מה הופך ספר לראוי לקריאה? מה הופך ספר ליותר מזה אפילו - לזכות בפרס פוליצר (או פרסים אחרים לצורך העניין)? האם זה כתיבה רהוטה? האם זה דמויות משכנעות? האם זה עלילה מרתקת? או עומק מחשבתי, פילוסופי, נפשי?
באופן אישי אני חושבת שזה משהו בין החיבור האישי של כל קוראת מול היצירה שעומדת מולה, לבין איכות כל המרכיבים האלו יחד. אבל בהחלט לא היה לי קל לשים את האצבע בדיוק מה ביצירה הזו הפך אותה לגדולה כל כך שהייתה ראויה לפוליצר, להיות רב מכר ענק ולהפוך גם לסרט הוליוודי (שגם הוא זכה בפרסים לא מעטים).
כאשר החלטתי לפתוח קבוצת קריאה מקומית ידעתי רק דבר אחד - אני רוצה להתמקד או לתת קדימות לכתיבה נשית, וכזוכת פרס נובל לספרות פרל ס. בק זכתה שאבחר בספרה להיות הראשון בקבוצה. כאשר נפגשנו בקבוצה לשוחח על הספר נעשה ברור שלא לכולן היה קל להעריך את העבודה הספרותית שנעשתה בספר הזה, כאילו הקריאה הקולחת מורידה במשהו מערך הספר, הרוב דיווחו על כך שאכן הכל היה כתוב היטב, והעלילה זרמה וקלחה, אבל היה חסר משהו, אולי איזה עומק בדמויות, אולי איזה מימד רגשי או פילוסופי שלא בא מספיק לידי ביטוי, משהו לא מספיק "תפס" שם.
אישית, נהניתי מהספר. אני לא יכולה להגיד שהוא הטוב ביותר שקראתי, ללא ספק, אבל הוא בהחלט כתוב היטב, מספר בצורה ברורה ומהימנה על חיים רחוקים ועל תרבות שונה שמתבטאת גם באופי הדמויות ובכל מהלכי החיים, יש ייצוג נאמן של דרך החיים הזו, הקרובה לאדמה כל כך, המקדשת אותה, אפילו על פני חיים אחרים לפעמים. אז אני כן מצאתי בספר כתיבה רהוטה, דמויות ששבו את לבי ויצרו בי אמפתיה, עלילה שהצליחה לסקרן ולרתק לרגעים, למשוך אותי איתם בפיתולי החיים הארוכים שהיא מתארת, ואפילו מצאתי הגיגי נפש, מחשבות על אופי האדם, על צדק ועל מוסר, על הנכון והראוי, וגם פשוט על אהבה, לגבר או אישה ואפילו לילד או לילדה קטנה שהלב נכמר אליה. ואני חושבת שבסך הכל זה באמת לא מעט בשביל כל ספר.
"והוא נשכב במיטה, משך את השמיכה העבה עד מעל לכתפיו והעמיד פני ישן. אבל הוא לא ישן. הוא שכב רועד, וכל עצב בבשרו היה ער. ואחרי זמן רב, כשהחדר החשיך והוא חש שהאישה משתחלת באטיות שקטה למיטה לצדו, נמלא פתאום שמחה שאיימה לפרוץ את גופו. הוא פלט צחוק צרוד לתוך החשיכה ואחז באישה." (סוף הפרק הראשון בספר)

מאז ולתמיד – חינוך – חינוך לערכים, להשכלה וידע, לכבוד האדם – חינוך הוא מעל לכול. הוא יכול להרוס חברה ויכול לבנות חברה. אין ערך לאדמה (גם אם היא החיים) אם אין ערך לחיי ולכבוד האדם.

