ביקורת ספרותית על רובי הולר מאת שרון קריץ'
ספר בסדר

---

אני אספר לכם בדיחה. אומר המרצה לתלמידיו. אני לא יודע אם כבר סיפרתי לכם את הבדיחה הזאת, וסביר מאוד שכן, אז אם כן, תסלחו לי כי אני סובל משכחה. זה מה שטוב באלצהיימר, פוגשים בכל יום חברים חדשים. המרצה התכוון להמשיך ולספר את הבדיחה, אבל נקטע בצחוק היסטרי מקהל התלמידים, עוד לפני שהתחיל. מסתבר שאת האימרה הזאת, על האלצהיימר והחברים החדשים, הוא אמר גם בהרצאה הקודמת באותו שבוע.

זיכרון הוא דבר מתעתע. הוא גורם לאנשים בגיל מסויים לחזור שוב ושוב על אותם סיפורים ואנקדוטות, ולהפוך לטרחנים סביבתיים. ולמה אני מספרת את זה? כי את הסקירה הזאת תכננתי לפתוח בחידה. אלא שהחידה נשמעה לי קצת יותר מדי מוכרת, ולכן טרחתי וחפרתי בכל שלוש מאות הסקירות שלי באתר, עד שמצאתי שאכן השתמשתי בה בעבר. את הסקירה על הספר "ההצהרה" פתחתי בשאלה מה המשותף לאוליבר טוויסט, שרה קרו, מטילדה סטמבל ואנה קובי גיבורת הספר. התשובה שם היתה האומללות. כמו אוליבר טוויסט, כמו "הנסיכה הקטנה" שרה קרו, וכמו מטילדה המחוננת של רואלד דאל, גם אנה קובי גדלה לבית מחסה ליתומים עניים וסבלה שם קשות. הייתי יכולה להוסיף גם את הארי פוטר, ואת ג'יימס מהאפרסק הענק ועוד רבים. אני לא יודעת למה אומללות, התעמרות, מזון מועט וגרוע, עבודת פרך, בגדים בלויים ומכוערים, הופכים להיות חומר קריאה מלהיב כל כך. אולי כי בעומק ליבם כל הילדים חשים שהם הכי מסכנים בעולם (עד שכמובן תבוא יד הקסם החיצונית ותהפוך אותם לבני מלכים, או עשירים, או מכובדים מאוד. ברור שהאומללות אינה לנצח).

אז גם כאן. דאלאס ופלורידה הם תאומים בני שלוש עשרה שגרים בבית מחסה. הניסיונות למצוא להם משפחה מאמצת כושלים בכל פעם מחדש. מתעמרים בהם, הם משתוללים, נענשים, ומוחזרים אחר כבוד אל ביתם עתיר בחוקים והעונשים של בני הזוג טרפיד עד שמגיע הנס הגואל. טילר וסירי, בני זוג בני שישים מרובי הולר (זה שם של מקום, מסתבר) מחפשים בני לוויה להגשמת טיולי חלומותיהם. דאלאס ופלורידה מגיעים לרובי הולר, עושים הרבה שטויות וצרות, והסוף הוא טוב. לא קיטש כמו שזה נשמע, והסוף פתוח ומאפשר השלמה עצמית ודמיון, אבל גם לא ספרות גדולה, והרבה פרטי עלילה הם בלתי הגיוניים בעליל. לא מגיע לקרסולי "שני ירחים" של אותה מחברת. אני מאמינה שמתאים לבני ובנות שלוש עשרה נורמטיביים בהחלט, שגרים בבית נורמטיבי, עם חדר בגודל סביר, שלוש ארוחות טעימות ומשביעות ביום, בגדים לפי דרישה או לפי צורך, ביקור סדיר בבית הספר, וכל המכשור האלקטרוני שנער או נערה בימינו צריכים. סתם, כדי לדעת להעריך את זה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על רובי הולר