“# טרבאי מתאר את העולם שהוא רואה בעתיד הקרוב (הסיפור מתרחש ב-2026 הספר יצא לאור ב-2014). מדינת ישראל, לפי טרבאי, ממשיכה להתקיים ואפילו היטב, אבל התרבות בה היא דיגיטלית ומנוטרת. לא מֵצֵרים את צעדי האזרחים, לא פוגעים בזכויות אזרח (גם לא של זרים...) אבל כל מה שאתה עושה מנוטר, מצולם ומוקלט, אדם אינו יכול להתחבא מצופיו והמגמה היא שיפור ביצועים, לכאורה. יעילות, לכאורה. שירותים כמו משטרה ובילוש מופרטים, שימוש רב נעשה במאגרי מידע. מידע ממקורות שונים מוצלב ונבדק. הסיפור המרכזי הוא לכאורה תעלומה. מגדל פרחים מרמת הגולן נמצא מת, כנראה התאבד. זה קורה זמן קצר לפני שמפנים את הגולן ומחזירים אותו. מיטלמן הוא בלש אנאלוגי בעולם דיגיטלי. הוא עובד כמו פעם: הוא רוצה לדעת את האמת. אבל חיפוש האמת פוגע ביעילות ואינו תורם דבר למערכת. מיטלמן מוכן לסכן את עתידו המקצועי כי הוא מוכרח לדעת. מנסיון הוא יודע שסודות שאין להם פיתרון מקעקעים את הנפש והורסים את החיים. טרבאי כתב פה סיפור בלשי לכאורה. הרקע - שפה הוא חשוב מהסיפור - הוא תיאור עולם קר ומאורגן בו על בני האדם ללמוד את החוקים ולהתנהל איתם, ואלה שלא לומדים פשוט נושרים ומוטלים בצידי הדרך. אבל לאנשים יש גם צרכים לא-יעילים: כמיהה ליופי שאינו משרת שום מטרה, לאהבה חסרת סיכוי, לרגשות שאי אפשר לכמת, לפריעת הסדר כדי להרגיש בחיים. הספר אינו קל לקריאה. סיפורים של אנשים שונים מצטלבים ונפרדים, הווה ועבר מעורבים, כל סיפור מתחיל מהאמצע והקורא רודף, בקוצר נשימה, אחרי ההבנה של מה שסופר לו. אין זה סיפור דיסטופי, למרות שהוא מתאר עתיד קרוב שונה מאד ממה שאנחנו מכירים היום. האווירה בספר עגמומית ואפורה. הרגשה של אפרוריות דיגיטלית שהמטרה מקדשת בה את האמצעים. אין חזון שיפריח מעט את השממה, שום אור בקצה המנהרה שום הנאה סתם כי חיים. כתוב היטב, גורם לך לחשוב, לא משאיר אותך עם תשובות כלשהן. מותיר רישום ומתסכל.”

“אחרי קדחת של הטיולים ולפני קדחת של החגים, חוויתי קדחת של החוגים. למדתי את החומר וניסיתי להירשם (כולה שלושה חוגים, עד כמה מסובך זה כבר יכול להיות? או-הו). זה התחיל בהודעה מאיימת שקפצה על המסך של האתר העירוני. משהו שכולל "לא ניתן...לא זמין". צלצלתי למוקד ההרשמה, הקשתי על כל המקשים שהתבקשתי להקיש עליהם, הקשבתי לכל ההקלטות ושעות המענה לקהל שהיו בנמצא, ספרתי בסבלנות את מספרי בתור (החל מ- 12, בירידה מתמדת...) ולא התייאשתי במשך 20 דקות שלמות, עד ששמעתי קול אנושי מיוחל, צעיר אך עייף. הספקתי להגיד משפט אחד שכלל את צמד המילים 'הרשמה לחוגים' ואז הקול העייף בישר לי בעייפות מעוררת השראה שההרשמה לחוגים מתבצעת השנה באתר העירוני בלבד. אבל רגע, אמרתי, כבר ניסיתי להירשם באתר העירוני והיתה הודעה ש... נכון, אמר הקול העייף, היתה תקלה באתר. עכשיו זה בסדר. לקדחת-כולה-שלושה-חוגים שלי יש המשך ארוך ומייגע, ולכל חוג – סגה משלו. המשותף לכל הסגות הוא קולות עייפים שמפנים אותך למישהו אחר ו/או למשהו אחר ו/או למדריך החוג, שהוא בתורו מדגיש לך בהדגשה חגיגית שההרשמה היא רק דרך האתר, ובכל חוג יש טעות בפרטי החוג באתר אבל המחשב תמיד צודק ואתה סתם אזרח חסר בינה (מלאכותית) ועיוור שלא רואה את מה שלא קיים. זבשך. (כן, נכון, ההרשמה באתר אבל רגע...