שנות השלושים של המאה הקודמת בסין הכפרית.
אדמה = חיים. בית ואוכל. לבוש וכסות ואמונה. אדמה = אסונות, הרס ומוות ואבדן האמונה.
משפחות, משפחות, פזורות בשטחים כפריים עצומים בגודלם וחיות את עבודת הטבע והאדמה והיא לרוב מחזירה להן בחיים. אחת לכארבע שנים הטבע כמוכה זעם, מגיע במלוא עצמתו ההרסנית – מכה באמצעות בָּצורות ארוכות וקשות מאוד או שיטפונות נוראיים - ולרוב לאחר תהליך השיקום (אם היה שיקום) שארך חודשים ארוכים והגעה למצב של התייצבות, מגיע שוב הטבע המכה והורס והורג שוב – ואנו נוכחים שבקרב האוכלוסייה ההיא בה החינוך אינו על הפרק. לא לערכים או לכבוד האדם או לכבוד (ערך?) האישה ובטח שלא להשכלה, כל אלו שחסרו בעיקר נוכח חוסר המודעות וגם בגלל המחסור ושגרת עבודת האדמה היומיומית הסיזיפית והקשה, הרי אסונות הטבע ידעו להרוס לאורך זמן גם את חייהם או את רוחם של אותם אלו שפיסית שרדו ממכת הטבע התורנית.

"האדמה הטובה" הוא רומן מרתק ומרגש שמלווה לאורך שנים ארוכות משפחה אחת מאותן המשפחות הרבות שחיו את האדמה: התכלכלו וניזונו מהאדמה הטובה ונפגעו קשות מאסונות הטבע כשהאדמה זעמה. סאגה משפחתית שמלווה זוג הורים בורים שבאופן מפתיע ובניגוד גמור למקובל שם ואז התנהלו בחכמת חיים מפתיעה ולפי הכלל – שחינוך הוא מעל לכל (כמו גם כבוד האישה – שבמשפחות סביב נרמס בכל מובן). למרות היותם משפחה כפרית ענייה ודלה בכל מובן, פשוטה מאוד, אותם זוג הורים נטולי כל השכלה וידע - שאיכשהו כוכב הצפון מעל הבקתה דולפת הגג שלהם שם בשדות הוביל אותם לתובנה והם הציגו התנהלות מאוד נבונה ודומיננטית של הורים שגידלו את ילדיהם חסרי הכול בדרך של חינוך. חינוך וכבוד איש לרעהו במשפחה. חינוך לערכים וכבוד לאדמה, לטבע, לאדם ולידע – ובסופו של דבר אותו החינוך הוא שהביא את המשפחה לא רק ליכולת להתגבר על המשברים כי אם להרבה יותר..
ולא רק אותו החינוך - גם האהבה העזה והתמיכה של איש לאישתו גם כשהיא כבר לא כשירה לעבודה וללידה (זה מה שנתן לה ערך כאישה שם ואז) ולילדיו. כמו גם החברות הנאמנה ללא סייג לחבר, גם כשזה הפך חסר כל ערך, במונחי שם ואז.
ובתוספת של יחס מכבד ומעריך מצד אותה משפחת איכרים לאותה האדמה בבחינת כבד ותעריך את הבאר ממנה אתה שותה - האדמה החזירה להם מטובה.. ומה לגבי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" - גם הוא מככב שם, למה והיכן, תגלו בעצמיכם..

"האדמה הטובה" המעולה של פרל בק, מרתק ומרגש וסוחף. בגרסתו המחודשת ובתרגום החדש, לדעתי, פחות מוצלח מהגרסה הישנה. אני מניחה שזהו התרגום החדש שמוצלח פחות מהקודם.

וכאז ושם, גם היום וכאן וגם מחר – חינוך– חינוך לערכים, להשכלה, לכבוד לאדם ולידע – חינוך הוא מעל לכול. הוא יכול להרוס חברה ויכול לבנות חברה. אין ערך לאדמה (גם אם היא החיים) אם אין ערך לחיי ולכבוד האדם.

