“הספר התחיל טוב! אהבה מטורפת של פעם בחיים שכל אחד היה רוצה לחוות. ג'יימי מצא את זאת שאהבה נפשו, מגי! וכל יום בחייהם הוא אוסף של רגעי אושר, עד שנוחתת המהלומה על מחלתה של מגי. קאמרון לעומתו (קרוב משפחתו שמכהן כמפקד המשטרה ) נשוי לאלי נישואי נוחות, היא משוגעת עליו, הוא רגיל אליה. "האהבה שלו לאלי דמתה למושב קבוע ברכבת היומית לעבודה - אתה לא מסוגל בכלל לדמיין לעצמך איך זה לשבת בשורה מאחור, אתה מוכן להישבע שממדיו של המושב וכל שקעיו נוצרו במיוחד בשבילך, אתה חוזר אליו שוב ושוב ונאנח לרווחה בהקלה על שהוא עדיין פנוי." ג'יימי באהבתו הגדולה לאשתו, מבצע בה עפ"י בקשתה המתת חסד. וזו השאלה המוסרית המרכזית בספר! האם היה ראוי "לעזור" לה לסיים את חייה, או שמא הסיבה למעשה נובעת ממניע אגואיסטי ופחות אלטרואיסטי?! הסופרת לקחה נושא רגיש ומורכב, ותוך כדי היא מרחיבה את יריעת הסיפור לתוך חייהן של דמויות נוספות מעניינות... אפילו מרחיבה מדי. כי הסיקור ההיסטורי על מלחמות עבר בין האנגלים לשבטים הסקוטים הקדמוניים מיותר ומזכיר לי את ה'חפירה' בסדרה של "נוכרייה" שבעטייה העדפתי את הצפייה בסדרת הדרמה. ההרחבה הזאת התחילה לחזור על עצמה, כי כך יוצרים ספר עם המון עמודים, ואצלי הסבלנות הולכת ומתקצרת, וכשהגעתי לעמוד 125, חדלתי. עם זאת, התרשמתי מאהבתה של הסופרת לפרחים :) אלי אשתו של קאמרון מנהלת חנות פרחים ובאמצעותה הסופרת מציגה את 'שפת הפרחים' בה כל פרח מייצג תכונה אנושית: חינניות שמסמלות תמימות, אזוב שמסמל אהבת אם, ורדים לחג האהבה, חבצלות שמסמלות טוהר, עוקץ העקרב שמסמל מסירות, פרחי זכריני לאהבת אמת, תלתן סגול שמשמעותו- חשוב עליי! פעמוניות שמסמלות יציבות, ציפורנים להפגנת קשרי חיבה, פיגם הוא סמל הצער, ציפורני חתול להביע אבל, סיגליות לנאמנות, כריזנטמות לעידוד. ועוד אנקדוטה: "באיראן היה גבר נותן צבעוני לארוסתו כדי לומר שאהבתו בוערת כמו אודם הפרח ולבו כמו פחם לוהט, שחור כלב הפרח" לסיכום...הייתי שמחה אם הספר היה מעובד לסרט והיה אפשר לצפות בו במקום לקרוא עודף פרטים שמשבשים את חווית הקריאה.”

“מבחינת עלילה? העלילה מבולבלת ומפוזרת. ביום בו מגיעה לעיירה בחורה צעירה המטלטלת את חיי הנישואים של מפקד המשטרה ואשתו, מגיע בן דודו ומודיע כי רצח את אשתו מתוך "המתת חסד". מתנהל רומן בין מפקד המשטרה לצעירה שהגיעה לעיירה ובמקביל מתנהל משפט. בין לבין הוספו מין דפי יומן, מכתבים...שלא ממש ברור מי כותב למי ולמה. וגם אזכורים מההסטוריה העתיקה של סקוטלנד. זה בנוסף לנגיעות "מלאכים" ודמויות נפטרים מהעבר מסרבל את העלילה ומחלישה, פוגע ביכולת הזדהות ואמינות. גם הדילמה המוסרית של המתת חסד לא יוצאת ממש טוב מהסיפור. לא ברור מה בעצם המחברת רצתה. הסניגור המגן על הנאשם בוחר בטעון של אי שפיות זמנית לביצוע המתת החסר...כי ככה יותר קל להוציא את האשם זכאי? מקומם. מחטיא את המטרה, באם היתה כזו. החיבורים בין העלילות לא טובים, לא משכנעים ולא אמינים. תהליך המשפט ארוך ומייגע. יש הרבה חזרות בספר. נראה כאילו קטעים שלמים הועתקו שוב ושוב, נותן תחושה שהמחברת היתה צריכה למלא דפים במשהו. לסיכום: עלילה מפוזרת, חוזרת על עצמה ולעתים אף משעממת. אפשר לקרא....ואפשר פשוט לוותר.”

