#
שמעתי את הסופר באיזה פודקאסט (לא על ספרות) והסתקרנתי. כשהתחלתי לקרוא התרשמתי בעיקר מהכתיבה הטובה והאמינה. המון מטפורות (טוב, סופר ישראלי) אבל כתיבה טובה ומעניינת. גולדן לוקח משפחה מייצגת ומנסה באמצעות קילוף שכבות, לטעון שסודות ושקרים הם מה שהורס אנשים, זוגות ומשפחות. טענה שאני די בטוחה שאי אפשר להוכיח.

הספר כתוב בצורה של פרקים – בכל פרק מדברת דמות אחת. אבי המשפחה שמתמודד עם לחץ שהוא חושב שאינו יכול להתמודד איתו. הוא בן 43, נישואיו מתפרקים, הוא מפוטר מעבודתו ובטוח שלא יוכל למצוא עבודה בגילו המופלג(!) (הספר יצא לאור ב2014 ואולי מבטא מה שחשבו אז על הנושא ועל הגיל) אשתו בת 42 עוברת "גיל התבגרות" של גיל העמידה. מפנטזת על "אושר" שמגיע לה, כביכול. ועל נעורים ללא סקס שהחמיצה כשהיתה בגיל של תלמידיה. בתו בת ה-14 עוברת את גיל ההתבגרות כשבאמתחתה דעות קלישאתיות שהיא חושבת שהיא מבינה. היא חושבת "שמגיעה לה" פרטיות, מותר לה להתנסות בכל מה שהיא מחליטה ורק הורים ומורים שלא מבינים כלום, שהיא יכולה להתלונן עליהם במשטרה, מקלקלים את היותה "אישה בוגרת" בעטיפה של ילדה. יש גם דמות של מטפלת זוגית שמטפלת במשבר הנישואים של בני הזוג בצורה הכי בנאלית האפשרית (שיעורי בית, גילוי חיבה אחד בכל יום, כאלה)

ו-ב-כ-ן – גולדן מצליח לכתוב את הגבר בצורה אמינה פחות או יותר. דן חי בתוך ראשו, מרגיש מקופח קבוע. בעיניו הוא דחוי, לא אהוב, נישואיו עומדים להסתיים, מרגיש שאף פעם לא ניתנה לו הזדמנות לקבל את מה שהיה צריך, ובכך מצדיק את חייו הדפוקים ואת בחירותיו הגרועות.
גולדן מספר סיפור שלגיבורים בו יש די הרבה פעילויות לא מקובלות, מבחינה מינית או מבחינת הפנטזיות שלהם. זה יכול היה להיראות "פתיחות", אבל הוא משתמש בסיפורים שערורייתיים כדי להסיט את תשומת לבו של הקורא, לגרור אותו לסיפור דרך העניין והמציצנות. כמו סופרים רבים (משני המינים) גם גולדן מתקשה לכתוב היטב את המין הנגדי. הוא חד-אבחנה, יש לו "אוזן מוזיקלית", והוא מצליח לכתוב מונולוגים של דמויותיו הנשיות שנשמעים נכון, אבל לא מצליח "להיכנס לעורן". האישה שלו אינה אישה, בת ה-14 שלו אינה נערה בת 14.
אני די בטוחה שגולדן חווה טיפול. אבל מה שהוא הביא ממנו לספרו אלה רק הקלישאות המילוליות, שנראות על פניו כתובנות ומתבררות כגלישה לפלספנות, שכנראה חביבה עליו מאד.

לקראת הסוף קצת התעייפתי מהפטפטת הפילוסופית לכאורה, שגולדן מציג בסיפורו כתיחכום. הוא פונה אל הקורא מעל ראשם של גיבוריו, נואם על מה שהוא קרא בספרו של קארר (ההתייחסות לספר של קארר, שלא קראתי, רבה מאד בסיפור הזה). המשכתי לקרוא עד הסוף כי הסתקרנתי לדעת איך יחלץ גולדן את סיפורו מהסימטה ללא מוצא אליה קלע אותו. ובכן, יש לו פיתרון. חשבתי שנמאס לו מסיפורו והוא חיפש את הדרך האולטימטיבית לשים לו סוף.