לא אגזים אם אומר שזה אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי אי פעם, הוא נגע בי מכל כך הרבה בחינות, ריגש והעציב אותי, העשיר וריתק אותי. קראתי את הספר בנשימה עצורה, ביטוי שאני שומרת בדרך כלל לספרי מתח, וסופו של הספר הלך איתי במשך מספר ימים ולא הרפה. עד כדי כך השפיעה עליי הקריאה בספר הזה. ומעבר לכך, התרבות וההיסטוריה של המזרח מרתקות אותי, והספר הזה מלמד כל כך הרבה על התקופה שקדמה למהפכת התרבות בסין. אולי למי שבקי יותר בהיסטוריה ובתרבות של סין, הספר הזה עשוי להיראות תמים ופשוט מדי, בכל זאת עברו למעלה מ-80 שנה מאז שיצא לאור לראשונה, אבל אהבתי את הפשטות שלו והתענגתי על כל אחד מ-300 העמודים שלו.

זהו סיפורם של האיכר ואנג לונג ומשפחתו. הסיפור נפתח ביום החתונה שלו. הוא מתגורר עם אביו האלמן המזדקן, והם מתפרנסים בדוחק מחלקת האדמה הקטנה שברשותם. המעמד שלו מאפשר לו להתחתן רק עם שפחה, ולכן הוא נישא לאו-לן, שפחת מטבח באחד מהבתים הגדולים והחשובים בעיר. למרות היעדר הקשר הרגשי ביניהם, הם חולקים נחישות ומוכנות לעבוד קשה. בשנה הראשונה היבול שלהם טוב ונולד להם ילד ראשון, בן, למרבה השמחה. כשאו-לן חוזרת לבית הגדול שבו עבדה כדי להציג לראווה את בנה הבכור היא מבחינה בסימנים למצוקה כספית. ואנג לונג מחליט לנצל זאת כדי לרכוש מהם אדמות נוספות. וכך, הודות לחוכמתה ולתושייתה, חייהם משתפרים. אבל המזל משתנה לרעה כשמגיעה שנה שחונה, אין יבולים והעוני הכבד שורר בכל מקום. הם מחליטים, כמו רבים אחרים, לנדוד דרומה כדי לנסות ולהתפרנס. כשנראה שאין כבר תקווה, התושייה של או-לן שוב מוכיחה את עצמה ומביאה להם עושר עצום. אבל הכסף הזה מביא איתו הרבה סבל והרבה עצב לאישה שבזכותו הוא הגיע. מהרגע שוואנג לונג הופך לאיש עשיר ובעל אדמות רבות, הוא כבר לא רואה באו-לן את האישה הטובה והמסורה שראה בתחילה, אלא אישה מכוערת וגסה, והוא מחפש לעצמו אישה יפה יותר.

הסיפור משתרע על-פני כחמישים שנה, שנים מלאות תהפוכות בסין. אבל ואנג לונג, בדומה לסינים כפריים רבים אחרים, אינו מודע רוב הזמן לאירועים הפוליטיים המשמעותיים שמתרחשים בארצו, ומתמקד במאבקים האישיים שלו.

הדמויות של בק משורטטות בצורה נפלאה. המחשבות והפעולות שלהן במשך השנים מלמדות על הצדדים השונים שבאישיותן. הן מתמודדות עם שינויים ומבחנים; הורים מזדקנים, מוות של אהובים, גידול ילדים, מרד הנעורים, קנאה ואכזבות. הן שורדות רעב, מלחמות, מעברים ומגפות. הקבוע היחיד בחייהם של ואנג לונג ואו-לן הוא האמונה העיקשת והנצחית באדמה – אותה אדמה טובה שהם מעבדים ומטפחים באהבה ובנאמנות, אשר בתורה מטפחת אותם ושומרת עליהם.

