“אתחיל בגילוי נאות: "ג'אז" היה אחד הספרים היותר מאתגרים שקראתי בזמן האחרון. קשה לי לומר שנהניתי ממנו, ועם זאת אני מבין למה רבים רואים בו יצירת מופת. טוני מוריסון כותבת נפלא, בזה אין ספק. יש לה יכולת נדירה לחדור אל עומק נפשם של גיבוריה, להעלות תוך כדי העלילה זיכרונות ישנים כמו מדיום המעלה באוב, ולבנות שפה המרגישה לעיתים יותר כמו מוזיקה מאשר כמו סיפור. הסגנון שלה כמעט תמיד פיוטי, אך הפעם הוא גם משתנה בדיוק כמו מוסיקת ג'אז המדלגת לעיתים בין מקצבים, סולמות, סולואים וקולות רקע. מי שלא רגיל לזה, עלול ללכת לאיבוד לא רק במופע ג'אז אלא גם בספר הזה. העלילה מתרחשת בהארלם של שנות ה-20, התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועוד לפני השפל הגדול שהחל ב-1929. הייתה זו התקופה שבה לא רק הג'אז פרח אלא גם הזדמנויות חדשות פרחו גם עבור הקהילה האפרו-אמריקאית. רבים מהם עברו ממדינות הדרום אל הצפון המתועש. הסיפור מתחיל באירוע אלים: גבר מבוגר בשם ג'ו טרייס יורה למוות במאהבת בת 18ודמותה של אשתו ויולט – שמגיבה בפריצה דרמטית להלוויית הנערה, חושפת עולם רגשי מורכב של קנאה, אובדן, תשוקה, כאב וזיכרון. אבל הסיפור לא נשאר כאן, הוא נודד, חוזר לעבר, קופץ קדימה, מחליף מספרים, משנה גוונים — לעיתים באופן שמערער את היכולת לעקוב, להבין, או להזדהות. כקורא, חוויתי את הקריאה לעיתים כמו האזנה למופע ג'אז חופשי: רגעים של יופי צרוף ואז קטעים ארוכים שבהם מאבדים את המלודיה פשוט כי אין כזו, כך גם כאן היו קטעים בהם לא לגמרי הבנתי לאן הסיפור הולך, או מדוע. הדמויות אמנם מרתקות, אבל נדמה שהספר עוסק יותר בדמויות שהן הצליל מאשר בהתפתחות עלילתית מספקת שהיא המלודיה, אם נישאר בהקבלה לג'אז. הביקורת הספרותית בכללותה היללה את ג'אז" ואולי בצדק מסוים. מדובר בספר שמרחיב את הגבולות ועוסק בדרך בה אנו בוחרים כיצד לזכור או להדחיק. אך אם להיות כנה, אני לא בטוח שזה ספר שהייתי ממליץ עליו כקריאה "מהנה". זו יותר חוויה ספרותית, תובענית ומתגמלת אולי רק את מי שמוכן להתמסר למורכבות ולוותר על הסיפור הבהיר והישיר. אני כמובן לא מצטער שקראתי אותו אך אני מודה שהוא היה לי קשה. למרות זאת הספר גרם לי לחשוב, לעצור, ולהרהר בשאלות של תשוקה, חרטה, זהות וכאב וזו אולי תפקידה של ספרות. יתכן כי אם הייתי קורא אותו בימים אחרים, החוויה שלי הייתה שונה.”

