר ומאפשר בדרך כלל פיתולי עלילה רחבים יותר .אבל גם בלי הסבר רציונאלי - בשילוב עם השם והעטיפה יוצרים סוג של הבטחה לקסם.
האמת שקיוויתי שהספר יהיה בסגנון של גונתן סטריינג ומר נורל. הספר נרכש אבל ישב כשנה על המדף פחות או יותר מאותן סיבות שמניתי שם מוזר עם עלילה מוזרה, סופר לא מוכר,העדר ביקורות וליפול בספר עבה יכול להיות קסם רע.
הספר מתחיל בנימה מעט ילדותית ואני מודה שלא התחברתי בהתחלה בעיקר כי באתי מוכן לכישלון. אבל לא רק. יש עומס תיאורי בכתיבה. אני לא יודע אם זה משהו בתרגום אבל אני משער שזה בא מהמקור. לא במובן של תאור שדה על פרק שלם אלא במובן שהרבה פעמים יש תיאורים כפולים של חפצים או מצבים ( הספסל היפה והעגמומי – סתם דוגמא לא לקוח מהספר ). בנוסף יש עומס דימויי בעיקר בחלק הראשון. הדימויים מופיעים בעיקר בסופי פסקאות כדי לתת משנה חשיבות למה שנאמר בהן .זה מוסיף פאתוס וכל כך מיותר.
אז למה כן לקרוא ? ולמען הסר ספק אני ממליץ על הספר. כי זה ספר הרפתקאות במאה ה19 מעורבב עם פגיונות ,מחוכים , אלכימיה ,מיניות, רכבות,צפלינים ,מרדפים בבתים עתיקים , רוצחים נסיכים ויורשות עשירות . העלילה מותחת ברובה ובנויה כמו סרט ( הרפתקאותיה המופלאות של אדל , וידוק ואפילו נגיעות של המומיה).
רואים שהסופר בא מהעולם הקולנועי . הספר מאוד ויזואלי ולכל דמות מוצמדת בתחילה מוצמד פריט לבוש שמזהה אותה. כמו כן העלילה נעה בין סטים גרנדיוזיים קבועים שממש ניתן לדמיין את הסרט .
הספר שייך לתת זאנר של מדע בדיוני שלא הייתי מודע לקיומו STEAM PUNK. כלומר סביבה מקוטרת בדרך כלל המאה ה19 .
הספר הוא ראשון בטרילוגיה. שאר הספרים לא תורגמו והאמת שאין לי צורך להמשיך. לא כי הספר לא טוב אלא כי הוא סיפק אותי.
זה לא "גונתן סטריינג ומר נורל" אבל זה ספר כיפי ששומר על קצב אחיד. אמין כמו סרט אקשן ויחסית מהיר למרות כבדות קלה בכתיבה.
- מצורף לינק לSTEAMPUNK:
http://en.wikipedia.org/wiki/Steampunk

אני נוטה להגדיר את עצמי כאדם שסולח בקלות. אמנם אני לא הולך לבית הכנסת ביום כיפורים ומבקש סליחות (לא בגלל שאין לי על מה לבקש סליחה- כי יש לי הרבה- אלא כי אני פשוט לא דם דתי) ואני מאמין שאפשר לסלוח לאנשים בלי כל קשר לדת.
הסליחה באה מבפנים, ולרוב לסלוח זה דבר טוב ומשחרר (או כמו שלין מהספר 'שנטראם' היה אומר: "אם לאדם יש את האפשרות לכעוס או לסלוח, כדאי לו כמובן לבחור בלסלוח כי כשאתה סולח, טוב לך גם יותר עם עצמך ואתה מרגיש הקלה"- זה לא בדיוק אותן מילים אבל זה בערך מה שהוא אמר)
בכל מקרה, אני מנסה להיות הוגן ולהתייחס בשוויון אל כל אדם ואדם. לפעמים אני אפילו מנסה גם להכנס לנעליו (כלומר, מנסה לראות איך הוא מרגיש ולהתאים את הצרכים שלו לרצונותי שלי)
וכן, לפעמים זה קשה ומסובך (במיוחד כשאתה מנסה להכנס לנעליו של שודד בנק או משהו) אבל כן, אני משתדל כמה שיותר לסלוח לאנשים.
ולא רק לאנשים. גם לספרים.
כמו הספר הזה למשל.
הספר הזה עבר תהליך שנקרא 'טרנספורמציה' (כלומר, שינוי) השינוי הזה הוא שינוי בציון. יכולתי להעניק לו ציון נמוך של 2 כוכבים או משהו כזה אך כמו שהסברתי בהקדמה שלי על סליחות (ואני מאוד מקווה שלא פסחתם עליה כי אם כן תצטרכו לחזור ולקרוא אותה מהתחלה עד הסוף אם ברצונכם להבין את המשך דברי) ניסיתי לסלוח לספר הזה- והצלחתי.