השעות של החוג...באתר כתוב ש...אז מה שכתוב באתר...אבל אמרת שזה מתחיל בחמש ורבע, באתר כתוב בשש...אין דבר כזה...זה מה שכתוב...לא יכול להיות! איפה את מסתכלת?...באתר העירוני...אין דבר כזה! לא יכול להיות. תגללי למטה ותראי, זה מופיע שם...אין אפשרות לגלל למטה, יש רק חמישה חוגים ברשימה...לא יכול להיות. אין דבר כזה! איפה את מסתכלת?...) ישראל גרסת 2026 של דוד טרבאי התיישבה לי להפליא עם סגת החוגים הפרטית שלי, ואני מקווה שאצליח להסביר גם למה. מגדל פרחים מרמת הגולן מוצא אישה מחוסרת הכרה בשדה מוקשים ליד ביתו. זמן קצר לאחר מכן הוא יורה לעצמו בראש. מיטלמן, בחור בן 30, הוא בלש בגוף חקירות מופרט שנקרא - כמה מקורי - הבולשת. הוא מקבל לידיו את תיק החקירה "לפרוטוקול בלבד". בנסיבות אחרות, התיק בכלל לא היה ראוי להקצאת משאבים אבל האירוע קרה כמה חודשים לפני הפינוי, וזאת הזדמנות טובה להוסיף "קואורדינטות אנושיות" המשתייכות לאזורי גבול רגישים (רמת-הגולן) לתוך ה- DB הכללי, ולשפר את הסטטיסטיקה. לשפר את המשופר זה קשה שבעתיים כי הסטטיסטיקה של המחלקה היא מזהירה ומתועדת בקפדנות מדעית. אנשים רבים מעורבים בכל חקירה: אנליסטים של דטה-סנטר, מנהלי ביצועים, בלשים, אנליסטים ארגוניים וכו'. כל תיק שנחקר מקבל דירוג, עדיפות מדורגת, סרגל דחיפות וסטטוס בצבעים. הצבע משתנה כמעט ללא מעורבות אנושית, בהתאם לנתונים המוזרמים למערכת. לכל דבר ועניין יש אלגוריתם מוגדר ומסודר, והמחשב דואג לזירוז העניינים, לדחיסה תקנית של כל הנתונים, וגם מתזכר את החוקר לשלוח נוסח מתומצת של סיכום החקירה, על גבי טופס מקוון המודפס על נייר ממוחזר, לפי התקן הקיים. האישה הצעירה שבמקרה התעלפה בשדה מוקשים ברמת הגולן, גורמת למיטלמן הבלש להיחשף לאזורים "אנושיים" של החיים שאותם ראה עד עכשיו רק דרך מסך מחשב או ממרחק בטוח של חדרים ממוזגים ורכבים ממוגנים. החשיפה הזאת, בתורה, גורמת להתפקחות מאשליות ולהשלמה מושכלת עם גזירת הגורל (או במקרה הזה, עם גזירת המחשב). ישנם עוד כמה סיפורי משנה שלכאורה לא קשורים לתיק החקירה, וגם לא בינם לבין עצמם, ואני קצת כועסת על עצמי שהובלתי כצאן לטבח לתוך מסלול חשיבה סטראוטיפי ומוטעה ופספסתי בדרך כמה חוטים משמעותיים (או בקיצור נמרץ, פספסתי את הפואנטה). נראה לי הכי נכון לחזור ולקרוא את הספר שוב, מהתחלה ועד הסוף, להפנים את המפוספס, ואז לא מן הנמנע שהספר יקבל כוכב חמישי. וגם אם לא, טרבאי כותב בכישרון ובכנות מצמררת על אנשים שהולכים לאיבוד בתוך חברה מתמחשבת, על רקע מובנה של חלמאות ורדיפת סטטוס חברתי. יחד עם זאת, חלקם מצליחים לפרוץ את ה"ענן" בספונטניות מתפרצת של אנושיות ואינטרקציות שלא מתוזמנות על-ידי אלגוריתם, וזה מרחיב את הלב ונותן תקווה, למרות הכול.”

