אין לנו מסורת של ים. זה מצחיק: מדינה הפרוסה לרוחב הים – התיכון, אמנם, ובכל זאת – ללא מסורת של ימאות. יש לנו כמה דייגים, באוקיינוס-הכינרת (את רוב הדגים שלנו אנחנו מגדלים במיכלאות על החוף, או מייבאים קפואים). יש כמה מרינות – המבצעות היטב את תפקידן כקישוט למגורי יוקרה. יש כמה נמלים (כמה?) המתקשרים, תודעתית, לסכסוכי עבודה ובריונות. אבל מסורת של ים והפלגות?

האמת היא שאת המדינה הקימו אנשים שלא היה להם שום קשר לים. (גם לא לאדמה, אם כבר. אבל את הקשר הזה הם בנו בכוח – תחילה באופן מלאכותי ואחר כך זה כבר הפך להרגל). גם רוב העולים שהגיעו לכאן לא הגיעו ממדינות עם מסורת ימית. ואולי יהודים לא נטו להיות ימאים, מה אני יודעת? יש קצת שירי ים – רובם מתורגמים או שאולים מתרבויות אחרות וזהו. מקסימום הימאות שלנו הן ספינות (וצוללות) לצורכי מלחמה.

אמאדו מגיע מתרבות המבוססת על הים. בבהייה יש נמל שרבים מתפרנסים ממנו: ימאים, דייגים, סוורים, זונות, מתקני רשתות, שהסיפור הזה עוסק בהם. הוא מספר על סיפורי אהבה – שימיהם ספורים כי הים תובע את שלו, והאווירה השורה על הימאים בבהייה – תערובת של מיתולוגיה פגאנית, אמונות מיסטיות, נצרות עממית, ופטאליזם עמוק. האנשים עליהם כותב אמאדו הם מעוטי השכלה, חלקם צאצאים למליוני העבדים האפריקאים שהובאו לברזיל, והביאו איתם אמונות ופולחנים, חלקם צאצאי האינדיאנים וצאצאי האירופאים שהגיעו לברזיל, ונשארו. וכולם מעורבים זה בזה, וחיים מהיד לפה, עד המוות שיגיע מוקדם, אחרי חיים של עמל.

אמאדו כתב את הספר בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, ב-15 ימים. ואכן ההרגשה של הקורא(ת) היא שהספר "כתב את עצמו". אמאדו שופך את מחשבותיו על הנייר, בלי סדר, נראה כאילו ללא עריכה, ומניח שהקורא יסתדר. הסיפור מתאר את האמונות של המתפרנסים מהים, חיים מידו ומתים מידו, והפנים שהם רואים בדימיונם הם של ז'מנדה היפהפייה, מלכת הים האגדית, שכל ימאי מת רואה.
קראתי את הספר שוב בגלל הביקורת המצויינת של cujo (תודה רבה) הוא אחר ושונה. אמאדו מחבב מאד את האנשים עליהם הוא כותב, מתייחס ברצינות וללא שמץ של התנשאות לאמונות ולהשקפות העולם שהם מבטאים. הוא רומנטיקן, נראה לי, והופך את חייהם של הדלים ליותר ממה שהיו באמת – הישרדות מיום ליום. הוא היה קומוניסט – שגם זה סוג של רומנטיקן. לא אמרו שמי שאינו קומוניסט עד גיל 20 אין לו לב, ומי שהוא קומוניסט אחרי גיל 20, אין לו שכל???

---

למה עכשיו?
בגלל המונדיאל בברזיל
בגלל ג'אז חם עם הרבה סמבה ובוסה נובה וז'ובים וסרג'יו מנדס - הישר מברזיל
בגלל הקיץ והים
בגלל חבר שאוהב להתערסל בין גליו
בגלל המצב הזה פה בארץ שמחזיק את כולנו על גבול השפיות, רגל פה רגל שם.

למה בכלל?
כי אין עליו. על אמאדו בכלל ועל ים המוות בפרט.
כי הספר ליווה אותי כברת דרך ארוכה ומגיע לו
כי יש לו חלק במה ומי שאני (יחד עם עוד ספרים אחרים שמציינים את מפת התבגרותי)

היחס שלי לים אמביוולנטי.
בגיל 7 כמעט טבעתי כשגל הפך את סירת הגומי שלי ושל אחותי הקטנה.
זוכרת את המים העכורים, את התחושה שאני מתערבלת בלי לדעת היכן למעלה היכן למטה, לאן אני צריכה לשאוף, את התחושה שנגמר לי האוויר, את המליחות בעיניים באף, את האחיזה האימתנית שמישהו, גבר זר, תופס אותי ושולף אותי מתוך הכאוס הזה ואת היכולת לשאוף שוב אויר, צורב ככל שיהיה.