“ג׳אז. המקצבים המשתלבים. האלתור האין סופי. ההתנגשות הטקטונית של אפריקה ואמריקה הלבנה. שאריות שירת בלוז שדבקו בה, תפיפות רגליהם של 12 וחצי מיליון אנשים שחורים בדרכם אל החופים המנוכרים, אל היערות והמטעים והכפרים המחשיכים, אל האחוזות והאורוות ולעבר חבלים משתלשלים מענפי העצים. פלא בכלל שהים יכל לשאת נטל שכזה, ולא כל שכן, פלא שהספר הזה מצליח לשאת אותו. הרי הלבה שרותחת כאן מתחת לפני השטח, שדחוקה עמוק במצולות הים איפה שהרי געש מתפוצצים בדממה, היא שם מימים ימימה. היא משפטים שנלחשים בחדרים שבהם נדמה שהסודיות מעניקה לך כוח. היא גם משפטים שרועמים במיליונים על גבי מיליונים של מרקעי טלוויזיה שבהם נדמה שהקיצוניות מעניקה לך כוח. והכוח בעצם כבר שם מאות שנים, מתעצם ומשתכפל ומחלחל אל תוך הדי. אן. איי הברור מאליו - ששחור זה שחור ולבן זה לבן. שאישה היא אישה וגבר הוא גבר. מלקולם אקס כתב - ״האדם הכי נלעג באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי פחות מוגן באמריקה היא האישה השחורה. האדם הכי מקופח באמריקה הוא האישה השחורה.״ - זאת אמת זדונית מדי, בהירה ומסנוורת ואלימה מדי מכדי שתוכל להבין את מלוא תפארתה. ולכן, טוני מוריסון מבהיקה כמו גורו חומלת, להאיר בפנייך פינות חשוכות ואבודות, ובעיקר להחשיך לרגע את המאור הגדול הזה ולהסתכל עמוק אל תוך הכאוס הזה שהביא אותנו לכאן. לחזור אל נקודת ההתחלה, אל נקודת ההינתקות. ובעיקר, להתקרב אל הפנים השזופות האלה, אל העיניים הגדולות ולמודות הדמעות, אל הכתפיים המתפצחות תחת נטל השנים, והחלומות שמתנפצים תחת כורח המציאות. אבל ג׳ו טרייס ואשתו ויולט פשוט חיים את חייהם בהארלם. השנים הן שנות השלושים של המאה הקודמת. הם מהופנטים מהעיר שנפקחת מולם ומפצירה בהם להיות הכי חזקים שהם יכולים להיות, הכי הם שהם יכולים להיות. הם מייצרים לעצמם שגרה, מוצאים עבודה, וברקע ממשיכה להדהד הנהמה העמוקה של הרצון להשתחרר. לפעמים יש יותר משלשלת אחת שכובלת אותך. סיפורם הוא סיפורם וסיפור אבותיהם. כל אחד מהקולות נהיה כל כך צלול וחלוק וממוקדם, עולה ופוצח בשירתו, נכנס זה בשירתו של זה, במקצב אפריקני ובמקצבי הרכבות האמריקניות, במקצב האישה ובמקצב הגבר. טראומה שמחלחלת אל המדרכה באותה קלילות שבה חלחלה אל העצים בדרום ארצות הברית, ובה חלחלה גם לחלומותיהן של ילדות קטנות שנולדות. קשה להבין לאן אתה נכנס כשאתה מתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא דומסטי וביתי וקטן בראשיתו, והוא כל כך אישי, כל כך מיקרוסקופי, שאתה תוהה איך הוא אי פעם יוכל להדהד מילה יותר גדולה. אבל לאט לאט אתה מוצא את עצמך מול פרח שעלי הכותרת שלו נפתחים קמעה קמעה, במשורה יונק מאור כלשהו שמרגיש כמעט כמו השחר בזרותו הצחה. ודמות המספרת, הגורו, מוליכה אותך באינספור שבילים, שבורה כמו שרק מספרים יכולים להיות שבורים, רדופת חרדות ודעות קדומות, בעלת קול מתחלף, מתפצל, שופט, ביקורתי, חומל, מרוחק וקרוב עד כדי אימה. מי הם האנשים המוליכים את העלילה, ומה תפקידם בעלילה הגדולה, ולמה - למה? ככה, ככה, הספר הזה כמעט מתיימר להיות לקסיקון של הכאה על חטא, אימה צרופה של כאב שלא מוצא מקום להשתחרר, אלא נשאר להתערבל בתוך עצמו כמו החזיר שויולט מבשלת לג׳ו. ג׳ו טרייס, בעלה של ויולט, הרג את דורקאס הצעירה. גברים רודפים נשים רודפות גברים רודפים נשים, שחורים חפים מפשע עדיין נורים על ידי לבנים חפים מפשע. אבל איפשהו, אי שם, מתחת להכל, עדיין מהבהבות אינספור האפשרויות. עדיין קיימת האמת שמוטלת מתחת לכל הסדינים, השמיכות והמצעים שאנחנו מניחים בלילה. איך יוצאים מנקודת המוצא בלי להתפצל לאלפי קולות, בלי להיות שבורים ואנושיים להחריד, ולהודות שבסוף הכל עדיין שבור, בוהק, מסנוור ואלים.”