“כשהייתי בפסטיבל הסופרים בירושלים הסופרת ניקול קראוס דברה על כך שלאנשים ברור שהם לא יכולים להסתפק בהאזנה אחת ליצירה מוזיקלית וכדי לפענח אותה וגם כדי ליהנות הם שומעים אותה שוב ושוב. לעומת זאת לגבי ספרים אנשים מסתפקים בדרך כלל בקריאה אחת ועוברים לספר הבא. מאוד הבנתי אותה ויש ספרים שאני מסיימת ומתחילה מיד לקרוא בשנית, גם כי ברור לי שהחמצתי משהו בספר וגם כדי להמשיך וליהנות מהשהות בעולם שיצר הסופר. יש ספרים שמתפענחים אצל הקורא, במרווחים שבין משפט למשפט, ספרים שסומכים על האינטליגנציה והדמיון שלנו ונותנים לנו להשלים את החלקים החסרים. כמו קרחון שרק ראשו נראה לעין ורובו מוסתר מתחת לפני הים. הספר למעשה מתרחש במרחב שבין הספר לקורא. “המעברים המאושרים” של דוד טרבאי הוא בדיוק מסוג הספרים האלו. הוא קריא מאוד מצד אחד וסוחף, ומצד שני הרגשתי כאילו קבלתי מפה סודית שעליי לפענח אותה. הספר הוא מעין דיסוטופיה, המתרחשת בעולם עתידני וקודר בו כולם משרתים את המערכת, 1984 כבר מזמן כאן. עולם שכולם הם דיירים בבית “האח הגדול”, ובו מזל”טים מעופפים בשמים ומצלמים את כולם. המציאות היא ישראל, 2025 לאחר הסכמים לפינוי רמת הגולן, יחסית זהו חבל ארץ מנותק, מרוחק, מרחב אחר, חופשי יותר מעין המערב הפרוע של ישראל. רמת הגולן נראית אולי כמרחב חקלאי ושקט אך מתחת לפני השטח היא מלאה במוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע, דימוי מצוין למרחב הנפשי רגשי של ישראל. במרחב זה מתרחשים כל הזמן הברחות ונחשפות מנהרות בהן מוברחות סחורות וגם אנשים, רמז ל”מעברים המאושרים” שבשם הספר, אולם גם אלו מסתבר נעשים בהסכמה שקטה של השלטונות. גם מזג האוויר מאיים, אביב ובו שרב כבד שאחריו מגיעה סופה מאיימת:”התחזיות לא יכזיבו, המת ייקבר, השרב יבוא, הנה הוא כבר התחיל, ואחריו המבול”. הספר נפתח בפרולוג, ברמת הגולן בסתיו המתרחש בעתיד הקרוב בשנת 2025, לינדה היא הראשונה אותה אנו פוגשים, במשפט הפותח של הספר “היא התעלפה באמצע שדה המוקשים“, פתיחה מצוינת אחת הטובות שקראתי שמכניסה אותנו ישר ללב העניינים. לינדה נמצאת שם כי היא מודדת במקצועה, חלק מקבוצה ממגוון ארצות הדוברים שפע של שפות ועוברים ממקום למקום כדי למדוד. הספר פותח במעין תאונה המהדהדת את התאונה עליה נקרא מאוחר יותר בספר מילדותה של לינדה. בפרק השני חוזרים אחורה חמש עשרה שנה ל 2014 לפראג, לתאונת דרכים קשה עם תוצאות הרסניות. בפרק מסופר על צמד אחיות שלהן מקבילה בספר בצמד האחיות בנותיו של מגדל הפרחים שנאלצות גם הן להתמודד עם אסון משלהם. כל פרק נפתח במעין “כתוביות” שהזכירו לי פתיחה של סצנה בתסריט ויכולתי לראות