ביקורת ספרותית על רמטכ"ל מאת רם אורן
בזבוז של זמן

---

הספר "רמטכ"ל" מאת רם אורן (הוצאת קשת, 2007) נכתב לאחר מלחמת לבנון השנייה והמחבר ביקש לתאר בו מלחמה בדיונית, אך דומה למלחמה ההיא, ולהתמקד ברמטכ"ל צה"ל. גיבור הספר הוא, כאמור, הרמטכ"ל, רב־אלוף נועם עינב. בדומה לרמטכ"ל במלחמה ההיא, דן חלוץ, אורן עיצב את דמותו של עינב כמי שלאורך כל שירותו הצבאי, חשב "שהוא יודע הכול טוב יותר מן הסובבים אותו" (עמוד 18).

כמו חלוץ, שהגיע לתפקיד אחרי שנים ארוכות כטייס קרב וכמפקד בחיל האוויר וללא בקיאות מספקת בהפעלת כוחות היבשה, עינב הוא יוצא חיל הים, "שהתנדב לשרת בשייטת, שהשתתף במבצעים קרביים ושצבר הערכות נלהבות מטעם הממונים עליו" (עמוד 18). כמי ששימש כמפקד השייטת וכראש אגף מבצעים עינב נהנה מיוקרה רבה. תקופת פיקודו על הצבא, לאחר ההתנתקות נחשבת בסך הכל מוצלחת והצבא רושם הישגים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. כך למשל, בדיון של פורום מטכ"ל הציג אלוף פיקוד הדרום את "פעילותם של חיילי הסיירת שהצליחו לחסל השבוע חצי תריסר פלשתינאים שהתכוננו לבצע ירי טילים" (עמוד 62) מרצועת עזה.

אבל לפתע המציאות משתנה באחת. כוח מיוחד של החיזבאללה תקף את מוצב "נרקיס" שבגבול לבנון וחטף קצין. הקצין, במקרה, הואערן עינב, בנו של הרמטכ"ל. ערן שהתגייס, "ליחידה מובחרת. הוא השתתף במבצעים עתירי סכנות, נפצע ברגלו בקרב עם מחבלים בעזה" (עמוד 20), התעקש להמשיך לשרת ולעשות מילואים כקצין קרבי. עתה, רגע לפני נישואיו, נחטף. לאחר שהחיזבאללה חטף את בנו הזעיק הרמטכ"ל את מפקד השייטת. "השייטת תדע לבטל איך להתמודד עם מצבים מורכבים. היא תמיד ידעה. עינב עצמו זכר לפחות חצי תריסר מבצעים מעבר לגבול כאשר שירת בשייטת" (עמוד 132), חשב. המשימה שהטיל על מפקד השייטת היתה מאתגרת במיוחד. על כוח מהיחידה לחטוף את מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, מלב רובע הדחייה בביירות (בדומה למשימה שאכן הוטלה על השייטת לחסל או לחטוף מפקד מערך רקטות של הארגון בצור במהלך המלחמה).

ספינת הטילים של חיל הים, אח"י "חגית" (שיבוש קל לספינת החיל אח"י "חנית" שאכן השתתפה במלחמה) הפליגה לעבר לבנון עם רדת הליל."על סיפונה, חמושים בציוד קרב, היו עשרה לוחמים של השייטת, שנבחרו בקפידה למשימה" (עמוד 136). היה ברור להם שהוטל עליהם "להיכנס לגוב האריות ושהמאבטחים השומרים על האדם שעליהם לחטוף יילחמו בנחישות. אבל הם האמינו ביכולתם לבצע את המשימה ובטחו שיעמוד להם הניסיון שצברו במבצעים קודמים בשטח אויב" (עמוד 137). הכוח ירד למים ונחת בוף ביירות. אנשי מבצעים מהמוסד חיכו להם עם רכבים (ממש כפי ששנים קודם להם חיכו לכוח סיירת מטכ"ל והצנחנים במבצע "אביב נעורים"). הכוח פרץ לדירה שבה שהה נסראללה. מנהיג הארגון לא היה שם, אך שלושה פעילים בכירים בארגון דווקא כן ובהם בנו האדי (האדי נסראללה האמיתי נהרג בהיתקלות עם לוחמי יחידת אגוז בשנת 1997). "היו חילופי אש, נשמעו אנקות של פצועים. פחות מדקה לאחר־מכן היו השלושה שרועים על הרצפה ללא רוח חיים" (עמוד 139). הכוח נערך לנתק מגע ולסגת. "מפקד המבצע היסס לרגע. הוא רצה לקחת את כל הגופות שהיו בחדר, אבל בין אנשיו היו פצועים שצריך היה לתת להם עדיפות . "קחו רק את הגופה של האדי, ובואו נזוז," החליט לבסוף" (עמוד 139). הכוח הצליח לסגת לחוף ומשם פונה לאח"י חגית. זמן קצר לאחר מכן, בעוד הספינה שטה לעבר ישראל פגע בה טיל שיוט שירו פעילי חיזבאללה והרג ארבעה מאנשי צוות הספינה (כפי שאכן אירע לאח"י "חנית").

לאחר מכן הציע הרמטכ"ל פעולה מוגבלת. "ראשית יחסל חיל האוויר את בסיסי הטילים ארוכי הטווח. בנוסף לכך הכוונה היא להפציץ את לבנון כל־כך חזק עד שהממשלה הלבנונית תיאלץ לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון, ולשלוח במקומו את צבא לבנון" (עמוד 161). ומה עם פעולה קרקעית, שאלו ראש הממשלה ושר הביטחון. "זה היתרון במבצע שאני מציע. חילות היבשה ישארו בכוננות בבסיסים שלהם וכך נבטיח פעולה נקייה, ללא שום קורבנות. נראה לי שלפי שעה די בחיל האוויר ובחיל הים כדי לעשות את העבודה ולעשות אותה היטב" (עמוד 161). שר הביטחון וראש הממשלה, שניהם ללא רקע ביטחוני, נאלצו להסכים. גם כאן המחבר הדהד את האירועים כפי שהתרחשו ב־2006.

הספר, כשלעצמו הוא מותח, אבל החיבור למציאות לקוי. אף קצין בכיר שבנו היה נחטף לא היה מוסיף לנהל בעצמו את המערכה. בנוסף מבצע כמו זה של השייטת בביירות הוא מהלך שעשוי להביא לפרוץ מערכה רחבה, ולא היה מאושר כלאחר יד כפי שתואר בספר. הספר כרומן היסטורי שמתאר מציאות חליפית אמינה ואפשרית לא מחזיק מים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על רמטכ"ל