לימים נישאתי לגבר שבילדותו איבד את אביו לים.

מאידך -
המרחבים, העוצמה המתנפצת ללא התחלה אמצע וסוף, הקמאיות, המסתורין, הריחות, הצבעים, היופי הגלום...

אמאדו, שנחשב הסופר הברזילאי בן זמננו המוכר ביותר, לקח את קו התפר הזה בין ים לאדם הפך אותו לסיפור הנטוע באורח החיים של יורדי הים בבאהיא (סלבדור) בברזיל. הספר "ים המוות" נכתב ב-1936, ויש המעידים כי היה הספר האהוב עליו ביותר בין כל ספריו (ולא שאני נחשבת ברשימה כל שהיא, אבל גם עלי).

בסקירה הקודמת שלי הזכרתי את תטיס, נימפת הים במיתולוגיה היוונית.
כאן אנו פוגשים את ימאנז'ה, בעלת חמשת השמות, אלת הים והאוקיינוסים, העולה מן הים בלילות ירח ושערותיה פרושות על הגלים. יאמנז'ה המפלרטטת עם הגברים. גבירת הימים, שלא תראה אלא למי שמת לזרועותיה. היחידה שהיא גם אם וגם אהובה, הבוחרת את גבריה צעירים וחוטפת אותם שיתלוו אליה במסעותיה בימים.

"אנשי היבשה...אומרים שזוהי בבואת קרני הירח על פני המים. אבל הספנים, בעלי הסאביירות [ספינות מפרשים המשמשות להובלת סחורות], בעלי הדוגיות לועגים לאנשי היבשה הנבערים מדעת. יורדי הים יודעים היטב שאלה הן שערותיה של ימאנז'ה, אלת המים, הבאה להביט בירח. לפיכך נוהגים הספנים להביט על הים המרופד כסף בלילות של ירח במילואו. כי יודעים הם שאם המים מצויה שם. לפיכך פורטים הכושים על קתרוס, מנגנים במפוחית, מפזמים את הבאטוק [ריקוד אפרו ברזילאי] ורוקדים. בכך מגישים הם שי למלכת הימים. אחרים מעשנים מקטרת כדי להאיר לה את הדרך: כך תטיב ימאנז'ה לראות. הכל אוהבים אותה ושוכחים את הנשים, עת ששערותיה של האלילה נפרשות על פני המים" (עמ' 23)

הספר נפתח בשקט שלפני הסערה. באותו השקט שטבע את המושג.
שקט סמיך של ליל שירד בטרם עת ומרעיד את הלב. באחת, הסערה פורצת ואיתה אמאדו מציג לנו את הדמויות, המקום, האווירה הטעונה בכל כך הרבה רגשות וקונפליקטים והתפר הזה בין ים לאדם שילווה אותנו לכל אורך הספר וישאיר אותנו דרוכים, עד סופו.
יורדי הים בנמלה של באהיא קושרים את גורלם בו: הוא חיים והוא גם מוות והם שלובים יחדיו.

באמצעות גומא, הנאה בגברי הנמל, וליבייה הנחשקת בנשות הנמל אנו נחשפים לחיי הנמל – העיר התחתית בבאהיא - ולטיפוסיו הססגוניים: לסווארים, למובילי הסחורות, למתקני המפרשים והרשתות, לזונות לילדי הנמל שגדלים על הים ונקשרים אף הם בגורלו.
דרך עיניהם אנו רואים את המנורות שאורן רפה, מבליח ורועד ברוח, אנו שומעים את גניחות הבכי ואת אנחות האהבה ואת שירי המלחים ונשותיהם לימאנז'ה המלווים בקתרוס ומפוחית. אנו לוקחים חלק בתגרות הקפוארה ובטכסי הקאנדומבלות (פולחן אפרו-ברזילאי), טועמים את הקאשאסה המקומית (יי"ש העשוי מקנה סוכר ומכיל כמות גדולה של כהל),מריחים את המלח על העור ומקשיבים לאגדות שהיו ועודן, המשתנות ומשנות תכופות את צורתן ואת השמות המאכלסים אותן בהתאם לאירועים, לחיי היום יום בנמל וללילות האהבה והסערה.