“טענת "המתת חסד" או "אי-שפיות זמנית". אלו שתי האפשרויות להגנה, לכאורה, שעמדו בפני עורך הדין של ג'יימי, שנענה לבקשת אשתו האהובה - החולה במחלה סופנית, וחנק אותה למוות בעזרת כרית. ואולם, השופט שמונה לדון במקרה ה"רצח" הזה, צפה מראש את מהמורת "המתת החסד" הטעונה, ולא איפשר לעורך הדין את השימוש במונח. וכך, כאשר מנגד ניצבת עוזרת התובע הנמרצת, ומול 12 מושבעים התנהל משפטו של ג'יימי, עד פסק הדין. הדיונים בבית המשפט היו לטעמי, אולם, במקביל לסיפור המרכזי מצאה המחברת לנכון לשתול עוד שני "מיני סיפורים". האחד - על ממלכת סקוטלנד, במלחמתה עם אנגליה, ונאמנות בשבט סקוטי שגלה למסצ'וסטס בארה"ב, וסיפור נוסף - על בגידה של שניים מהגיבורים... לא קשה להבין את הקשר שבו רצתה הסופרת לצרף את שניהם לסיפור המרכזי (גם בעמוד 124) ואולם, למרות שסיפור הבגידה והאהבה מסופר בהרבה רגש ויופי - הייתי יכול לוותר גם עליו. אני מקווה שהדבר לא השפיע על התרשמותי מהעלילה. דבר נוסף שהפריע לי מעט, היו הדימויים הרבים מדי והמיותרים, שלא תמיד היו לטעמי. אולם בסיומו, נראה לי שאך טבעי הוא שכמה מן הקוראים ישאלו את עצמם: האם לא היה ניתן לוותר על שניהם, או לצמצם אותם. לסיום, פחות נהנתי מ"שומרת אחותי", ויתכן שיש מין "עייפות החומר" כשקוראים סיפור שלישי (לאחר "ההסכם") של סופרת, ותהיה מוכשרת ככל שתהיה, והיא אכן.”

“נהנתי מאד לקרוא, הסיפור כל כך מציאותי, מעניין ומרתק, ממליצה בחום במיוחד לכל אלה שמסכימים להמתת חסד, אישית אני לא רואה הבדל ין צורת הריגה זאת לניתוק מערכת החייאה.”

“הספר התחיל טוב! אהבה מטורפת של פעם בחיים שכל אחד היה רוצה לחוות. ג'יימי מצא את זאת שאהבה נפשו, מגי! וכל יום בחייהם הוא אוסף של רגעי אושר, עד שנוחתת המהלומה על מחלתה של מגי. קאמרון לעומתו (קרוב משפחתו שמכהן כמפקד המשטרה ) נשוי לאלי נישואי נוחות, היא משוגעת עליו, הוא רגיל אליה. "האהבה שלו לאלי דמתה למושב קבוע ברכבת היומית לעבודה - אתה לא מסוגל בכלל לדמיין לעצמך איך זה לשבת בשורה מאחור, אתה מוכן להישבע שממדיו של המושב וכל שקעיו נוצרו במיוחד בשבילך, אתה חוזר אליו שוב ושוב ונאנח לרווחה בהקלה על שהוא עדיין פנוי." ג'יימי באהבתו הגדולה לאשתו, מבצע בה עפ"י בקשתה המתת חסד. וזו השאלה המוסרית המרכזית בספר! האם היה ראוי "לעזור" לה לסיים את חייה, או שמא הסיבה למעשה נובעת ממניע אגואיסטי ופחות אלטרואיסטי?! הסופרת לקחה נושא רגיש ומורכב, ותוך כדי היא מרחיבה את יריעת הסיפור לתוך חייהן של דמויות נוספות מעניינות... אפילו מרחיבה מדי. כי הסיקור ההיסטורי על מלחמות עבר בין האנגלים לשבטים הסקוטים הקדמוניים מיותר ומזכיר לי את ה'חפירה' בסדרה של "נוכרייה" שבעטייה העדפתי את הצפייה בסדרת הדרמה. ההרחבה הזאת התחילה לחזור על עצמה, כי כך יוצרים ספר עם המון עמודים, ואצלי הסבלנות הולכת ומתקצרת, וכשהגעתי לעמוד 125, חדלתי. עם זאת, התרשמתי מאהבתה של הסופרת לפרחים :) אלי אשתו של קאמרון מנהלת חנות פרחים ובאמצעותה הסופרת מציגה את 'שפת הפרחים' בה כל פרח מייצג תכונה אנושית: חינניות שמסמלות תמימות, אזוב שמסמל אהבת אם, ורדים לחג האהבה, חבצלות שמסמלות טוהר, עוקץ העקרב שמסמל מסירות, פרחי זכריני לאהבת אמת, תלתן סגול שמשמעותו- חשוב עליי! פעמוניות שמסמלות יציבות, ציפורנים להפגנת קשרי חיבה, פיגם הוא סמל הצער, ציפורני חתול להביע אבל, סיגליות לנאמנות, כריזנטמות לעידוד. ועוד אנקדוטה: "באיראן היה גבר נותן צבעוני לארוסתו כדי לומר שאהבתו בוערת כמו אודם הפרח ולבו כמו פחם לוהט, שחור כלב הפרח" לסיכום...הייתי שמחה אם הספר היה מעובד לסרט והיה אפשר לצפות בו במקום לקרוא עודף פרטים שמשבשים את חווית הקריאה.”