כתוב היטב לרוב. מעניין לפעמים. מציע סיור מודרך בתוך מוחו של הסופר, שנראה אינטליגנטי ויש לו כנראה מה לומר, אבל הוא לא יודע איך.

כמה דמויות מופיעות בספר זה. הראשון דן מתכנת מחשבים בן 43 שלא מאושר מהחיים מואס בעבודה שלו מואס באשתו ולמעשה מואס בחיים. הוא מפוטר מהעבודה ולא יודע דברים רבים על אשתו ענת ועל בתו רונה. כל יום הוא משחק את המשחק עושה כאילו הוא נוסע לעבוד נוסע לקניון איילון מתחבר לבקבוק וודקה וסיגריות וככה מעביר את הזמן עד החזרה לבית בו אף אחת לא מחכה לו. אשתו לא סובלת אותו ולא אוהבת אותו. גם הוא כבר לא אוהב אותה. הם כל כך הרבה זמן ביחד וכבר מאסו בחיי השגרה הבורגנית שגרה אשר בספר זה מביאה להרס וחורבן.
דן הוא נוירוטי סובל מדיכאון, יש לו אחות תאומה אליה הוא נמשך מינית. בתו רונה בת 14 מגלה את סימני נשיותה ומנהלת חיי מין סוערים. גם אשתו לא תמימה והיא מנהלת רומן עם תלמיד בן 17 אותו היא מלמדת. זה לא ספויילר זה כתוב כבר בעמודים הראשונים.
הרומן שכתב שי גולדן הוא מעניין, קריא מאוד מלא הפתעות ויש בו חיוניות של מספר יודע כל. הספר לא חף מחולשות אך לדעתי הוא מצוין ואין בו רגע אחד משעמם.
כל אחת מהדמויות מסתירה סודות לכל אחת יש את הטירוף שלה ואת סימפטום השיגעון.
מה עוד יש בספר: הרבה אהבה, הרבה סקס, רגשות כמוסים, מחשבות אפלות מחשבות נורמליות ובכלל במהלך הקריאה הרגשתי שאני נכנס לראשן של הדמויות וחש מה שהן חשות.
הספר מהספר על התפרקות המשפחה על יחסי הורים וילדים על צביעות, על שקר ועל הקושי לשמור על שפיות בעולם משוגע שבו אדם חייב להיכנע לתכתיבים חיצוניים ולא יכול לשמור על הייחודיות שלו. הדיכאון בא לבקר כל דמות בספר ולצדו יש רגעים של שמחה של אושר חטוף ושל הנאה רגעית. גם הכסף הוא שחקן מרכזי בספר בין אם יש אותו ובין אם אין אותו.
לסיכום נהניתי מהספר והוא מומלץ.

עד כמה האמת חשובה לנו? עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם האמת של בני זוגנו וילדנו? האם נוכל לקבל אותם כפי שהם או שישנם דברים עליהם שאנחנו מעדיפים לא לדעת כי לא נוכל להכיל?

במשך יותר מחצי שנה בעלי הסתיר ממני שפוטר מאחד ממקומות העבודה שלו. בכל יום שישי הוא קם מוקדם בבוקר, ארז תיק ומהר "לעבודה" כרגיל. אני לא שמתי לב. באותו זמן נולדה בתנו הבכורה ואני הייתי עסוקה בהיותי אמא חדשה ולא ראיתי אותו. השקר הזה הוביל לשקר נוסף. כדי שלא ארגיש מחסור בכסף, בעלי הסכים לקבל עבודה שידע שאני ממש מתנגדת לה. השקר השני הזה הוביל לשקרים נוספים, גרועים מקודמיהם. באופן בלתי נמנע העסק התפוצץ לבסוף וזעזע את המשפחה הקטנה שלנו. הרבה פעמים תהיתי מה היה קורה אם הפיטורים ההתחלתיים האלו לא היו קורים, או לחילופין אילו הייתי מסוגלת לראות שבעלי במצוקה, או אילו הוא היה חושב שאני יכולה להכיל את המצוקה שלו.

