ביקורת ספרותית על רמטכ"ל מאת רם אורן
ספר לא משהו

---

יש לי מן קטע כזה לאוורר מהספריה ספרים ישנים שחברה שלי קנתה (אולי אני, אבל מה אכפת לי להאשים אותה)ופשוט חמקו מעיניי. וכך מצאתי את עצמי עם רם אורן, שאני מאוד אמביווילנטי לגביו. כמה ספרים שלו לגמרי סחפו אותי (אות קין, נסיכה אפריקאית, אדם וחווה) וכמה מהם פשוט הרגיזו אותי בחיפוף האינסופי של המחבר שכאילו נהנה להוציא לקורא אצבע משולשת שאומרת, אני לא רק כותב ספרי טיסה רדודים, אני גם מזלזל באינטיליגנציה שלך להבין את זה. רמטכ"ל בהחלט נמנה עם החלק הזה.
אז מה יש לנו כאן? סלט של מלחמת לבנון השנייה. לקח אורן אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל ומרוב שניסה להתאימו למציאות, איבד בדרך את מרבית הדמויות שלו. נגיד שר הביטחון בן דמותו של עמיר פרץ, מופיע בספר בפרק שמתאר את ההיסטוריה שלו ועד מינויו לתפקיד. אחרי שנוצר הרושם שהוא אחת הדמויות החשובות בעלילה, האיש נעלם כלא היה ומגיח להופעות אורח קצרות ולא מחוייבות המציאות. במקום בתו השמלאנית של אהוד אולמרט דווקא לרמטכ"ל יש בת כזאת, ואת מקומם של החטופים ממלא בנו של הרמטכ"ל. הא, ויש גם אוליגר רוסי בן דמותו של ארקדי גאידמק שעד החלק הרביעי בכלל לא מובן מה הוא עושה בספר הזה, והחיבור שלו להחזרת החטוף מידי חיזבאללה - מה אגיד, מישהו פה לא ממש רצה לחשוב על פתרון הגיוני יותר.
עכשיו תראו, אין לי בעיה עם עלילות דמיוניות, אבל להשתית על המציאות דמיון כל כך מופרך מרגיש לי כמו זלזול בי כקורא. מילא הדמויות השטחיות (הרלשית הנשואה של הרמטכ"ל הופכת את עורה באחת ובלי כל הכנה מוקדמת או רמז מתאהבת בו נואשות וממש אונסת אותו לשכב איתה) מילא העלילה חסרת ההיגיון (אף רמטכ"ל לא היה נשאר לנהל צבא כשבנו חטוף וברור ששיקול דעתו אינו נקי, אלא מכריז על נבצרות זמנית, או לפחות מתבקש לחשוב על כך) ועוד לא שמעתי - וחבל שכך - על ילד פגוע מוחין שמחלים, גם אם זוכה לטיפול המסור ביותר. אין גם שום טיפול במשבר שנוצר בחברות האמיצה בין הרמטכ"ל לירקן מנתניה, חברו הטוב ביותר מזה שנים, שבנו מקפח את חייו במלחמה המיותרת הזאת. רגע אחד הוא זורק אותו מביתו בזמן השבעה ועוד לפני שהרמטכ"ל מספיק לנסוע משם ולהרהר בחברות שהתפרקה, הוא כבר נקרא לחזור לבית האבל ומתחבק עם חברו בדמעות.
אלו רק דוגמאות קטנות מאוסף קלישאתי מביך עד מעורר רחמים שרם אורן איגד לספר שיכול היה להיות טוב יותר לו אורן היה מפסיק להתייחס לעצמו כאל מכונה שחייבת לייצר ספר כל עשרה חודשים, אלא מעמיק יותר בכתיבה, מחפש רעיונות פחות הזויים לעלילה ובכך נותן ריספקט כלשהו למי שבחר לקרוא אותו.
ושום מילה על העטיפה הדי מכוערת והלגמרי צפויה.
ולמרות כל אלה שני כוכבים, כי קראתי עד הסוף.

» ביקורות נוספות של קורא בסופש
» ביקורות נוספות על רמטכ"ל