אותן נכתבות על מסך הטלוויזיה, כמו בפרק בסדרת מתח. גיבור הספר או לפחות אחד מהם, מיטלמן המניע את העלילה הוא בלש החוקר פרשת התאבדות, אבל הספר הוא לא רק דרמה בלשית ולא לגמרי ספר על עתיד קודר, או סיפור אהבה. יש בו משלושתם, הוא קריא מאוד ועדיין גם לאחר קריאה שנייה נשארתי בתחושה שיש עוד דברים מתחת לפני השטח שיתגלו לי בקריאות נוספות. אחת מהתעלומות האלו היא למה בעצם מתאבד מגדל הפרחים? שלא ידוע לנו אפילו שמו. בגלל הפינוי המתקרב? בעיות כספיות? הפרידה ממלינדה? אין תשובה אחת נכונה ואולי כמו במבחן אמריקאי כל התשובות נכונות? נראה שהיחידים שעסוקים בכך באמת הם בתו לורה והבלש מיטלמן, שאביו שלו נעלם כשהיה צעיר והוא נחוש למצוא תשובות עבור בנותיו של מגדל הפרחים כדי שלא ייאלצו לגדול כמוהו עם השאלה המכרסמת. נדמה שכל השאר רק רוצים לסגור את התיק ולהמשיך הלאה. הספר עובר בין השנים, המקומות והדמויות ובהתחלה קשה להבין את הקשרים העדינים הנטווים ביניהם. אני הייתי זקוקה לקריאה שנייה ולכמה רמזים מהסופר כדי לפענח חלק מהם ואני בטוחה שאקרא שוב את הספר ואגלה רבדים נוספים. מעניין היה לגלות שעד כמה שהעולם המתואר הוא מנוכר ואנשים חיים יותר במרחב הדיגיטלי מאשר האנושי, ומקוטלגים במערכת הצופה בהם, עדיין יש מקום לקשרים אנושיים כמו בין לורה, בתו של מגדל הפרחים למקסי, העובד הזר, פליט ממקסיקו. לבלש מיטלמן ולבת זוגו הלני שנמצאת גם היא במסע משלה ופיתחה ספר לימוד העוסקת במסעות גיאוגרפיים. וכן למפגשים מקריים יותר שאני לא רוצה להרחיב עליהם כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא. מוטיב נוסף הוא המוטיב של הנדידה. הבז הנודד הפצוע שקבע את מושבו בחורש האלון שליד ביתו של מגדל הפרחים, יעל,חוקרת נדידת הפרפרים שמוזעקת לבדוק את תופעת הטבע המשונה המופיעה בסוף הספר. אותו פרפר, שלורה מקעקעת את תמונתה על כתפה “זו הדנאית המלכותית… היא נודדת אלפי קילומטרים בכמה גלגולים, הדור האחרון חוזר הביתה, לבית שמעולם לא הכיר“. זהו ספרו הרביעי של דוד טרבאי, יליד הונגריה, סופר ומתרגם שספריו מתפרסמים גם בהונגריה וזוכים שם להצלחה רבה והוא גם חתן פרס נשיא המדינה לספרות. דוד היה גם המנהל הראשון של “מועדון הקוראות של סלונה”. במפגש איתו על הספר, דוד מספר שהוא קרא בזמנו על סדרת התאבדויות של מגדלי פרחים בשנות התשעים, והמידע נשמר בראשו במקום כלשהו עד שבמפגש עם המחאות החברתיות וההפגנות של שנת 2011 נוצר ניצוץ שהפך לספר. זהו אחד הספרים המיוחדים והיפים שקראתי לאחרונה, שגילה לי סופר שאת שאר ספריו לא הכרתי ועכשיו אני שמחה לקרוא. סופר שיודע לברוא עולמות ודמויות שקשה להתנתק מהם.”