ואנג לונג הוא דמות מורכבת – פשוט מבחוץ, רך ודאגן עם ילדיו, כועס כלפי אויביו, נותן לתשוקה להכניע אותו, מבויש כשהוא מבין מה הוא עשוי להפסיד. ודמותה של או-לן היא פמיניסטית בגוף של שפחה: אישה חזקה, מלאת תושייה ועוצמה, נחושה ובעלת חוכמת חיים.

הכתיבה של בק פשוטה, אין משפטים מורכבים, אין תיאורים מופרזים ומעייפים אלא תיאורים במינון מדויק שמאפשר לקורא לדמיין את הסצנה. התוצאה היא סיפור שמרגיש עדכני. הקורא חווה את האירועים ביחד עם ואנג לונג ומשפחתו, והעלילה היא המרכיב החשוב ביותר בספר.

בשורה התחתונה – ספר פשוט מופלא. אין לי מילה אחרת בשבילו. חובה לקרוא!

סיימתי לקורא את הספר הזה בשבת בבוקר והדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לגשת למחשב ולצעוק לעולם "אתם חייבים לקרוא את הספר הזה." אחרי מחשבה מעמיקה כבר פחדתי שאני לא אוכל לבצע סקירה בלי להרוס את גודל היצירה. אני באמת מרגיש שהספר הזה גדול מידי לכמה שורות מצמצמות. אך איך בכל זאת אני גורם לאנשים להכניס את הספר לסדר עדיפות גבוהה?

בחרדת קודש החלטתי לנסות בכל זאת...
אז על מה הסיפור?

אנג לונג איכר פשוט חיי עם אביו בכפר נידח, כשחלקת אדמה קטנה מפרנסת אותם. בשלב מסוים הוא מחליט לשאת אישה. הוא מתרץ זאת מסיבות אגואיסטיות, היא תטפל באביו ובבית. אביו מייעץ לו לא לקחת אשה יפה, כי אשה יפה לא בנויה לעבודות בכפר. הוא הולך לבית העשירים בעיירה הקרובה ומבקש שפחה לאשה. הוא מקבל את או-לאן וחוזר איתה לכפר. מכאן מתחילה העלילה העיקרית שנפרסת עד גיל הזקנה של הגיבור אנג לונג. את העלילה אין בכוונתי לפרט. אבל אומר על מה הסיפור באמת?

בעיני הסיפור הוא על שייכות ונאמנות.

נאמנות - לא במקרה הסופרת בחרה להוציא את אימו של הגיבור מהסיפור. היא חליפה אותה באדמה, כמו שהטיב לתאר יענקל'ה רוטבליט "היא תביט אלי טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך, תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה." אני חושב שהאדמה היוותה בעבור הגיבור תחליף לדמות האם החסרה והוא היה נאמן לה עד סוף ימיו.
לגיבור לא הייתה אפילו אהבה אמתית אחת לנשים. כן, היו בו יצרים, היו בו רחמים וחמלה, אבל רק ביחס לאדמה הרגשתי שהוא אוהב אותה ממש, כמו שילד אוהב את אמו. לפי דעתי הסיבה שהוא לא הצליח לאהוב נשים, כי הוא ראה באהבה לאשה אחרת כבגידה.

שייכות - שאול טשרניחובסקי כתב פעם "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ". אני אפרק את המשפט הזה לשלושה חלקים.

"תבנית" – הכוונה היא לגנטיקה שלנו, אי אפשר "להיפטר" מחלקים שאנחנו לא אוהבים בגנטיקה שלנו. הגיבור בשלב מסוים מאס בדודו ובמשפחתו שחייה עימו, עד כדי כך שרצה להרוג אותם. הגיבור מתעשת ומבין שהריגת דודו היא מהלך מסוכן, שתביא למותו שלו ואין לו ברירה אלה לקבל את משפחתו, ובעצם את עצמו.

