ביקורת ספרותית על המעברים המאושרים מאת דוד טרבאי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 בנובמבר, 2014
ע"י קוראת ספרים - שלומית ליקה


כשהייתי בפסטיבל הסופרים בירושלים הסופרת ניקול קראוס דברה על כך שלאנשים ברור שהם לא יכולים להסתפק בהאזנה אחת ליצירה מוזיקלית וכדי לפענח אותה וגם כדי ליהנות הם שומעים אותה שוב ושוב. לעומת זאת לגבי ספרים אנשים מסתפקים בדרך כלל בקריאה אחת ועוברים לספר הבא.

מאוד הבנתי אותה ויש ספרים שאני מסיימת ומתחילה מיד לקרוא בשנית, גם כי ברור לי שהחמצתי משהו בספר וגם כדי להמשיך וליהנות מהשהות בעולם שיצר הסופר. יש ספרים שמתפענחים אצל הקורא, במרווחים שבין משפט למשפט, ספרים שסומכים על האינטליגנציה והדמיון שלנו ונותנים לנו להשלים את החלקים החסרים. כמו קרחון שרק ראשו נראה לעין ורובו מוסתר מתחת לפני הים. הספר למעשה מתרחש במרחב שבין הספר לקורא.
“המעברים המאושרים” של דוד טרבאי הוא בדיוק מסוג הספרים האלו. הוא קריא מאוד מצד אחד וסוחף, ומצד שני הרגשתי כאילו קבלתי מפה סודית שעליי לפענח אותה. הספר הוא מעין דיסוטופיה, המתרחשת בעולם עתידני וקודר בו כולם משרתים את המערכת, 1984 כבר מזמן כאן. עולם שכולם הם דיירים בבית “האח הגדול”, ובו מזל”טים מעופפים בשמים ומצלמים את כולם.

המציאות היא ישראל, 2025 לאחר הסכמים לפינוי רמת הגולן, יחסית זהו חבל ארץ מנותק, מרוחק, מרחב אחר, חופשי יותר מעין המערב הפרוע של ישראל. רמת הגולן נראית אולי כמרחב חקלאי ושקט אך מתחת לפני השטח היא מלאה במוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע, דימוי מצוין למרחב הנפשי רגשי של ישראל. במרחב זה מתרחשים כל הזמן הברחות ונחשפות מנהרות בהן מוברחות סחורות וגם אנשים, רמז ל”מעברים המאושרים” שבשם הספר, אולם גם אלו מסתבר נעשים בהסכמה שקטה של השלטונות.

גם מזג האוויר מאיים, אביב ובו שרב כבד שאחריו מגיעה סופה מאיימת:”התחזיות לא יכזיבו, המת ייקבר, השרב יבוא, הנה הוא כבר התחיל, ואחריו המבול”.

הספר נפתח בפרולוג, ברמת הגולן בסתיו המתרחש בעתיד הקרוב בשנת 2025, לינדה היא הראשונה אותה אנו פוגשים, במשפט הפותח של הספר “היא התעלפה באמצע שדה המוקשים“, פתיחה מצוינת אחת הטובות שקראתי שמכניסה אותנו ישר ללב העניינים.

לינדה נמצאת שם כי היא מודדת במקצועה, חלק מקבוצה ממגוון ארצות הדוברים שפע של שפות ועוברים ממקום למקום כדי למדוד. הספר פותח במעין תאונה המהדהדת את התאונה עליה נקרא מאוחר יותר בספר מילדותה של לינדה.

בפרק השני חוזרים אחורה חמש עשרה שנה ל 2014 לפראג, לתאונת דרכים קשה עם תוצאות הרסניות. בפרק מסופר על צמד אחיות שלהן מקבילה בספר בצמד האחיות בנותיו של מגדל הפרחים שנאלצות גם הן להתמודד עם אסון משלהם.

כל פרק נפתח במעין “כתוביות” שהזכירו לי פתיחה של סצנה בתסריט ויכולתי לראות אותן נכתבות על מסך הטלוויזיה, כמו בפרק בסדרת מתח.

גיבור הספר או לפחות אחד מהם, מיטלמן המניע את העלילה הוא בלש החוקר פרשת התאבדות, אבל הספר הוא לא רק דרמה בלשית ולא לגמרי ספר על עתיד קודר, או סיפור אהבה. יש בו משלושתם, הוא קריא מאוד ועדיין גם לאחר קריאה שנייה נשארתי בתחושה שיש עוד דברים מתחת לפני השטח שיתגלו לי בקריאות נוספות.

אחת מהתעלומות האלו היא למה בעצם מתאבד מגדל הפרחים? שלא ידוע לנו אפילו שמו. בגלל הפינוי המתקרב? בעיות כספיות? הפרידה ממלינדה? אין תשובה אחת נכונה ואולי כמו במבחן אמריקאי כל התשובות נכונות?