"האמת היא לא החברה הכי טובה של האדם", אומר שי גולדן מפיו של גיבור הספר דן רומנו. קובע ומרחיב: "האמת היא האויב המסוכן ביותר שלו... אמור אמת לאימא ואבא, ולמורה בבית הספר... ספר להם את האמת, בני היקר, כדי שהם יוכלו לשלוט בך באמצעותה. הם ימכרו לך בתמורה בולשיט שהאמת משחררת. האמת לא משחררת. האמת מפשיטה, חושפת, מחלישה, משאירה אותך בלי קלפים ובלי שריון. השקר הוא חברו הטוב ביותר של האדם. הסוד הוא האח הגדול האמיתי... המתודיקה שלי אומרת שכל עוד אתה מסוגל לחיות בשקר בלי להיתפס, אין שום סיבה בעולם להסגיר אותו. אפילו לא אחת טובה".

האמנם? האם הרדיפה שלי אחרי האמת היא מיותרת וישנם דברים שבאמת עדיף לא לדעת לגבי האנשים הקרובים לנו?

דן רומנו הוא גבר בגיל העמידה וכך גם אישתו ענת. הוא עובד בחברת מחשבים, היא מורה בחטיבת ביניים בה לומדת בתם היחידה רונה בת ה-14. הבורגנות במיטבה. כשהוא מפוטר הוא לא מעז לספר לה ולבתם המתבגרת. במקום זה הוא נוסע בכל בוקר לחניון של קניון איילון ברמת גן עם בקבוק וודקה וחפיסת סיגריות ,שותה את עצמו לדעת וחוזר בערב לביתו כאילו כלום. הנשואים של דן וענת הם על סף פירוק, ודן מפחד שאם יגלה את סודו המשפחה תתפרק. הוא לא מעלה בדעתו שגם לענת ולרונה יש סודות משלהן, גרועים משלו. כל היחסים המתוארים בספר הם איומים במידה כזו או אחרת – היחסים בין דן וענת, בין ההורים לרונה, בין רונה לחבר שלה יוני. אף אחד מהם בעצם לא יודע דבר על הקרובים לו ביותר. בשלב מסוים כולם מבינים הכל, כולם מרכיבים לעצמם את האמת בראשם, שלעתים תואמת את השקר ולעתים לא.

הספר לא קל לקריאה. הוא מזגזג בין נקודות המבט של הדמויות השונות, ובכל חלק אנחנו כקוראים מקבלים תובנות חדשות. הכתיבה של גולדן היא קשה ואכזרית ולא מקלה על הקורא. לי היה קשה עם הכתיבה הכוחנית מלאת הזעם שהקשתה עלי להזדהות עם הדמויות, וגם עם תיאורי סקס שמנפצים כל גבול מוסרי . מצד אחד הכתיבה של גולדן כנה ולא מתחנפת לקורא, ומצד שני חסרה לדעתי אמינות של גולדן ככותב מפי דמויות שונות. ביחוד צרמו לי ענת ורונה שלא היה בהן שום דבר נשי לטעמי. לא אהבתי גם את ההתערבות של הסופר עצמו באמצע הספר. זה נראה לי סתם מתחכם ומנתק את הקורא מהעלילה.
בסך הכל ספר טוב, המטפל בנושא הבוער בכולנו, אם כי כאמור לא קל לקריאה ולא נטול פגמים.

***********
מה שכן – לא הצלחתי להמנע מלחשוב שאת הספר היה צריך לכתוב בעל הכוכביות מכאן. הסגנון דומה לסגנון שלו, הוא רק היה עושה את זה הרבה הרבה יותר טוב. ראבאק ,תכתוב כבר ספר!

