ביקורת ספרותית על אל תקראו לי חירות מאת נגה מרון

---

בד"כ אני לא אוהבת ספרים או ספרות ישראלית.
תקראו לי סנובית, מפונקת, חסרת טעם- אבל בד"כ אני לא מתחברת לספרים וסופרים ישראלים, או עלילות שקורות בישראל.

בספר הזה נתקלתי כבר בתחילת השנה. חיפשתי בערימת הספרים שיש לנו בקומונה, וראיתי את זה.
קראתי את התקציר, והוא דווקא נראה היה נחמד.
התחלתי לקרוא את הפרק הראשון, אבל הפסקתי באמצע.
זה יישמע טיפה מוזר, אבל השפה הגבוהה טיפה עיצבנה אותי.
בעיקרון הספר מתרחש בשנות ה80-90(לפחות הציר הראשי של העלילה),
אז אני לא יודעת אם דיברו אז בשפה כ"כ גבוהה, אבל זה הרגיש טיפה מלאכותי.

בכל מקרה, נטשתי את הספר לכמה זמן.

בסופש האחרון היה לי קצת משעמם, וחיפשתי ספר.
ואז נתקלתי בספר הזה עוד פעם.
התלבטתי-האם כדאי לתת לו צ'אנס?
בסוף החלטתי שכן, אין לי מה להפסיד.
אז התחלתי לקרוא אותו.

תקציר:
"לימור הלומדת בחטיבת הביניים עוקבת בדאגה אחר אמה, שגבר זר נשאר ללון אצלה. היא תוהה איך זה להתאהב, ומקנאה בסיוון חברתה שמאוהבת ביואל, היא אומנם משתוקקת להיות נאהבת, אבל לא על-ידי כל אחד. בעוד היא מנסה להחלץ מקשר עם בן שכופה את עצמו עליה, היא מגלה את יומניה האישיים של חירות, הסבתא שלה. היומנים המרתקים חושפים את עולמה הפנימי הסודי של הסבתא, כשהיתה נערה בת גילה של לימור. וכך, נשזרות בשתי-וערב מיוחד במינו שתי תקופות נעורים - האחת בתל אביב של היום, והאחרת בירושלים של טרם קום המדינה. גם הספר הזה, כשאר ספריה של נגה מרון, נקרא בנשימה אחת. הקוראים ימצאו עצמם שותפים מלאים לגעגועיה של לימור, לסודותיה הכמוסים, לאהבותיה ולמוצוקותיה - וגם לתעלוליהם של הנערים והנערות שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה."

הספר היה בעיקרון נחמד, הדמויות לא היו כ"כ מיוחדות וההומור לא היה מדהים.
היו כמה קטעי דרמה מיותרים, בעיקר עם לימור.
דווקא סיפור חייה של סבתא שלה, חירות, היה מעניין ומרתק.
התקופה שבה היא חיה, התמימות שהייתה פעם, ובכלל על ארועים היסטוריים שהיא חוותה.

במהלך הקראיה חשבתי על סבתא שלי.
למה, אתם שואלים?
כי חשבתי על התקופה שהיא חיה בה(אולי לא ממש בזמן הזה), על מה שהיא סיפרה לי על החיים שלה.
שהיא הייתה, כמוני בתנועת נוער(היא הייתה בשמו"צ),שהיא גם נכחה בכמה ארועים היסטורים שקרו במדינה, שהיא הייתה גם פעילה בחלקם, גם אם לא בתור גורם ממש בולט ומשמעותי, ובאופן כללי שהיו לה חיים מלאים.
חיים מעניינים, שאפשר גם היה לתעד אותם ביומן, כמו חירות.

אז מה הסקתי מחווית הקריאה שלי מהספר:

1)אולי בכל זאת לתת צ'אנס לספרים ישראליים. לא צריך לפסול את כולם, או להכליל.

2)שגם אני רוצה לחיות חיים ארוכים, מלאים ומעניינים, כמו שסבתא שלי חיה עד כה.

3)שזה מחדד לי משמעותית שהשנה הזא היא שנה מדהימה בישבילי.
כמה שאני עושה בה, ולמרות שקשה לי, אני משפיעה, אפילו אם במעט, על האנשים שסביבי, על חניכים, ועל עצמי.


אז אני אסיים ואומר:
אני מאחלת לכולנו חיים מעניינים ומשמעותיים.
שנשפיע, גם אם במעט, על המציאות שסביבנו. שנלמד לבקר, לשנות, אבל גם להכיל את הסביבה שלנו ואת
החברה כולה.
כי לא משנה שעכשיו נראה שאין לנו השפעה או כוח, אני מאמינה שיש לנו כחברה וכבני אדם את היכולת
לשנות דברים.

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על אל תקראו לי חירות