“# טרבאי מתאר את העולם שהוא רואה בעתיד הקרוב (הסיפור מתרחש ב-2026 הספר יצא לאור ב-2014). מדינת ישראל, לפי טרבאי, ממשיכה להתקיים ואפילו היטב, אבל התרבות בה היא דיגיטלית ומנוטרת. לא מֵצֵרים את צעדי האזרחים, לא פוגעים בזכויות אזרח (גם לא של זרים...) אבל כל מה שאתה עושה מנוטר, מצולם ומוקלט, אדם אינו יכול להתחבא מצופיו והמגמה היא שיפור ביצועים, לכאורה. יעילות, לכאורה. שירותים כמו משטרה ובילוש מופרטים, שימוש רב נעשה במאגרי מידע. מידע ממקורות שונים מוצלב ונבדק. הסיפור המרכזי הוא לכאורה תעלומה. מגדל פרחים מרמת הגולן נמצא מת, כנראה התאבד. זה קורה זמן קצר לפני שמפנים את הגולן ומחזירים אותו. מיטלמן הוא בלש אנאלוגי בעולם דיגיטלי. הוא עובד כמו פעם: הוא רוצה לדעת את האמת. אבל חיפוש האמת פוגע ביעילות ואינו תורם דבר למערכת. מיטלמן מוכן לסכן את עתידו המקצועי כי הוא מוכרח לדעת. מנסיון הוא יודע שסודות שאין להם פיתרון מקעקעים את הנפש והורסים את החיים. טרבאי כתב פה סיפור בלשי לכאורה. הרקע - שפה הוא חשוב מהסיפור - הוא תיאור עולם קר ומאורגן בו על בני האדם ללמוד את החוקים ולהתנהל איתם, ואלה שלא לומדים פשוט נושרים ומוטלים בצידי הדרך. אבל לאנשים יש גם צרכים לא-יעילים: כמיהה ליופי שאינו משרת שום מטרה, לאהבה חסרת סיכוי, לרגשות שאי אפשר לכמת, לפריעת הסדר כדי להרגיש בחיים. הספר אינו קל לקריאה. סיפורים של אנשים שונים מצטלבים ונפרדים, הווה ועבר מעורבים, כל סיפור מתחיל מהאמצע והקורא רודף, בקוצר נשימה, אחרי ההבנה של מה שסופר לו. אין זה סיפור דיסטופי, למרות שהוא מתאר עתיד קרוב שונה מאד ממה שאנחנו מכירים היום. האווירה בספר עגמומית ואפורה. הרגשה של אפרוריות דיגיטלית שהמטרה מקדשת בה את האמצעים. אין חזון שיפריח מעט את השממה, שום אור בקצה המנהרה שום הנאה סתם כי חיים. כתוב היטב, גורם לך לחשוב, לא משאיר אותך עם תשובות כלשהן. מותיר רישום ומתסכל.”

“אחרי קדחת של הטיולים ולפני קדחת של החגים, חוויתי קדחת של החוגים. למדתי את החומר וניסיתי להירשם (כולה שלושה חוגים, עד כמה מסובך זה כבר יכול להיות? או-הו). זה התחיל בהודעה מאיימת שקפצה על המסך של האתר העירוני. משהו שכולל "לא ניתן...לא זמין". צלצלתי למוקד ההרשמה, הקשתי על כל המקשים שהתבקשתי להקיש עליהם, הקשבתי לכל ההקלטות ושעות המענה לקהל שהיו בנמצא, ספרתי בסבלנות את מספרי בתור (החל מ- 12, בירידה מתמדת...) ולא התייאשתי במשך 20 דקות שלמות, עד ששמעתי קול אנושי מיוחל, צעיר אך עייף. הספקתי להגיד משפט אחד שכלל את צמד המילים 'הרשמה לחוגים' ואז הקול העייף בישר לי בעייפות מעוררת השראה שההרשמה לחוגים מתבצעת השנה באתר העירוני בלבד. אבל רגע, אמרתי, כבר ניסיתי להירשם באתר העירוני והיתה הודעה ש... נכון, אמר הקול העייף, היתה תקלה באתר. עכשיו זה בסדר. לקדחת-כולה-שלושה-חוגים שלי יש המשך ארוך ומייגע, ולכל חוג – סגה משלו. המשותף לכל הסגות הוא קולות עייפים שמפנים אותך למישהו אחר ו/או למשהו אחר ו/או למדריך החוג, שהוא בתורו מדגיש לך בהדגשה חגיגית שההרשמה היא רק דרך האתר, ובכל חוג יש טעות בפרטי החוג באתר אבל המחשב תמיד צודק ואתה סתם אזרח חסר בינה (מלאכותית) ועיוור שלא רואה את מה שלא קיים. זבשך. (כן, נכון, ההרשמה באתר אבל רגע...