***

לספר הזה דבר ראשון יש המון פוטנציאל. המון.
הרעיון נורא מעניין: אישה ששמה מיס טמפל (או בקיצור: סלסט) שמגלה שבעלה רוג'ר בסקומב נטש אותה והיא מנסה לחקור את הסיבה שהוא נטש אותה, היא עוקבת אחריו עד אחוזת הארשמורט ושם היא חוזה מחזה מוזר של נשף מסיכות מסתורי וניסוי על בני אדם שישנה אותם ואת דרך חשיבתם- כל זה קורה בפרק הראשון.
בפרק השני, הסיפור עוקב אחר קרדינל צ'אנג שהוא מן רוצח שכיר כזה שאוהב ללבוש בגדים אדומים- הסיפור פה פחות מעניין (ואפילו די משעמם לקראת הסוף) ובו הוא נשלח להרוג מישהו, מגיע לאותו נשף מסיכות ומגלה שהאדם שהוא ביקש לרצוח, נהרג כבר קודם מידיו של מישהו אחר- כל זה מוביל אותו לפגישה מרגשת עם מיס טמפל.
הפרק השלישי מסופר מנקודת מבטו של דוקטור סבנסון שמאבד את הנסיך שעליו היה צריך לשמור. מהפרק הזה התייאשתי וישר עברתי לפרק הבא- כך או כך, גם הוא כמו קרדינל צ'אנג, פוגש את מיס טמפל ואת קרדינל צ'אנג בפרק הרביעי ושם זה סתם מתחיל לחזור על אותם קטעים, בלי שום שינוי מפתיע, סתם קיטש.

אז עכשיו אתם תוהים: למה בכל זאת בחרתי לסלוח לו? הרי אני לא יכול לסלוח לכל ספר שאני לא אוהב (ראו ערך: 13 סיבות, חייבים לדבר על קווין, חיים ועוד חיים, ונערה עם קעקוע דרקון)
אז הנה התשובה: הוא לא גרוע נטו. היה בו משהו קסום כזה. כאמור, עלילת הספר מתרחש בימי הביניים ולדעתי השילוב של התקופה האקזוטית והכתיבה (שלדעתי למרות שהיא נמרחת מדי פעם, היא מצויינת וכתובה בשפה יפה, גבוהה ועשירה) וגם משהו מהדמויות נגע בי קצת. אהבתי את השלישיה המגוחכת הזו וקיצור- היה שם משהו מחמם את הלב. אני בעצמי לא יודע איך לומר את זה.

אז כפי שאמרתי מקודם, בחרתי לא לדרג את הספר הזה. יש בו צדדים טובים- וטובים פחות.

הספר די מוזר/שונה בעלילה שלו, בצורת ההתקדמות שלו ובאורך הפרקים שלו - ועם כמה שהוא מוזר ומורכב, זה מה שמושך בו והופך אותו למקורי - ועל כן הספר התחבב עלי, למרות שזה לא קרה מיד.

כמה פעמים אנחנו עומדים מול ספר עבה מאוד בחנות הספרים ומייחלים שהספר הזה יהיה ספר טוב, כזה שימצה את ההבטחה ויתם לנו להנות ממנו עד שנשבע?
אז זה אחד מאותם הספרים שהבטיחו וקיימו. הספר בעל עלילה מיוחדת, אפלה, אולם למרות הנושא וההתעסקות בעל טבעי, הקורא לא מרגיש את עצמו בעולם של הארי פוטר, יותר המאה ה- 15 מאשר עולם של קסמים. התחושה היא של עולם מקביל.
גיבורת הסיפור שובת לב, אי אפשר שלא להתאהב בה. העלילה עצמה מעניינת ומקורית ומלבד היותה רומנטית משהו על צעירה עתירת אמצעים שנאבקת על אהובה בטריטוריה שאינה מוכרת לה כלל, אופי המאבק, הכוחות בהם היא נאבקת מהווה שינוי מרענן אחרי גלים של סיפורי כשפים ולחשים.
מי שלא נרתע מדמיון עשיר, מקצת על טבעי, אבל נהנה מסיפור טוב ויצירתי, לא יניח מידיו את הספר הזה.

כאחת שמאד אוהבת את הספרים של ג'יין אוסטן ודומיה, הביקורת בגב הספר הייתה הדבר שלכדה את עיניי, בנוסף לעובי שלו. (קרוב ל-700 עמוד, אם לא יותר.) אבל במבט יותר קרוב, אחרי שכבר רכשתי אותו לעצמי, הסתבר שהציפיות שלי היו גבוהות מדי, ולצערי התאכזבתי.
למרות שהספר כתוב בשפה גבוהה, עשירה וקולחת, העלילה נתקעת בכל מיני מקומות, ואני - שקוראת מהר ואוהבת לקרוא - מצאתי את עצמי משתעממת ולא מצליחה לעקוב אחרי כל פיתולי העלילה.
קיצורו של עניין, ספר סביר, אבל קראתי טובים יותר.

אחד הטובים שקראתי.טוב ומותח מההתחלה עד הסוף על רקע המאה ה-19 ,מזכיר במעט אוירה של ספרי המתח של וילקי קולינס, אני לא אלאה אתכם ,מי שאוהב את הז'אנר שיקרא.חבל שאין המשך ,אעפי שעל הכריכה רשום I ,וחושבים שזה חלק מסדרה.
שנתיים אחרי נראה לי שאין סדרה או אין תרגום וחבל.

הספר מתחיל ממש טוב, ממשיך ממש טוב, הסוף קצת מאכזב בכתיבה... בסה"כ כדאי לקרוא