הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות.

יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם.
יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה.
אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב.

כנות זה טוב.
מגבלות זה טוב.
הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו.
הספרים שכתבתי על המדף.
כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים.
לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

(מתוך הספר)
אורי יואלי כתב במשך שנים באתר רשימות, וכעת איגד רשימות וסיפורים לספר.
הרהורים על החיים כאן, מחשבות בעקבות מותו של אביו, סיפורים על גבריות, על דרום תל אביב, על שתיה, על ריצה, כולם ערוכים בספר קטן ויפה מנייר ממוחזר שיצא באופן עצמאי בעקבות פרויקט הדסטארט.

שם הספר
הוא
מה עשיתי בחופש הגדול / חתולי המזח
פעם, פה: אני מספר לך על צלבנים וממלוכים - היסטוריה של המקום הזה כפי שסיפרתי לאהובתי
צריך לדבר על הרבי. - סיפורו של רחוב קטן בין יפו לתל אביב