השעות של החוג...באתר כתוב ש...אז מה שכתוב באתר...אבל אמרת שזה מתחיל בחמש ורבע, באתר כתוב בשש...אין דבר כזה...זה מה שכתוב...לא יכול להיות! איפה את מסתכלת?...באתר העירוני...אין דבר כזה! לא יכול להיות. תגללי למטה ותראי, זה מופיע שם...אין אפשרות לגלל למטה, יש רק חמישה חוגים ברשימה...לא יכול להיות. אין דבר כזה! איפה את מסתכלת?...) ישראל גרסת 2026 של דוד טרבאי התיישבה לי להפליא עם סגת החוגים הפרטית שלי, ואני מקווה שאצליח להסביר גם למה. מגדל פרחים מרמת הגולן מוצא אישה מחוסרת הכרה בשדה מוקשים ליד ביתו. זמן קצר לאחר מכן הוא יורה לעצמו בראש. מיטלמן, בחור בן 30, הוא בלש בגוף חקירות מופרט שנקרא - כמה מקורי - הבולשת. הוא מקבל לידיו את תיק החקירה "לפרוטוקול בלבד". בנסיבות אחרות, התיק בכלל לא היה ראוי להקצאת משאבים אבל האירוע קרה כמה חודשים לפני הפינוי, וזאת הזדמנות טובה להוסיף "קואורדינטות אנושיות" המשתייכות לאזורי גבול רגישים (רמת-הגולן) לתוך ה- DB הכללי, ולשפר את הסטטיסטיקה. לשפר את המשופר זה קשה שבעתיים כי הסטטיסטיקה של המחלקה היא מזהירה ומתועדת בקפדנות מדעית. אנשים רבים מעורבים בכל חקירה: אנליסטים של דטה-סנטר, מנהלי ביצועים, בלשים, אנליסטים ארגוניים וכו'. כל תיק שנחקר מקבל דירוג, עדיפות מדורגת, סרגל דחיפות וסטטוס בצבעים. הצבע משתנה כמעט ללא מעורבות אנושית, בהתאם לנתונים המוזרמים למערכת. לכל דבר ועניין יש אלגוריתם מוגדר ומסודר, והמחשב דואג לזירוז העניינים, לדחיסה תקנית של כל הנתונים, וגם מתזכר את החוקר לשלוח נוסח מתומצת של סיכום החקירה, על גבי טופס מקוון המודפס על נייר ממוחזר, לפי התקן הקיים. האישה הצעירה שבמקרה התעלפה בשדה מוקשים ברמת הגולן, גורמת למיטלמן הבלש להיחשף לאזורים "אנושיים" של החיים שאותם ראה עד עכשיו רק דרך מסך מחשב או ממרחק בטוח של חדרים ממוזגים ורכבים ממוגנים. החשיפה הזאת, בתורה, גורמת להתפקחות מאשליות ולהשלמה מושכלת עם גזירת הגורל (או במקרה הזה, עם גזירת המחשב). ישנם עוד כמה סיפורי משנה שלכאורה לא קשורים לתיק החקירה, וגם לא בינם לבין עצמם, ואני קצת כועסת על עצמי שהובלתי כצאן לטבח לתוך מסלול חשיבה סטראוטיפי ומוטעה ופספסתי בדרך כמה חוטים משמעותיים (או בקיצור נמרץ, פספסתי את הפואנטה). נראה לי הכי נכון לחזור ולקרוא את הספר שוב, מהתחלה ועד הסוף, להפנים את המפוספס, ואז לא מן הנמנע שהספר יקבל כוכב חמישי. וגם אם לא, טרבאי כותב בכישרון ובכנות מצמררת על אנשים שהולכים לאיבוד בתוך חברה מתמחשבת, על רקע מובנה של חלמאות ורדיפת סטטוס חברתי. יחד עם זאת, חלקם מצליחים לפרוץ את ה"ענן" בספונטניות מתפרצת של אנושיות ואינטרקציות שלא מתוזמנות על-ידי אלגוריתם, וזה מרחיב את הלב ונותן תקווה, למרות הכול.”