"נוף" – הכוונה היא לשאיפות שלנו, מי אנחנו רוצים להיות ולאן אנחנו רוצים להגיע? הגיבור חשב שהסיפוק הכי גדול שלו הוא להיות עשיר שגר באחוזה עם ילדים משכילים. לאחר שהוא מגשים את היעד הזה נפשו עדיין לא יודעת מנוחה. ילדיו החלו בסכסוך בגלל השאיפה שהתגשמה (העושר). בשלב מסוים הוא ממיר את השאיפה לעושר לשאיפה לשלווה.

"מולדתו" – האדמה והחברה שאנחנו חיים בה. הגיבור נדד בגלל עוני לדרום. בשלב מסוים הוא מתעשר ושוב נודד חזרה. על פניו היה לו אפשרות לחיות במקום החדש, אך הוא מעדיף לחזור למולדתו ולחיות שם כעשיר. הוא פורש מעבודת האדמה ועוזב לבית המפואר בעיירה. הוא הופך את שכנו ליד ימנו בטיפול בכל האדמות והעובדים. המגורים באחוזה לא גורמים לו נחת ,הוא בוחר לחזור לכפר למצוא שלווה.

שאלות בנושא שייכות והנאמנות ליוו את הגיבור בכל אחת ואחת מהדרכים. צחוק הגורל, ככל שהגיבור רכש אדמות והתעשר דבר אחד היה ברור. יותר משהאדמות שייכות לו הוא שייך לאדמה והוא יקבר בה.

חלקת הקבר היא סימבולית. בתוך החלקה קבורים רק המשפחה כולל דודו (תבנית). בחוץ צמוד לגדר קבור שכנו יד ימינו (מולדתו). מי שעדיין חי ולא קבור שם אלו השאיפות של ילדיו (נוף), השאיפה שלו לאחזקת האדמה יקברו ביחד איתו.

כך מסתיים סיפור מופתי זה.

זהו.ה20 ביוני הגיע,ואיתו סיום הלימודים.סיימתי 12 שנות לימוד!! וזה נראה לי ולשאר חבריי לכיתה כמו סוג של חלום.״זה אמיתי?זה באמת קורה?״.ולא בגלל שסבלנו כל כך בתיכון.
כן,היה קשה ולא אשקר.לקום כל יום בשבע,לשבת בשיעורים,לעקוב אחרי המורה המכתיבה,לסבול ויכוחים וחפירות (״תדליקו את המזגן!!״,״המורה לא עקבתי תחזרי שוב״),לעשות שיעורים,ללמוד למבחנים,לעמוד בדרישות של כל המורים (שמשום מה חושבים שהמקצוע שלהם הוא הוא המקצוע החשוב ביותר בתיכון).ובין כל אלה למצוא זמן להיפגש עם חברים,להנות,לבלות וגם לקרוא.
התיכון היה לי כבית,קלישאתי עד כמה שזה נשמע.אני זוכר את היום הראשון בתיכון.לא הכרתי אף אחד,הרגשתי מנותק לחלוטין.״מה אני עושה פה״,חשבתי לעצמי.״מה לעזאזל חשבתי לעצמי שעזבתי את כל החברים והלכתי לתיכון שאני לא מכיר בו אף אחד?״.הרגשתי כאילו כולם חברים,כולם מכירים זה את זה מהיסודי ומהחטיבה,ואיך אני אצליח להתחרות בחברויות שכאלה?
חזרתי ביום הראשון הביתה ובכיתי ובכיתי.אבל זה עבר.אחרי חודש מצאתי חברים לכל החיים.
ועכשיו שאני מסיים תיכון,אני מרגיש נטוש.״מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?״,התמרמרנו אני וחבריי.״שנה הבאה אנחנו מתחילים כיתה י מההתחלה!״ שלחנו למחנכת הכיתה.זאת
הרגשה מוזרה כזאתי.מצד אחד לא רוצים לעזוב,לא רוצים לעזוב את המסגרת הזאתי שהייתה לי דרך חיים 12 שנים.אבל מצד שני,יש מין פרפרים כאלו בבטן,כאילו שאנחנו יודעים שמחכה לנו משהו גדול בחוץ.העולם עומד ומחכה לנו (שוב פעם קלישאה),וזה תורנו לטרוף אותו (קלישאה מס׳ 3).