“מבחינת עלילה? העלילה מבולבלת ומפוזרת. ביום בו מגיעה לעיירה בחורה צעירה המטלטלת את חיי הנישואים של מפקד המשטרה ואשתו, מגיע בן דודו ומודיע כי רצח את אשתו מתוך "המתת חסד". מתנהל רומן בין מפקד המשטרה לצעירה שהגיעה לעיירה ובמקביל מתנהל משפט. בין לבין הוספו מין דפי יומן, מכתבים...שלא ממש ברור מי כותב למי ולמה. וגם אזכורים מההסטוריה העתיקה של סקוטלנד. זה בנוסף לנגיעות "מלאכים" ודמויות נפטרים מהעבר מסרבל את העלילה ומחלישה, פוגע ביכולת הזדהות ואמינות. גם הדילמה המוסרית של המתת חסד לא יוצאת ממש טוב מהסיפור. לא ברור מה בעצם המחברת רצתה. הסניגור המגן על הנאשם בוחר בטעון של אי שפיות זמנית לביצוע המתת החסר...כי ככה יותר קל להוציא את האשם זכאי? מקומם. מחטיא את המטרה, באם היתה כזו. החיבורים בין העלילות לא טובים, לא משכנעים ולא אמינים. תהליך המשפט ארוך ומייגע. יש הרבה חזרות בספר. נראה כאילו קטעים שלמים הועתקו שוב ושוב, נותן תחושה שהמחברת היתה צריכה למלא דפים במשהו. לסיכום: עלילה מפוזרת, חוזרת על עצמה ולעתים אף משעממת. אפשר לקרא....ואפשר פשוט לוותר.”

“טענת "המתת חסד" או "אי-שפיות זמנית". אלו שתי האפשרויות להגנה, לכאורה, שעמדו בפני עורך הדין של ג'יימי, שנענה לבקשת אשתו האהובה - החולה במחלה סופנית, וחנק אותה למוות בעזרת כרית. ואולם, השופט שמונה לדון במקרה ה"רצח" הזה, צפה מראש את מהמורת "המתת החסד" הטעונה, ולא איפשר לעורך הדין את השימוש במונח. וכך, כאשר מנגד ניצבת עוזרת התובע הנמרצת, ומול 12 מושבעים התנהל משפטו של ג'יימי, עד פסק הדין. הדיונים בבית המשפט היו לטעמי, אולם, במקביל לסיפור המרכזי מצאה המחברת לנכון לשתול עוד שני "מיני סיפורים". האחד - על ממלכת סקוטלנד, במלחמתה עם אנגליה, ונאמנות בשבט סקוטי שגלה למסצ'וסטס בארה"ב, וסיפור נוסף - על בגידה של שניים מהגיבורים... לא קשה להבין את הקשר שבו רצתה הסופרת לצרף את שניהם לסיפור המרכזי (גם בעמוד 124) ואולם, למרות שסיפור הבגידה והאהבה מסופר בהרבה רגש ויופי - הייתי יכול לוותר גם עליו. אני מקווה שהדבר לא השפיע על התרשמותי מהעלילה. דבר נוסף שהפריע לי מעט, היו הדימויים הרבים מדי והמיותרים, שלא תמיד היו לטעמי. אולם בסיומו, נראה לי שאך טבעי הוא שכמה מן הקוראים ישאלו את עצמם: האם לא היה ניתן לוותר על שניהם, או לצמצם אותם. לסיום, פחות נהנתי מ"שומרת אחותי", ויתכן שיש מין "עייפות החומר" כשקוראים סיפור שלישי (לאחר "ההסכם") של סופרת, ותהיה מוכשרת ככל שתהיה, והיא אכן.”

“נהנתי מאד לקרוא, הסיפור כל כך מציאותי, מעניין ומרתק, ממליצה בחום במיוחד לכל אלה שמסכימים להמתת חסד, אישית אני לא רואה הבדל ין צורת הריגה זאת לניתוק מערכת החייאה.”