“גאז' עוסק ברומן ורצח בהארלם בשנות העשרים. ג'ו טרייס וויולט נשואים למעלה מעשרים שנה. רצף של הפלות גרמו לכך שבני הזוג יהיו חסרי ילדים. אם בתחילה הדבר התקבל בברכה על ידי ויולט שלא רצתה להביא ילדים לעולם בראותה איך אימה לא התמודדה עם קשיי גידולם ופרנסתם, בסביבות גיל ארבעים היא עוברת משבר. ויולט סובלת מגלי דיכאון שגורמים לה לעשות מעשים תמוהים כמו נסיון לחטוף תינוק או שינה עם בובה במיטה, היא מרעיפה דיבורים ואהבה על התוכי שלה, ואילו בינה לבין בעלה שוררת שתיקה. בעלה, ג'ו, בן לאם שנטשה אותו בלידתו ולאב לא ידוע התפרנס בעברו כציד. עם המעבר לעיר הפך לסוכן של מוצרי יופי מדלת אל דלת. ג'ו, בעל מסור, בן למעלה מחמישים, עייף משתיקותיה של אשתו ומתאהב בדוראקס בחורה בת שמונה עשרה ומתחיל ברומן סודי איתה. כאשר היא בוחרת לעזוב אותו הוא רוצח אותה. בעקבות הרצח ויולט מגלה את הרומן ויוצאת לכנסיה להשחית את פניה של הנערה. לאחר מכן היא שוקעת בניסיונות להחזיר אליה את אהבת בעלה אך בסופו של דבר מסתפקת בניסיון אובססיבי לברר פרטים על אודות דוראקס המתה. היא משיגה תמונה של הנערה מדודתה, והיא וג'ו חיים בצילה. הספר מסופר על ידי קול שלישי של אישה, ומוצג מנקודות מבט של הדמויות השונות המאכלסות את הספר: ג'ו, ויולט, דוראקס-הנערה הנרצחת, דודתה-אליס מנפרד, והשכנה מלבון, בדירתה השתמשו ג'ו ודוראקס לפגישותיהם. הרומן מסופר בהיפוך כרונולוגי ובמסע אל העבר מתחקה אחר שורשי השגעון של ויולט ומניעי הרצח של ג'ו. תוך כדי כך הספר מעלה נושאים הקשורים להפליית השחורים בארצות הברית. מוסיקת הג'אז על שמה קרוי הספר היא המוסיקה של השחורים, ומסמלת את התשוקה לחיים ולאהבה. הספר כתוב בקצב הג'אז, מאולתר פיוטי ומקפץ בין מאורעות וזמנים.”

“אתחיל בגילוי נאות: "ג'אז" היה אחד הספרים היותר מאתגרים שקראתי בזמן האחרון. קשה לי לומר שנהניתי ממנו, ועם זאת אני מבין למה רבים רואים בו יצירת מופת. טוני מוריסון כותבת נפלא, בזה אין ספק. יש לה יכולת נדירה לחדור אל עומק נפשם של גיבוריה, להעלות תוך כדי העלילה זיכרונות ישנים כמו מדיום המעלה באוב, ולבנות שפה המרגישה לעיתים יותר כמו מוזיקה מאשר כמו סיפור. הסגנון שלה כמעט תמיד פיוטי, אך הפעם הוא גם משתנה בדיוק כמו מוסיקת ג'אז המדלגת לעיתים בין מקצבים, סולמות, סולואים וקולות רקע. מי שלא רגיל לזה, עלול ללכת לאיבוד לא רק במופע ג'אז אלא גם בספר הזה. העלילה מתרחשת בהארלם של שנות ה-20, התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועוד לפני השפל הגדול שהחל ב-1929. הייתה זו התקופה שבה לא רק הג'אז פרח אלא גם הזדמנויות חדשות פרחו גם עבור הקהילה האפרו-אמריקאית. רבים מהם עברו ממדינות הדרום אל הצפון המתועש. הסיפור מתחיל באירוע אלים: גבר מבוגר בשם ג'ו טרייס יורה למוות במאהבת בת 18ודמותה של אשתו ויולט – שמגיבה בפריצה דרמטית להלוויית הנערה, חושפת עולם רגשי מורכב של קנאה, אובדן, תשוקה, כאב וזיכרון. אבל הסיפור לא נשאר כאן, הוא נודד, חוזר לעבר, קופץ קדימה, מחליף מספרים, משנה גוונים — לעיתים באופן שמערער את היכולת לעקוב, להבין, או להזדהות. כקורא, חוויתי את הקריאה לעיתים כמו האזנה למופע ג'אז חופשי: רגעים של יופי צרוף ואז קטעים ארוכים שבהם מאבדים את המלודיה פשוט כי אין כזו, כך גם כאן היו קטעים בהם לא לגמרי הבנתי לאן הסיפור הולך, או מדוע. הדמויות אמנם מרתקות, אבל נדמה שהספר עוסק יותר בדמויות שהן הצליל מאשר בהתפתחות עלילתית מספקת שהיא המלודיה, אם נישאר בהקבלה לג'אז. הביקורת הספרותית בכללותה היללה את ג'אז" ואולי בצדק מסוים. מדובר בספר שמרחיב את הגבולות ועוסק בדרך בה אנו בוחרים כיצד לזכור או להדחיק. אך אם להיות כנה, אני לא בטוח שזה ספר שהייתי ממליץ עליו כקריאה "מהנה". זו יותר חוויה ספרותית, תובענית ומתגמלת אולי רק את מי שמוכן להתמסר למורכבות ולוותר על הסיפור הבהיר והישיר. אני כמובן לא מצטער שקראתי אותו אך אני מודה שהוא היה לי קשה. למרות זאת הספר גרם לי לחשוב, לעצור, ולהרהר בשאלות של תשוקה, חרטה, זהות וכאב וזו אולי תפקידה של ספרות. יתכן כי אם הייתי קורא אותו בימים אחרים, החוויה שלי הייתה שונה.”

