ביקורת ספרותית על ספרי הזכוכית של זוללי החלומות מאת גורדון דלקוויסט

---

אני נוטה להגדיר את עצמי כאדם שסולח בקלות. אמנם אני לא הולך לבית הכנסת ביום כיפורים ומבקש סליחות (לא בגלל שאין לי על מה לבקש סליחה- כי יש לי הרבה- אלא כי אני פשוט לא דם דתי) ואני מאמין שאפשר לסלוח לאנשים בלי כל קשר לדת.
הסליחה באה מבפנים, ולרוב לסלוח זה דבר טוב ומשחרר (או כמו שלין מהספר 'שנטראם' היה אומר: "אם לאדם יש את האפשרות לכעוס או לסלוח, כדאי לו כמובן לבחור בלסלוח כי כשאתה סולח, טוב לך גם יותר עם עצמך ואתה מרגיש הקלה"- זה לא בדיוק אותן מילים אבל זה בערך מה שהוא אמר)
בכל מקרה, אני מנסה להיות הוגן ולהתייחס בשוויון אל כל אדם ואדם. לפעמים אני אפילו מנסה גם להכנס לנעליו (כלומר, מנסה לראות איך הוא מרגיש ולהתאים את הצרכים שלו לרצונותי שלי)
וכן, לפעמים זה קשה ומסובך (במיוחד כשאתה מנסה להכנס לנעליו של שודד בנק או משהו) אבל כן, אני משתדל כמה שיותר לסלוח לאנשים.
ולא רק לאנשים. גם לספרים.
כמו הספר הזה למשל.
הספר הזה עבר תהליך שנקרא 'טרנספורמציה' (כלומר, שינוי) השינוי הזה הוא שינוי בציון. יכולתי להעניק לו ציון נמוך של 2 כוכבים או משהו כזה אך כמו שהסברתי בהקדמה שלי על סליחות (ואני מאוד מקווה שלא פסחתם עליה כי אם כן תצטרכו לחזור ולקרוא אותה מהתחלה עד הסוף אם ברצונכם להבין את המשך דברי) ניסיתי לסלוח לספר הזה- והצלחתי.

***

לספר הזה דבר ראשון יש המון פוטנציאל. המון.
הרעיון נורא מעניין: אישה ששמה מיס טמפל (או בקיצור: סלסט) שמגלה שבעלה רוג'ר בסקומב נטש אותה והיא מנסה לחקור את הסיבה שהוא נטש אותה, היא עוקבת אחריו עד אחוזת הארשמורט ושם היא חוזה מחזה מוזר של נשף מסיכות מסתורי וניסוי על בני אדם שישנה אותם ואת דרך חשיבתם- כל זה קורה בפרק הראשון.
בפרק השני, הסיפור עוקב אחר קרדינל צ'אנג שהוא מן רוצח שכיר כזה שאוהב ללבוש בגדים אדומים- הסיפור פה פחות מעניין (ואפילו די משעמם לקראת הסוף) ובו הוא נשלח להרוג מישהו, מגיע לאותו נשף מסיכות ומגלה שהאדם שהוא ביקש לרצוח, נהרג כבר קודם מידיו של מישהו אחר- כל זה מוביל אותו לפגישה מרגשת עם מיס טמפל.
הפרק השלישי מסופר מנקודת מבטו של דוקטור סבנסון שמאבד את הנסיך שעליו היה צריך לשמור. מהפרק הזה התייאשתי וישר עברתי לפרק הבא- כך או כך, גם הוא כמו קרדינל צ'אנג, פוגש את מיס טמפל ואת קרדינל צ'אנג בפרק הרביעי ושם זה סתם מתחיל לחזור על אותם קטעים, בלי שום שינוי מפתיע, סתם קיטש.

אז עכשיו אתם תוהים: למה בכל זאת בחרתי לסלוח לו? הרי אני לא יכול לסלוח לכל ספר שאני לא אוהב (ראו ערך: 13 סיבות, חייבים לדבר על קווין, חיים ועוד חיים, ונערה עם קעקוע דרקון)
אז הנה התשובה: הוא לא גרוע נטו. היה בו משהו קסום כזה. כאמור, עלילת הספר מתרחש בימי הביניים ולדעתי השילוב של התקופה האקזוטית והכתיבה (שלדעתי למרות שהיא נמרחת מדי פעם, היא מצויינת וכתובה בשפה יפה, גבוהה ועשירה) וגם משהו מהדמויות נגע בי קצת. אהבתי את השלישיה המגוחכת הזו וקיצור- היה שם משהו מחמם את הלב. אני בעצמי לא יודע איך לומר את זה.

אז כפי שאמרתי מקודם, בחרתי לא לדרג את הספר הזה. יש בו צדדים טובים- וטובים פחות.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ספרי הזכוכית של זוללי החלומות