אני לא יודעת מה זה להיות יהודי גרמני משכיל וגאה בתקופה הנאצית. אם בישראל היתה קמה קבוצה שרואה עצמה עליונה אל האחרת.. אבל איך עליונה? באיזה מובן? היהודים נשאו את התרבות הגרמנית בגאווה עם כל צעד שהם עשו. הם היו גרמנים ואז פתאום אמרו להם: אתם כבר לא גרמנים. אבל כשחלקם ברח לפלסטינה של שנות השלושים, הם התעקשו להיות גרמנים נושאי התרבות הגבוהה והשפה המורכבת, המיוחדת שבה נכתבה כל כך הרבה פילוסופיה ובעיקר הולחנה המוזיקה. ומה קורה עם חצאי היהודים שנשארו "שם"? ומה קורה עם הבנים, שבגרו בשנות השבעים והולכים (רק מי שיש לו כוח וגדל יחסית "טוב") לחפש את העבר, את השפה ואת הסודות, במכתבים ובשיחות המעטות, במוזיקה, בברלין או בפרנקפורט, לנסות איכשהו לחדור את הנימוס הגרמני, את כללי ההתנהגות, את הדיבור בגוף שלישי ואת התפיסות המוסריות והערכיות שמשפיעות על מה אסור ועל מה מותר לבדר, מתי ועם מי.
נולדתי בשנות השבעים כשהעולם הזה היה שוקק. כשהגרמנים היהודים (האם אנחנו חסרי דת שמדברים גרמנית או שאנחנו גרמנים בני דת משה? שואל את עצמו לוונטל כנציג של כל יהודי גרמניה המשכילים בספר) חיו בישראל אך ליבם, תרבותם, שפתם וגאוותם-היו על אותו המקום שממנו נהגתה תוכנית השמדתם. והם היו אבות לילדים צעירים שינקו שתי תרבויות כמעט מנוגדות: פתיחות ישראלית, לוחמנות ומאבק קיומי ובו זמנית את תרבותו של שוברט, מוצרט ובאך, את הבוז הבסיסי ללחימה שבאה על חשבון תרבות הנצח. כל זה קרה ואת כל זה פספסתי, כשגדלתי, עם בני השלושים והארבעים היום, לארץ כמעט מובנת מאליה, למצב לוחמני תמידי שאין בו סתירות, לשואה שהיתה מזמן, להורים שדיברו בעיקר על כסף ואיך לעבור מדירה לדירה יותר גדולה, גדלתי להורים ישראלים כמוני. אבל הודות לנתן שחם שעשה עבודה מבריקה, אמינה, כמו במאי גאוני, נשאבתי לשנות השבעים וממש הייתי שם, לא בת כמה שנים בודדות, אלא אישה מבוגרת והמסע הזה אל העולם הנעלם הזה- שווה לכם לעשות.