הואנג לונג מחובר לאדמה שלו.הוא מכנה אותה ״אמא אדמה״.היא תרומם אדם ותפיל אותו,אם זהו רצונה.הואנג מתחיל כאדם עני,עובד אדמה שצריך לכלכל את אביו הזקן.הוא יוצא כל יום לשדה,מעבד את האדמה וחוזר הביתה לטפל באביו.אבל הכול משתנה כשהוא רוכש (כמה נורא להגיד את זה) לעצמו אישה.או לן,שגודלה כשפחה בבית עשירים,מוצאת את עצמה כעת כאשת איש.היא עושה את חובתה כאישה-מעמידה צאצאים (ואפילו בנים!) ולאחר הלידה הולכת לעבוד בשדה כאילו מדובר בעניין של מה בכך.הואנג לונג מכלכל את דרכיו,זוכה בעושר אך יורד מגדולתו.חרפת רעב גורמת לו ולמשפחתו לנדוד לדרום,לעיר הגדולה כדי לחפש מזון וכסף.אבל הואנג מרגיש לא קשור בעיר.הוא בן למשפחה של עובדי אדמה,מה לו ולעיר?
הוא חוזר לאדמתו,אליה הוא מחובר בחבל טבור.האדמה מוקירה לו טובה על כך,ולאט לאט הופך הואנג לאדם עשיר.בשלב מסוים הוא מתחיל לאבד את זה (כצפוי).השתן עלה לו לראש,כמאמר הסבתות.

לא אחשוף איך נגמר הספר (למרות שלא מדובר באיזה ספר מתח).פרל בק כתבה פה רומן כל כך רגיש,כל כך כן ואמיתי,שקשה להישאר אדישים לזה.טרגיות החיים מודגשת ברומן זה.איך החיים לא צפויים,פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה (שוב פעם קלישאה).פרל בק זכתה בפרס פוליצר בעקבות רומן זה,ואפשר להבין למה.אפילו שיצירה זו נכתבה לפני כל כך הרבה זמן,היא עדיין כל כך עדכנית.כי החיים נשארים אותם חיים,בין אם אתה סיני במאה ה-20 ובין אם אתה בישראל במאה ה-21.

אני עוד לא יודע מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לי.כן,יש צבא (אבל זה רק במרץ).אני גם מתמיין לעתודה לרפואה (וויש מי לאק!),ומצאתי גם עבודה בתור קופאי בסופר פארם (מתאמן על ״יש חבר מועדון?״ כבר מעכשיו).אני גם אקרא,כמובן,כמה שיתאפשר לי.אבל אני מרגיש מחוץ למסגרת.הקרקע נשמטה מתחת לרגליי (קלישאה מספר אלוהים יודע כמה),וקצת כמו הואנג,פתאום אני מבין את הערך של שורשיות והאדמה.רק שהאדמה של הואנג היא אדמה עצמה,והאדמה שלי היא התיכון.לקחו לי אותה,נותרתי בלי בית,עקור בלי שורש.בפחד וברעד אני מקבל את הפרק הבא בחיי,אבל כל הזמן מהדהד לי השיר ממסיבת הסיום בבית הספר:״לא רוצה להתבגר,להשלים להסתגל,לקבל את זה ולוותר אני לא רוצה להתבגר״.להישאר צעיר לנצח וכל זה (בא ממישהו שחגג חודש שעבר 18).
עמכם הסליחה על כמות הקלישאות

נתונים טכניים:
שם הספר: האדמה הטובה
שם הסופר/ת: פרל ס. בק
סוגה: פרוזה תרגום
שפה מקור: אנגלית
מתרגמת: שרון פרמינגר
מספר עמודים: 318
הוצאה לאור: פן הוצאה לאורספרי חמדידיעות אחרונות
שנת הוצאה: 2014