“כשהייתי בפסטיבל הסופרים בירושלים הסופרת ניקול קראוס דברה על כך שלאנשים ברור שהם לא יכולים להסתפק בהאזנה אחת ליצירה מוזיקלית וכדי לפענח אותה וגם כדי ליהנות הם שומעים אותה שוב ושוב. לעומת זאת לגבי ספרים אנשים מסתפקים בדרך כלל בקריאה אחת ועוברים לספר הבא. מאוד הבנתי אותה ויש ספרים שאני מסיימת ומתחילה מיד לקרוא בשנית, גם כי ברור לי שהחמצתי משהו בספר וגם כדי להמשיך וליהנות מהשהות בעולם שיצר הסופר. יש ספרים שמתפענחים אצל הקורא, במרווחים שבין משפט למשפט, ספרים שסומכים על האינטליגנציה והדמיון שלנו ונותנים לנו להשלים את החלקים החסרים. כמו קרחון שרק ראשו נראה לעין ורובו מוסתר מתחת לפני הים. הספר למעשה מתרחש במרחב שבין הספר לקורא. “המעברים המאושרים” של דוד טרבאי הוא בדיוק מסוג הספרים האלו. הוא קריא מאוד מצד אחד וסוחף, ומצד שני הרגשתי כאילו קבלתי מפה סודית שעליי לפענח אותה. הספר הוא מעין דיסוטופיה, המתרחשת בעולם עתידני וקודר בו כולם משרתים את המערכת, 1984 כבר מזמן כאן. עולם שכולם הם דיירים בבית “האח הגדול”, ובו מזל”טים מעופפים בשמים ומצלמים את כולם. המציאות היא ישראל, 2025 לאחר הסכמים לפינוי רמת הגולן, יחסית זהו חבל ארץ מנותק, מרוחק, מרחב אחר, חופשי יותר מעין המערב הפרוע של ישראל. רמת הגולן נראית אולי כמרחב חקלאי ושקט אך מתחת לפני השטח היא מלאה במוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע, דימוי מצוין למרחב הנפשי רגשי של ישראל. במרחב זה מתרחשים כל הזמן הברחות ונחשפות מנהרות בהן מוברחות סחורות וגם אנשים, רמז ל”מעברים המאושרים” שבשם הספר, אולם גם אלו מסתבר נעשים בהסכמה שקטה של השלטונות. גם מזג האוויר מאיים, אביב ובו שרב כבד שאחריו מגיעה סופה מאיימת:”התחזיות לא יכזיבו, המת ייקבר, השרב יבוא, הנה הוא כבר התחיל, ואחריו המבול”. הספר נפתח בפרולוג, ברמת הגולן בסתיו המתרחש בעתיד הקרוב בשנת 2025, לינדה היא הראשונה אותה אנו פוגשים, במשפט הפותח של הספר “היא התעלפה באמצע שדה המוקשים“, פתיחה מצוינת אחת הטובות שקראתי שמכניסה אותנו ישר ללב העניינים. לינדה נמצאת שם כי היא מודדת במקצועה, חלק מקבוצה ממגוון ארצות הדוברים שפע של שפות ועוברים ממקום למקום כדי למדוד. הספר פותח במעין תאונה המהדהדת את התאונה עליה נקרא מאוחר יותר בספר מילדותה של לינדה. בפרק השני חוזרים אחורה חמש עשרה שנה ל 2014 לפראג, לתאונת דרכים קשה עם תוצאות הרסניות. בפרק מסופר על צמד אחיות שלהן מקבילה בספר בצמד האחיות בנותיו של מגדל הפרחים שנאלצות גם הן להתמודד עם אסון משלהם. כל פרק נפתח במעין “כתוביות” שהזכירו לי פתיחה של סצנה בתסריט ויכולתי לראות