הספר שיש ברשותי אינו הגרסה שכאן בתמונה.
העותק שלי הוא בכריכה קשה כשבחזיתו יש תחריט מקסים, ללא קרדיט.
הוא נדפס ב 1980 כמהדורת "מועדון ישראלי לתרבות", דפיו מצהיבים והטכסט קטנטן ומציק עד שנסחפים....
התרגום היפיפה (ונטול שיקולי פוליטיקלי קורקט – דבר שעלול אולי לצרום לחלק מכם) הוא של מנשה לוין.

ואני?
אני מדשדשת לי במי אפסיים של הברכה המקומית, גומאת ברכות וקלומטרים במסלול המותווה מראש בפס על הרצפה.
תוך כדי, חושבת לי על הים, על המתערסלים בין גליו ומתנגנים לי שירי הימאים במקצב אפרו-ברזילאי ליאמנז'ה
וגם "שיר אהובת הספן" שכתב בהשראת הספר יאיר לפיד, הלחין רמי קליינשטיין ושרה ריטה.




---

כל ספר הוא דלת לעולם אחר. את הים בספר שומעים עוד לפני שפותחים את הדלת. מהעטיפה.
אז מגיעה הרוח ורחש הגלים והצלצולים שמשמיעות הספינות ואת הדפים מחספס מלח ים וכל כך קל להסחף לספר היפיפיה הזה.
הים , עבור תושבי החוף ב'ים המוות' הוא מקור המחיה, מהות החיים ומקור המוות. הים הוא יאמנזה, המאהבת האמיתית של כל ספן. כל ספן וכל אשת ספן יודעים שיבוא יום ויאסף אל זרועותיה של יאמנזה וגורל נורא מכך הוא ספן שימות על היבשה.
למרות השם המוצדק יש המון חיים בספר והמוות הוא רק חלק מהם. הספר כתוב בשפה פשוטה יחסית שמתארת בפיוטיות אהבה, יצרים ומחוייבויות של כבוד בינהם שוזר אמאדו את הזרמים האפלים של קורבנות אדם וחיה ושל האלימות המתפרצת ובעיקר את גורלן של הנשים המחכות על החוף. בעיקר את גורלן של אלמנות הספן.
על הספר הזה כתב יאיר לפיד את שיר אהובת הספן ששרה ריטה.
יש המון חזרות בסגנון הסיפור בספר. דמות תחשוב דבר מה ואז תגיד אותו ואז תחשוב אותו שוב ואולי תגיד אותו שוב. בדרך כלל , כשקוראים ספר משפט שנהגה או דובר לא יחזור באותו קטע זה יראה כעריכה גרועה אבל פה זה משרת את הסיפור כאילו המספר יושב לידך עם כוס קשאסה וממלמל לך שוב ושוב את אותם דברים.
הסוף של הספר מתחלק לשני חלקים: צפוי ומרענן, אמאדו לוקח את המפרש המאובק והמיושן שמתנפנף בספר ונותן לו ניעור שמאיר כמו ברק את כל הספר.
זה הספר הראשון הראשון של אמאדו שאני קורא. אני מכיר את דונה פלור ושני בעליה בעיקר בגלל התמונה של בעלה הערום היושב על ארון. אני בהחלט מתכוון לבקר עוד בעולמותיו.
אם בא לכם חופשה קצרה בבאייה, ברזיל ואתם לא חוששים ממעט זרמים אפלים בים מלא בטעמים, זו הדלת בשבילכם.
אתם שומעים את הגלים?

ספר על חייהם חסרי התקווה של יורדי הים בכפר בברזיל.
אני אוהבת יותר את הספרים השמחים של אמאדו, בעיני גם מעניינים יותר. גבריאלה ציפורן וקינמון ודונה פלור. הספורים על אלת הים הטורפת ,קצת יגעו אותי. אבל הוא יודע לכתוב על אהבה

ספר מרתק ועצוב על חייהם של יורדי הים בעיירה ענייה בברזיל.
הסוף צפוי מראש, אך סיפור החיים של אנשי העיירה וגיבורי הסיפור.
הים המיסתורי והמסוכן, האמונות, האהבה והפחדים הופכים את הספר שנכתב בידי אחד הסופרים הטובים מדרום אמריקה לספר שממש כדאי לקרוא.

ספר חובה לנוסעים לברזיל כדי להבין את אורך החיים המנהגים ואופן התנהלות החברה המתגוררת בה. מומלץ לאוהבי אמדו.

יפה, עצוב, רומנטי, אמיתי.
עצוב נורא.