ביקורת ספרותית על קול הרעם מאת אורי יואלי
ספר טוב

---

אני אוהב ספרי שוליים, כבר אמרתי את זה, לא? האם זה מפני שאני מתנשא? (אפשרות סבירה בהחלט) אולי זה מפני שאף פעם לא נמניתי על המקובלים שבמרכז הבמה אלא דווקא על אלה הנחבאים בקרן זווית? או שאולי מפני שדרך השוליים ניתן לראות באופן הברור ביותר את המרכז? אמרתי כבר שאני יותר טוב בשאלות מאשר בתשובות, לא?
"קול הרעם." של אורי יואלי הוא ספר שוליים מכל היבט אפשרי, הספר קטן פיזית, ניתן לכסות אותו בכף יד אחת, הנייר חום
ממוחזר, ההדפס על הכריכה יוצר רושם מרושל. הסיפורים קטנים, לא מאורגנים יותר מדי, הם יוצרים מין דיוקן עקום, לגמרי לא שלם של אדם לא יומרני באמצע חייו שמביט לאחור וכותב.
אורי יואלי לא מתיימר להסביר את הסדר העולמי החדש מטוקיו ועד ירושליים, גם לא את משמעות החיים. הכל אישי, קטן, מקומי, תל אביבי, מבט מהורהר על הדבר המוזר הזה שיש הקוראים לו חיים, מסע במסדרונות של מילים אל העבר, טיפת טל זולגת במורד עלה כותרת של פרח ונעלמת.
האם היו אלה חיים?
הספר פותח ביחסיו עם אביו שמת בהולנד, הוא מתאר את ביקורו במלון של אביו בהולנד אחרי הצבא את האכזבה שאכזב הוא את אביו ואביו אותו, אולי אצל כולנו זה ככה? הוא מספר על לילות בתל אביב השיכורה, הקודרת, השמחה, הנבגדת, איך הוא חוזר בצעד מתנדנד אל הבית, תמיד בשליטה או לפחות כך זה נדמה לו. הוא מספר על נערותו, על הרצון שלו להיות חייל, על הרצון שלו להיות חייל מת, על האנשים שהרג ועל חוסר התוחלת שבכל זה, על חייו היום בדרום תל אביב הנשכחת הוא מספר על אבהותו ועל איך הוא עדיין ילד אבוד לפעמים.
בספר, סיפורים, מאמרים, רשימות של מסע, תמונות, חלומות שקמלו, מבט רך על העולם.
אורי יואלי הוא סופר, שתיין לשעבר, מורה, ואיש מכירות גרוע למדי, וידוי קטן, גם אני סוג של סופר (נו בערך), שתיין (בפנסיה, כבר שנים לא הייתי ב "מנזר"), מורה (לא ממש בטוח שהתואר מתאים לי, אבל שוין...) ואיש מכירות איום (לצערי).
ספר מומלץ לאוהבי הסיפורים הקטנים.
קניתי את הספר בהד סטארט, נמצא גם בחנויות הספרים הפרטיות בתל אביב.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על קול הרעם