אותן נכתבות על מסך הטלוויזיה, כמו בפרק בסדרת מתח. גיבור הספר או לפחות אחד מהם, מיטלמן המניע את העלילה הוא בלש החוקר פרשת התאבדות, אבל הספר הוא לא רק דרמה בלשית ולא לגמרי ספר על עתיד קודר, או סיפור אהבה. יש בו משלושתם, הוא קריא מאוד ועדיין גם לאחר קריאה שנייה נשארתי בתחושה שיש עוד דברים מתחת לפני השטח שיתגלו לי בקריאות נוספות. אחת מהתעלומות האלו היא למה בעצם מתאבד מגדל הפרחים? שלא ידוע לנו אפילו שמו. בגלל הפינוי המתקרב? בעיות כספיות? הפרידה ממלינדה? אין תשובה אחת נכונה ואולי כמו במבחן אמריקאי כל התשובות נכונות? נראה שהיחידים שעסוקים בכך באמת הם בתו לורה והבלש מיטלמן, שאביו שלו נעלם כשהיה צעיר והוא נחוש למצוא תשובות עבור בנותיו של מגדל הפרחים כדי שלא ייאלצו לגדול כמוהו עם השאלה המכרסמת. נדמה שכל השאר רק רוצים לסגור את התיק ולהמשיך הלאה. הספר עובר בין השנים, המקומות והדמויות ובהתחלה קשה להבין את הקשרים העדינים הנטווים ביניהם. אני הייתי זקוקה לקריאה שנייה ולכמה רמזים מהסופר כדי לפענח חלק מהם ואני בטוחה שאקרא שוב את הספר ואגלה רבדים נוספים. מעניין היה לגלות שעד כמה שהעולם המתואר הוא מנוכר ואנשים חיים יותר במרחב הדיגיטלי מאשר האנושי, ומקוטלגים במערכת הצופה בהם, עדיין יש מקום לקשרים אנושיים כמו בין לורה, בתו של מגדל הפרחים למקסי, העובד הזר, פליט ממקסיקו. לבלש מיטלמן ולבת זוגו הלני שנמצאת גם היא במסע משלה ופיתחה ספר לימוד העוסקת במסעות גיאוגרפיים. וכן למפגשים מקריים יותר שאני לא רוצה להרחיב עליהם כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא. מוטיב נוסף הוא המוטיב של הנדידה. הבז הנודד הפצוע שקבע את מושבו בחורש האלון שליד ביתו של מגדל הפרחים, יעל,חוקרת נדידת הפרפרים שמוזעקת לבדוק את תופעת הטבע המשונה המופיעה בסוף הספר. אותו פרפר, שלורה מקעקעת את תמונתה על כתפה “זו הדנאית המלכותית… היא נודדת אלפי קילומטרים בכמה גלגולים, הדור האחרון חוזר הביתה, לבית שמעולם לא הכיר“. זהו ספרו הרביעי של דוד טרבאי, יליד הונגריה, סופר ומתרגם שספריו מתפרסמים גם בהונגריה וזוכים שם להצלחה רבה והוא גם חתן פרס נשיא המדינה לספרות. דוד היה גם המנהל הראשון של “מועדון הקוראות של סלונה”. במפגש איתו על הספר, דוד מספר שהוא קרא בזמנו על סדרת התאבדויות של מגדלי פרחים בשנות התשעים, והמידע נשמר בראשו במקום כלשהו עד שבמפגש עם המחאות החברתיות וההפגנות של שנת 2011 נוצר ניצוץ שהפך לספר. זהו אחד הספרים המיוחדים והיפים שקראתי לאחרונה, שגילה לי סופר שאת שאר ספריו לא הכרתי ועכשיו אני שמחה לקרוא. סופר שיודע לברוא עולמות ודמויות שקשה להתנתק מהם.”