ספר מזעזע... קשה ובעיקר ספר סוטה! אבל בקטע טוב בזכות הכתיבה והרעיון שעומד מאחוריו.
הספר בועט בכל מוסכמה חברתית או נורמה כפי שכולנו מכירים ורגילים לראות.
במשפחה אחת יש לנו:
אבא שתיין בעל הרס עצמי ומשיכה מינית כמעט לכל דבר שפוגש (כולל אחותו התאומה!!!!)שמפוטר מהעבודה ומסתיר זאת..
אמא מורה שמנהלת רומן עם תלמיד בן 17 ומסתירה זאת...
ילדה בת 14 ששוכבת עם כל העולם כולל אבא של חבר שלה ומסתירה זאת...

סיפורם (ההזוי) מסופר כל פעם מזוית אחרת והוא כתוב בצורה מאוד בוטה ובשפה מלוכלכת אפילו.
על פני כמעט כל הספר בעיקר עולה תחושת גועל על כל ההתנהלות החולנית של המשפחה אבל אי אפשר שלא לכאוב גם את כאבם של השקרים והמחיר שהם גובים - מחיר הבדידות והפחד.

הספר ממש אבל ממש לא מתאים לכולם! אני יכולה להבין למה הוא לא יקבל מיליון כוכבים פה ואני אולי אפילו מסכימה עם הביקורות הקשות ביותר עליו אבל דבר אחר אני חייבת לציין לטובתו:
הצורה הנשכנית שהוא כתוב גורמת לך לחשוב, להרהר באיכות החיים שלך עצמך והדרך שאתה בוחר לנהל את האמיתות והשקרים שלך.
לכולנו יש אמת ושקר שזורים אחד בשני בכל מיני סיטואציות שונות בחיים והספר הזה לקח אמנם מקרה מאוד קיצוני וחולני אבל בהחלט מעורר מחשבה ולא רק גועל.

ספר שני של שי גולדן אותו קוראת. הספר הראשון אותו קראתי היה "הבן הטוב".
בגלל שחשתי לגבי הספר "הבן הטוב" בליל תחושות, אותן לא חוויתי עם שום ספר.
הבעייתיות שלי עם הספר התבטאה בזה שלא ידעתי לומר לעצמי באם אני אוהבת או לא אוהבת אותו.
היום ראיתי כי נתתי לו ניקוד מאד נמוך, בגלל הקושי לעכל תסבוכי הנפש שבו.
מכאן נבעה הסתקרנותי לגבי ספר זה.
גם כאן - מדובר בגבורים בעיתיים, מתוסבכים. גם ספר זה קשה לעיכול כקודמו.
הוא עושה משהו בבטן...תחושה של אי נוחות, של משהו קשה, לא פתור ומתוסבך.
להגיד שהספר לא טוב, לא יהיה נכון. הוא קריא. יש עלילה...יש ניתוח פסיכולוגי של הדמויות.
יש פילוסופיה. מה שבהחלט נותן חומר למחשבה. מצד שני הכל מוקצן, קשה. פוגע בבטן הרכה ולא עושה נעים.
הקריאה מזכירה לי את אשר חשתי לאחר קריאה של הספר הקודם.
נזכרת כי אחרי קריאת הספר שאלתי את עצמי באם הספר הוא ספר טוב ומכאן שאלתי שאלה גדולה יותר,
"מה הוא ספר טוב?", האם ספר שלא מלטפך בכוון הפרווה, אלא מעורר למחשבה, קורא תיגר על מוסכמות החברה
בבוטות, שמעורר רגשות אי נוחות, אי נעימות וכדומה...יחשב לספר טוב?
התשובה, כנראה תלוי...
לגבי הספר הזה? - תלוי מה יהיה הסוף, כי רבע מהספר עדיין לפני.
(גם הניקוד ינתן לכשאסיימו)
ועוד הערה: אני תוהה לגבי אישיותו של המחבר...הבנתי כי בספר הקודם יש יסוד אוטוביוגרפי.
האם יש קשר בין הדברים? האם אתה צריך להיות סוג של טיפוס, אדם מתוסבך בכדי לכתוב ספר מתוסבך?
טרם הגעתי למסקנות.

סיימתי את הספר. לא אהבתי!!! יותר מדי פילוסופיה. יותר מדי סטיות. יותר מדי התפלצפות ואף התנשאות
מפי המחבר.
ספר טוב? - הפעם אומר, לא!!!