סקירה:
האיכר האמיתי מרגיש בנפשו, שאם יפרוש מן האדמה, הרי הוא פרש מן החיים.
(אחד העם)

את ואנג לונג האיכר ואיש האדמה, אנחנו פוגשים ביום חתונתו לכלה לאו-לן. ואנג לונג מתגורר עם אביו האלמן שלא בדיוק בקו הבריאות. אימו של ואנג לונג נפטרה לפני כשש שנים, והניחה מאחוריה את ואנג לונג שיטפל באביו.

ואנג לונג השתוקק לכך שתיכנס אישה לביתם, ותטפל בכל הטעון טיפול לרבות הטיפול באביו. כולו היה תקוה שכך גם לא יאלץ לקום עם שחר, בכדי להדליק את האש לחימום המים. מה עוד שנישואיו ירפדו את הבית בנכדים, שהכיל שלושה חדרים וניראה ריק ועצוב. ואנג לונג היה זקוק לאישה, שתהיה יעילה, תשאב מים, תועיל בעבודות בשדה, או בכל דבר אחר שצריך ידיים עובדות, והכי חשוב שלא תהיה יפה... להלן קטע מדו-שיח בין האב לבנו:

ציטוט עמוד 19: "במה תועיל לנו אישה יפה? אנחנו צריכים אישה שתטפל בבית ותלד ילדים ותעבוד בשדות. אישה יפה תעשה את הדברים האלה? היא רק תחשוב כל הזמן על בגדים שיתאימו לפרצוף שלה! לא, בבית שלנו לא תהיה שום אישה יפה. אנחנו איכרים. חוץ מזה? מי שמע על שפחה יפה בבית עשיר שנשארה בתולה? כל האדונים הצעירים כבר השתמשו בה. עדיף להיות הגבר הראשון של אישה מכוערת מאשר הגבר המאה של אישה יפה...."

בחירת ליבו של ואנג לונג היא או-לן שפחה, משרתת, מכוערת שנמכרה בעבר על ידי הוריה למשפחה עשירה.

או-לן בזריזות השתלטה על עבודות הבית, השדה, וילדה צאצאים. שמח וטוב לב ואנג לונג חשב שהגיע אל הנחלה והשלווה. אבל... הגיעו גם ימים פחות טובים: רעב, עוני, בצורת, נזקי טבע וסיטואציות פוליטיות חברתיות שפגעו בפרנסתו.

אני מאוד אהבתי או-לן שגילמה דמות של אישה ריאלית, חזקה, חרוצה, בעלת תושייה בליווי נבטי פמיניזם ועוצמתיות. או-לן נאבקה, והצליחה תוך כדי ארבעה הריונות לשרוד, ולעבות את המשפחה, אך הבגידה במוטיב האמיתי, הציף תוצאות לא חיוביות.

הספר "האדמה הטובה" לא עוסק רק בחייהם של ואנג לונג ולאו-לן, נטולי הרגש ונחושי ההישרדות, אלא חושף את הקורא גם למנהגי ותרבות העם הסיני כגון: כאשר נולד בן צובעים ביצים באדום ומחלקים אותן לאנשי הכפר, שתינוק נולד עוטפים אותו בזוג מכנסים של אבי הילוד, בנוסף, הסופרת לא מדלגת על היחס והעצב שמתלווים להולדת בת, בניגוד לשמחה שמתווספת להולדת בן ועוד.