“ג׳אז. המקצבים המשתלבים. האלתור האין סופי. ההתנגשות הטקטונית של אפריקה ואמריקה הלבנה. שאריות שירת בלוז שדבקו בה, תפיפות רגליהם של 12 וחצי מיליון אנשים שחורים בדרכם אל החופים המנוכרים, אל היערות והמטעים והכפרים המחשיכים, אל האחוזות והאורוות ולעבר חבלים משתלשלים מענפי העצים. פלא בכלל שהים יכל לשאת נטל שכזה, ולא כל שכן, פלא שהספר הזה מצליח לשאת אותו. הרי הלבה שרותחת כאן מתחת לפני השטח, שדחוקה עמוק במצולות הים איפה שהרי געש מתפוצצים בדממה, היא שם מימים ימימה. היא משפטים שנלחשים בחדרים שבהם נדמה שהסודיות מעניקה לך כוח. היא גם משפטים שרועמים במיליונים על גבי מיליונים של מרקעי טלוויזיה שבהם נדמה שהקיצוניות מעניקה לך כוח. והכוח בעצם כבר שם מאות שנים, מתעצם ומשתכפל ומחלחל אל תוך הדי. אן. איי הברור מאליו - ששחור זה שחור ולבן זה לבן. שאישה היא אישה וגבר הוא גבר. מלקולם אקס כתב - ״האדם הכי נלעג באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי פחות מוגן באמריקה היא האישה השחורה. האדם הכי מקופח באמריקה הוא האישה השחורה.״ - זאת אמת זדונית מדי, בהירה ומסנוורת ואלימה מדי מכדי שתוכל להבין את מלוא תפארתה. ולכן, טוני מוריסון מבהיקה כמו גורו חומלת, להאיר בפנייך פינות חשוכות ואבודות, ובעיקר להחשיך לרגע את המאור הגדול הזה ולהסתכל עמוק אל תוך הכאוס הזה שהביא אותנו לכאן. לחזור אל נקודת ההתחלה, אל נקודת ההינתקות. ובעיקר, להתקרב אל הפנים השזופות האלה, אל העיניים הגדולות ולמודות הדמעות, אל הכתפיים המתפצחות תחת נטל השנים, והחלומות שמתנפצים תחת כורח המציאות. אבל ג׳ו טרייס ואשתו ויולט פשוט חיים את חייהם בהארלם. השנים הן שנות השלושים של המאה הקודמת. הם מהופנטים מהעיר שנפקחת מולם ומפצירה בהם להיות הכי חזקים שהם יכולים להיות, הכי הם שהם יכולים להיות. הם מייצרים לעצמם שגרה, מוצאים עבודה, וברקע ממשיכה להדהד הנהמה העמוקה של הרצון להשתחרר. לפעמים יש יותר משלשלת אחת שכובלת אותך. סיפורם הוא סיפורם וסיפור אבותיהם. כל אחד מהקולות נהיה כל כך צלול וחלוק וממוקדם, עולה ופוצח בשירתו, נכנס זה בשירתו של זה, במקצב אפריקני ובמקצבי הרכבות האמריקניות, במקצב האישה ובמקצב הגבר. טראומה שמחלחלת אל המדרכה באותה קלילות שבה חלחלה אל העצים בדרום ארצות הברית, ובה חלחלה גם לחלומותיהן של ילדות קטנות שנולדות. קשה להבין לאן אתה נכנס כשאתה מתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא דומסטי וביתי וקטן בראשיתו, והוא כל כך אישי, כל כך מיקרוסקופי, שאתה תוהה איך הוא אי פעם יוכל להדהד מילה יותר גדולה. אבל לאט לאט אתה מוצא את עצמך מול פרח שעלי הכותרת שלו נפתחים קמעה קמעה, במשורה יונק מאור כלשהו שמרגיש כמעט כמו השחר בזרותו הצחה. ודמות