ביקורת ספרותית על לו הייתי פיראט - זיכרונות מאת ירון לונדון

---

אתם מכירים את זה שיש אנשים שאנחנו מסמפטים אותם בלי לדעת למה? אז בדיוק כזה ירון לונדון בשבילי. חשבתי שאם אני אקרא את ספר הזיכרונות הזה שהוא כתב אני אמצא סופסוף סיבות, למרות ששם הספר כאילו כבר רומז לכך.

השאלה שהתלבטתי בה היא אם לרכוש את הספר הזה או לשאול אותו מהספריה העירונית, ואתם יודעים מה מזל שהלכתי על האופציה השניה. כי כאחד שבדרך כלל לא רק שלא נוהג כך אלא אפילו מקפיד לקרוא את רשימת התודות והמקורות, צר לי אבל נאלצתי לדלג על לא פחות מחצי ספר.

לא רק שירון לונדון וחברו, מוטי קירשנבאום משולים בשל תוכניתם בערוץ 10 לזקנים מ"החבובות" בספר הזה לונדון מתגלה לדעתי (ואני מקווה שהוא יסלח לי על כך) כזקן טרחן, כי הוא החליט לפתוח את סיפור חייו בסיפור (מילא על ההורים שלו) על הסבא והסבתא שלו. זה כנראה ההבדל שיכול היה להיות לולא כתב את הספר הזה בגיל צעיר יותר. בכל אופן ירון מזכיר לי בספר הזה כאלה בני גילו (זה מקובל יותר אצל סבתות, ולמי מאיתנו לא היתה סבתא כזאת?) שבמקום להינות מכך שמישהו בא לבקר אותם סופסוף אז הם כבר טורחים במטבח להביא לו מכל המטעמים שנותרו להם, וכך לגבי הזיכרונות שלו בספר הזה.

לדעתי העריכה של הספר שוגה בכך, אני יודע שאם אני לפחות הייתי עובד איתו על הספר הייתי אומר לו משהו בעניין. מה גם שאחרי שעוברים את השלב הזה בספר התמונות שבו הולכות ומתמעטות, כאילו הן נועדו להיות הצד המרכך. כמעט ואין שום תמונה של ירון לונדון של ימינו, אבל כנראה שבגלל זה הספר הוא יותר ספר "זיכרונות" ופחות ספר ביוגרפיה.

ירון, אני בכל זאת אוהב אותך. ובכדי לסיים את דבריי בטעם טוב, אני מציע להיזכר בתפקיד אורח שהוא לקח בזמנו בקליפ של דני סנדרסון - "אצל הדודה והדוד".

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על לו הייתי פיראט - זיכרונות