ואנג לונג נותר נאמן לעקרונותיו הבסיסים, והעושר לא הצליח לסמא את עיניו. ראו ציטוט עמוד 108: "אז אני לא אגע בבשר הזה!" קרא ואנג לונג בכעס. "אנחנו נאכל בשר רק אם נצליח לעבוד בשבילו או לקבץ נדבות. אבל לא נאכל בשר גנוב. אנחנו אולי קבצנים, אבל אנחנו לא גנבים". ובשתי אצבעות הוציא את הבשר מהסיר השליך אותו ארצה ולא התייחס ליללות של הבן הצעיר."
אני אוהבת את פרל ס. בק כשבמיומנות, משרטטת באותנטיות, ובמשפטים לא מורכבים, את הדמויות לקורא, לרבות הדינמיקה המשפחתית ומרקם היחסים בין בני המשפחה.

ספר קלאסי שפורסם כבר לפני למעלה משמונים שנה, ומשתרע לו על פני חמישים שנה, שהן שנים קריטיות המלוות במהפכות והתרחשויות פוליטיות בסין.

הפרוזה "האדמה הטובה" הינה יצירת מופת מלאה כרימון במגוון רגשות של: שמחה, אושר, עצב, אהבה, נאמנות, אכזבה.

לדעתי ספר חובה שנקרא בנשימה מושהית.

תענוג צרוף, עוצמתי, מתובל בריח טוב של אדמה טרייה אחרי היורה, עם הרבה זרעים של תובנות וחוכמת חיים.

לסיום ציטוט שמעגן בתוכו את לב ליבו של הספר:
"לעולם לא אמכור את האדמה שלי!" צרח עליהם. "אני אחפור בשדות רגב אחר רגב, ואתן לילדים שלי לאכול אדמה, וכשהם ימותו אקבור אותם באדמה, אני ואשתי ואבי הזקן - כן, אפילו הוא - אנחנו נמות על האדמה שנתנה לנו חיים!"
ממליצה בחום ולעניות דעתי אחד הספרים הטובים שקראתי השנה.
לי יניני

האדמה הטובה.
ספר נפלא ומדוע?

ייתכן שנוגע בחלומי שלי ובכמיהתי הרבה להיות איש אדמה.

ספר אשר מתאר את החיבור הנפלא והעמוק של הכפרי הפשוט , גיבור הספר ואנג לונג ( גם לאחר שהיה איש עשיר ) לאדמה.
ספר על חברות אמיצה , כבוד יוצא מן הכלל לבני המשפחה הקרובה, לאשה , לילדה המפגרת, וגם לזו היותר רחוקה, השנואה והמאיימת.
ספר המתאר את פשטות החיים המאושרים.

התחברתי לדמות כמעט באופן מיידי והזדהיתי עם המוסר היוצא דופן שלו לגבי אירועים שהוזכרו בספר.

אהבתי מאד וממליץ בחום.

ספר מקסים, מרתק וסוחף.
סיפור קורותיה של משפחה סינית, כפרית ופשוטה.
הסיפור מתחיל בנישואיו של האיכר ואנג לונג לאישה-שפחה או-לן,
כשההתחלה הייתה בעוני ובדלות וביחד הם רכשו אדמות והולידו ילדים,
עד שהגיעה תקופת בצורת שגרמה להם לעזוב את אדמתם ולנוע לעיר דרומית ולקבץ נדבות.
לבסוף הם חוזרים לאדמתם עם הון רב....
הספר הוא מסוג הספרים שהם לטעמי, סאגה משפחתית מרתקת ומרגשת.
אהבתי את דמותה המסורה והנאמנה כל כך של או-לן וגם את התחלת דרכו של ואנג לונג...
מומלץ בחום.

אמנם אני רק בהתחלה של הקריאה
אבל אני כבר נפעם מ,,,אפן הכתיבה
החסכני במילים אך מלא ברב משמעות
איך העוני המנוול היה לחם חוק
איך אנשים חיו ככה
ולא בקשו כבייכול דבר אחר ולא רצו גם
כי ידעו
מה שאין
מן הסתם גם לא קיים
אני קורא סוג של ספרים כאלה
ואני חש סוג של צניעות
והורדת ציפיות מעצמי בנוגע לצריחה מוגזמת ואשר אינה צריכה לי ואינה במקומה