המספרת, הגורו, מוליכה אותך באינספור שבילים, שבורה כמו שרק מספרים יכולים להיות שבורים, רדופת חרדות ודעות קדומות, בעלת קול מתחלף, מתפצל, שופט, ביקורתי, חומל, מרוחק וקרוב עד כדי אימה. מי הם האנשים המוליכים את העלילה, ומה תפקידם בעלילה הגדולה, ולמה - למה? ככה, ככה, הספר הזה כמעט מתיימר להיות לקסיקון של הכאה על חטא, אימה צרופה של כאב שלא מוצא מקום להשתחרר, אלא נשאר להתערבל בתוך עצמו כמו החזיר שויולט מבשלת לג׳ו. ג׳ו טרייס, בעלה של ויולט, הרג את דורקאס הצעירה. גברים רודפים נשים רודפות גברים רודפים נשים, שחורים חפים מפשע עדיין נורים על ידי לבנים חפים מפשע. אבל איפשהו, אי שם, מתחת להכל, עדיין מהבהבות אינספור האפשרויות. עדיין קיימת האמת שמוטלת מתחת לכל הסדינים, השמיכות והמצעים שאנחנו מניחים בלילה. איך יוצאים מנקודת המוצא בלי להתפצל לאלפי קולות, בלי להיות שבורים ואנושיים להחריד, ולהודות שבסוף הכל עדיין שבור, בוהק, מסנוור ואלים.”

“גאז' עוסק ברומן ורצח בהארלם בשנות העשרים. ג'ו טרייס וויולט נשואים למעלה מעשרים שנה. רצף של הפלות גרמו לכך שבני הזוג יהיו חסרי ילדים. אם בתחילה הדבר התקבל בברכה על ידי ויולט שלא רצתה להביא ילדים לעולם בראותה איך אימה לא התמודדה עם קשיי גידולם ופרנסתם, בסביבות גיל ארבעים היא עוברת משבר. ויולט סובלת מגלי דיכאון שגורמים לה לעשות מעשים תמוהים כמו נסיון לחטוף תינוק או שינה עם בובה במיטה, היא מרעיפה דיבורים ואהבה על התוכי שלה, ואילו בינה לבין בעלה שוררת שתיקה. בעלה, ג'ו, בן לאם שנטשה אותו בלידתו ולאב לא ידוע התפרנס בעברו כציד. עם המעבר לעיר הפך לסוכן של מוצרי יופי מדלת אל דלת. ג'ו, בעל מסור, בן למעלה מחמישים, עייף משתיקותיה של אשתו ומתאהב בדוראקס בחורה בת שמונה עשרה ומתחיל ברומן סודי איתה. כאשר היא בוחרת לעזוב אותו הוא רוצח אותה. בעקבות הרצח ויולט מגלה את הרומן ויוצאת לכנסיה להשחית את פניה של הנערה. לאחר מכן היא שוקעת בניסיונות להחזיר אליה את אהבת בעלה אך בסופו של דבר מסתפקת בניסיון אובססיבי לברר פרטים על אודות דוראקס המתה. היא משיגה תמונה של הנערה מדודתה, והיא וג'ו חיים בצילה. הספר מסופר על ידי קול שלישי של אישה, ומוצג מנקודות מבט של הדמויות השונות המאכלסות את הספר: ג'ו, ויולט, דוראקס-הנערה הנרצחת, דודתה-אליס מנפרד, והשכנה מלבון, בדירתה השתמשו ג'ו ודוראקס לפגישותיהם. הרומן מסופר בהיפוך כרונולוגי ובמסע אל העבר מתחקה אחר שורשי השגעון של ויולט ומניעי הרצח של ג'ו. תוך כדי כך הספר מעלה נושאים הקשורים להפליית השחורים בארצות הברית. מוסיקת הג'אז על שמה קרוי הספר היא המוסיקה של השחורים, ומסמלת את התשוקה לחיים ולאהבה. הספר כתוב בקצב הג'אז, מאולתר פיוטי ומקפץ בין מאורעות וזמנים.”