נראה שהיחידים שעסוקים בכך באמת הם בתו לורה והבלש מיטלמן, שאביו שלו נעלם כשהיה צעיר והוא נחוש למצוא תשובות עבור בנותיו של מגדל הפרחים כדי שלא ייאלצו לגדול כמוהו עם השאלה המכרסמת. נדמה שכל השאר רק רוצים לסגור את התיק ולהמשיך הלאה.

הספר עובר בין השנים, המקומות והדמויות ובהתחלה קשה להבין את הקשרים העדינים הנטווים ביניהם. אני הייתי זקוקה לקריאה שנייה ולכמה רמזים מהסופר כדי לפענח חלק מהם ואני בטוחה שאקרא שוב את הספר ואגלה רבדים נוספים.

מעניין היה לגלות שעד כמה שהעולם המתואר הוא מנוכר ואנשים חיים יותר במרחב הדיגיטלי מאשר האנושי, ומקוטלגים במערכת הצופה בהם, עדיין יש מקום לקשרים אנושיים כמו בין לורה, בתו של מגדל הפרחים למקסי, העובד הזר, פליט ממקסיקו. לבלש מיטלמן ולבת זוגו הלני שנמצאת גם היא במסע משלה ופיתחה ספר לימוד העוסקת במסעות גיאוגרפיים. וכן למפגשים מקריים יותר שאני לא רוצה להרחיב עליהם כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא.

מוטיב נוסף הוא המוטיב של הנדידה. הבז הנודד הפצוע שקבע את מושבו בחורש האלון שליד ביתו של מגדל הפרחים, יעל,חוקרת נדידת הפרפרים שמוזעקת לבדוק את תופעת הטבע המשונה המופיעה בסוף הספר. אותו פרפר, שלורה מקעקעת את תמונתה על כתפה “זו הדנאית המלכותית… היא נודדת אלפי קילומטרים בכמה גלגולים, הדור האחרון חוזר הביתה, לבית שמעולם לא הכיר“.

זהו ספרו הרביעי של דוד טרבאי, יליד הונגריה, סופר ומתרגם שספריו מתפרסמים גם בהונגריה וזוכים שם להצלחה רבה והוא גם חתן פרס נשיא המדינה לספרות. דוד היה גם המנהל הראשון של “מועדון הקוראות של סלונה”.

במפגש איתו על הספר, דוד מספר שהוא קרא בזמנו על סדרת התאבדויות של מגדלי פרחים בשנות התשעים, והמידע נשמר בראשו במקום כלשהו עד שבמפגש עם המחאות החברתיות וההפגנות של שנת 2011 נוצר ניצוץ שהפך לספר.

זהו אחד הספרים המיוחדים והיפים שקראתי לאחרונה, שגילה לי סופר שאת שאר ספריו לא הכרתי ועכשיו אני שמחה לקרוא. סופר שיודע לברוא עולמות ודמויות שקשה להתנתק מהם.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מושמוש (לפני שנה ו-1 חודשים)
בזכות הביקורות פה קראתי בינתיים רק 'פרק ראשון' לראות אם נכון לי להמשיך ו.. יש בעיות: התגובות של האיש שמציל אישה קרות, לא טבעיות ולא קשורות לאירוע כזה אבל אה תמיד אפשר להגיד שזה מדע בדיוני וכך יגיב איש שמציל אישה בעוד עשרים שנה בערך.. חוסר עירוב של שרותי רפואה לאחר שנמצאה אישה שנפגעה מוזר ובטח שלא ישראלי, כאן בעוד עשרים שנה כול אחד יהיה מחובר לבית חולים באופן דיגיטלי ובלתי נפרד כול שנייה מחייו.. נראה לי שזה נלקח מארצות שאין שם שירותי רפואה מודגשים ומפותחים כול כך, ואין שם את האופי היהודי האובססיבי בעניין הזה. מוזכר שהאיש 'גלגל סיגריה'. מי מגלגל סיגריה חוץ מאולי אי שם בערבות סיביר או בארץ מזרח אירופית שבחלקה עוד לא הצטרפה לקפיטליזם, אבל אה תמיד אפשר לומר שזה מדע בדיוני ובעוד עשרים שנה יגלגלו סיגריות..
רץ (לפני 3 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת יפה מעניינת על מרחבים דיגיטליים - שהעולם כבר מתנהל באמצעותם.
קוראת ספרים - שלומית ליקה (לפני 3 שנים ו-11 חודשים)
תודה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים ו-11 חודשים)
וואו!
ביקורת ממש ממש יפה...

והמשפט שהסופרת ההיא אמרה, הוא כל כך אבל כל כך נכון!
שין שין (לפני 3 שנים ו-11 חודשים)
ניקול קראוס צודקת-אבל למי יש זמן? ביקורת מרתקת ומסקרנת.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