ביקורת ספרותית על ים המוות מאת ז'ורז' אמאדו
ספר מעולה

---

כל ספר הוא דלת לעולם אחר. את הים בספר שומעים עוד לפני שפותחים את הדלת. מהעטיפה.
אז מגיעה הרוח ורחש הגלים והצלצולים שמשמיעות הספינות ואת הדפים מחספס מלח ים וכל כך קל להסחף לספר היפיפיה הזה.
הים , עבור תושבי החוף ב'ים המוות' הוא מקור המחיה, מהות החיים ומקור המוות. הים הוא יאמנזה, המאהבת האמיתית של כל ספן. כל ספן וכל אשת ספן יודעים שיבוא יום ויאסף אל זרועותיה של יאמנזה וגורל נורא מכך הוא ספן שימות על היבשה.
למרות השם המוצדק יש המון חיים בספר והמוות הוא רק חלק מהם. הספר כתוב בשפה פשוטה יחסית שמתארת בפיוטיות אהבה, יצרים ומחוייבויות של כבוד בינהם שוזר אמאדו את הזרמים האפלים של קורבנות אדם וחיה ושל האלימות המתפרצת ובעיקר את גורלן של הנשים המחכות על החוף. בעיקר את גורלן של אלמנות הספן.
על הספר הזה כתב יאיר לפיד את שיר אהובת הספן ששרה ריטה.
יש המון חזרות בסגנון הסיפור בספר. דמות תחשוב דבר מה ואז תגיד אותו ואז תחשוב אותו שוב ואולי תגיד אותו שוב. בדרך כלל , כשקוראים ספר משפט שנהגה או דובר לא יחזור באותו קטע זה יראה כעריכה גרועה אבל פה זה משרת את הסיפור כאילו המספר יושב לידך עם כוס קשאסה וממלמל לך שוב ושוב את אותם דברים.
הסוף של הספר מתחלק לשני חלקים: צפוי ומרענן, אמאדו לוקח את המפרש המאובק והמיושן שמתנפנף בספר ונותן לו ניעור שמאיר כמו ברק את כל הספר.
זה הספר הראשון הראשון של אמאדו שאני קורא. אני מכיר את דונה פלור ושני בעליה בעיקר בגלל התמונה של בעלה הערום היושב על ארון. אני בהחלט מתכוון לבקר עוד בעולמותיו.
אם בא לכם חופשה קצרה בבאייה, ברזיל ואתם לא חוששים ממעט זרמים אפלים בים מלא בטעמים, זו הדלת בשבילכם.
אתם שומעים את הגלים?

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על ים המוות