קשה מאוד לאזן בין העולם השכלי, הרציונלי, לבין העולם הרגשי. מי כמוני יודעת - אדם שנקרע בין הלב לבין השכל לפחות פעם ביום, במקרה הטוב. בעת סערת רגשות הנטייה שלי היא להתמקד במשחקי מספרים, רשימות, כל דבר בעל סדר שיסיח את דעתי לזמן מה. לכן כשראיתי את הספר המסקרן הזה, ידעתי שעליי לקרוא אותו תיכף ומייד - מה יכול להיות יותר קסום מלהיכנס לתוך ביתו של פרופסור למתמטיקה? החיים האלה מוכרים לי מאוד, ובכל זאת, כל אדם, ובמיוחד פרופסור למתמטיקה, הוא עולם ומלואו.
מסופר על פרופסור שעבר תאונת דרכים באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ואיבד את יכולת הזכרון לטווח קצר. הזכרון שלו מתאפס בכל שמונים דקות, ולכן הוא נאלץ להיעזר בסוכנת בית. אופיו הנוקשה מבריח את כל הסוכנות שמגיעות אליו, עד שמגיעה מישהי חדשה שמחליטה לא לוותר עליו. לא רק שהיא לא מוותרת עליו בגלל החוש המקצועי שלה, אלא שהיא גם מכניסה אליו הבייתה את חייה האישיים - מה שאף סוכנת לא עשתה עד אז. היא מציגה בפניו את בנה בן ה-11, והם מתיידדים תוך זמן קצר עקב תחביבם המשותף - בייסבול. הסוכנת מתעניינת מאוד בתחום העיסוק של הפרופסור, תורת המספרים (גם בעיניי זה אחד התחומים היפים ביותר בכל ענף המתמטיקה), ומבקשת ממנו ללמד אותה כל מיני תכונות מיוחדות של מספרים, ולכן הספר מרושת בחידות יפהפיות שמעוררות רעב עוד יותר גדול לחקור את התחום. יש תחושה גדולה של כאב יפהפה בלקרוא את התיאורים של הסוכנת מתקינה פתקים על גבי מקטורנו של הפרופסור - פתקים שעליו לקרוא בכל שמונים דקות כדי להבין את מצבו, מי הם האנשים שנמצאים בביתו, ובאמצע איזו הוכחה מתמטית הוא נמצא. רשימות על גבי רשימות על גבי רשימות, מספרים על גבי מספרים על גבי מספרים.
זה מדהים כמה נחמה מצאתי בלפתוח את הספר ולהביט במספרים בתקופות לא קלות בחיי. הדמויות היפניות המאופקות, אך בעלות העולם הפנימי העשיר, היוו לי לחברה כה נעימה ואני מייחלת למצוא ספר נוסף שיגרום לי להרגיש כך.

בוקר. נסיעה באוטובוס בדרך לעבודה. אני יושבת ליד החלון וקוראת את הספר הזה ומנסה להסוות במבוכה וללא הצלחה את פרצי הצחוק שלי.
הספר הזה משתדל לכסות את שלל האספקטים במדינת ישראל, וכמובן, לצחוק על כולם, תוך היזרקות מופרעת לתוך סיטואציות קיצוניות - חלקן קצת וולגריות לטעמי, חלקן פחות, והכל תוך מודעות עצמית והומור קליל.
אני חושבת שכל אחד (מעל גיל 13 - השגחת הורים מומלצת) יכול למצוא בספר הזה סיפור שיתאים לו, שיזכיר לו משהו מהחיים ויעלה חיוך על פניו.
הספר הזה משובץ בחידודי לשון ו-one liners שלפעמים עושים את הסיפור יותר מהפאנץ' ואם אתם מעוניינים בספר קליל, לא רציני ולעתים פסיכודלי עבור חופשה, נסיעה או סתם סופשבוע בבית, זה הספר בשבילכם.

אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל עם כל מה שיש לי להגיד על הספר הזה.
אני צריכה להגיד שזה בהחלט אחד הספרים הכי טובים שקראתי, לא רק בשנים האחרונות, אלא בכלל. הלוואי שיכולתי לתת לספר הזה יותר מחמישה כוכבים.
מסופר על זוג הורים מבוגרים שחיים בכפר שנוסעים לעיר הגדולה כדי לבקר את הילדים שלהם. כאשר אף אחד מהילדים לא יכול להגיע לאסוף אותם מהרכבת, ההורים מחליטים לנסוע לבד בתוך העיר, וכאשר הרכבת הפנימית מגיעה, האב עולה עליה ואילו האם לא מצליחה מכיוון שהיא לא מצליחה לפלס את דרכה בתוך ההמון. כאשר האב חוזר עם בנו לתחנה המרכזית, האם כבר לא נמצאת שם, ומאותו רגע מתחיל מסע חיפושים שאורך המון זמן, ובו משתתפים כל בני המשפחה.
הספר נע בין ההווה לעבר, כאשר מסופר במקביל על תהליך החיפושים אחר האם וגם על כך שהילדים והאב נזכרים בעבר שלהם עם האם וחושבים על כל מה שהם היו עושים אחרת על מנת שהאם לא הייתה הולכת לאיבוד.
הספר הזה דורש המון כוחות. המון. אני יכולה להגיד בבטחון כמעט מלא שלכל אחד יש איזשהו עניין לא סגור עם המשפחה שלו, וכל מיני דברים שהוא מתחרט שלא עשה. הספר הזה הולך לעורר את כל הרגשות האלה, בנוסף לאשמה, עצב, געגועים ורצון עז להתקשר להורים ולהגיד להם שאתם אוהבים אותם.
יש מבחר כל-כך מצומצם של ספרים קוריאניים שמתורגמים לעברית, וזה כל-כך חבל, מכיוון שזו מדינה כל-כך קסומה, עם אנשים מתוקים וחמים, עם תרבות עשירה ומגוונת, ומי שמתעניין בה יכול למצוא המון מאפיינים בספר הזה, החל מהאופן בו נחגגים החגים, דרך הכנת המאכלים ועד לאופן החיים בעיר הגדולה ובכפר.
החלק הכי טוב (וכואב) בספר הוא החלק בו הילדים נזכרים בילדותם עם האם.
אחד הדברים שאני הכי זוכרת זה שהבת נזכרת בכך שהאם רצתה ללכת לקנות איתה בגדים, והיא לא רצתה וביטלה זאת ועכשיו היא מתחרטת על כך כי יכלו להיות לה עוד כמה רגעים שהיא הייתה יכולה להיות עם אמא שלה. אני קוראת את זה ופשוט נשבר לי הלב. יש שם כל-כך הרבה דברים שהזדהיתי איתם שהייתי חייבת לעשות מדי פעם הפסקות כדי לא להיות מוצפת ברגשות כל-כך.
אני חושבת שהספר הזה בא לי בזמן ממש טוב. אם הייתי קוראת אותו לפני עשר שנים הוא לא היה משפיע עליי בצורה כזאת, לכן על אף שאני ממליצה עליו לכולם, אני ממליצה עליו במיוחד לאנשים שעברו איזשהו תהליך רגשי של התפכחות והשלמה על מנת שהם יוכלו לגמרי לשקוע בתוכו.
קריאה נעימה. :)

איזה כיף שמצאתי חברה חדשה!
קראתי את הספר הזה בגיל שהוא קצת מאוחר, לכן קווי העלילה היו קצת צפויים, השפה הייתה קצת ילדותית עבורי (יש קצת בעייה עם תרגום של קלאסיקות נוער/בוגרים צעירים לעברית, איכשהו שפת המקור היא יותר בוגרת ומכבדת את המעמד, עברית לפעמים נשמעת פחות טוב וקצת מתיילדת), ולכן אני מאוד מצטערת שלא יצא לי לקרוא את הספר הזה בגיל הרבה יותר מוקדם, אבל עם זאת, אני שמחה שיצא לי להיתקל בו ולהשלים את הפערים. :)
כמובן שבג'ודי יש את כל מה שאני מצפה מגיבורה ספרותית: היא חכמה, היא רוצה (ואוהבת) ללמוד, היא לא נרתעת ממכשולים והישגית (נו אז מה שהיא גדלה בבית יתומים והגיעה לאוניברסיטה עם הרבה פחות ידע כללי ואקדמי משאר התלמידות? זה לא מה שיעצור אותה! להיפך, זה דירבן אותה להשקיע כל דקה מיומה בהשלמת פערים ספרותיים וקריאה באנציקלופדיות!), היא חברותית ובעלת שמחת חיים אינסופית. היא ממש מזכירה את אן שרלי, חברת הנפש שלי משכבר הימים, וזה נותן לה כבר כמה נקודות קרדיט. :)
קצת חבל לי שיש פירוט רב בשנתיים הראשונות שלה באקדמיה ואז בשנה השלישית והרביעית יש הרגשה של "חיפוף", כאילו הסופרת הרגישה שאין לה יותר מה לכתוב והזדרזה לסיים את הספר, וגם נדמה כאילו הסוף נכתב בחיפזון, למרות שלעניות דעתי הוא היה צריך להיות קצת יותר מורכב. אולי אני צריכה לקרוא את הגרסא האנגלית.
לגבי התרגום - הוא לא רע בכלל, מלבד כמה מילות סלנג שהיה חבל לי שהן נכנסו לספר, כמו "חבל על הזמן" ו"מה-זה", הן קצת צרמו לי. אני מבינה, זה תרגום חדש (יחסית), צריך להכווין אותו לנוער של היום, אבל אני בטוחה שהיה אפשר להשיג את אותה תוצאה של שפה "פשוטה", של טרם הכניסה לאוניברסיטה, עם מילים אחרות. ככל שמתקדמים בציר הזמנים, רואים איך השפה של ג'ודי נהיית יותר "ספרותית" ו"אינטיליגנטית", והתרגום שם הוא ללא רבב.
זה ספר נפלא, כל אחד צריך לקרוא אותו - הוא קולח, מרתק, האיורים מקסימים ומוסיפים תחושה אמיתית של התכתבות, וכמובן שיוצאים ממנו עם כמה לקחים חשובים לחיים: תמיד צריך לשאוף להיות אדם טוב, תמיד צריך להראות את ההערכה שלך לאנשים שמגיעה להם תודה, ושהשכלה היא הכלי מספר אחד שיש לנו על מנת להתקדם בחיים.
קריאה נעימה! :)

אני חסידה של ספרים וסרטים שלא מתרחש בהם דבר.
כלומר, מתרחשים המון דברים מתחת לפני השטח, אבל ברמה הפיסית כמעט ולא קורה שום דבר משמעותי.
"סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" הוא ספר כזה.
הספר מסופר מנקודת מבטה של אשה שבעלה חווה "התעללות" במקום העבודה (בגרמנית: mobbing, זהו גם שמו המקורי של הספר), ובסופו של דבר פוטר.
אני לא חושבת שיש מישהו שלא עבר דבר דומה במסגרת כזו או אחרת, והרגיש שאנשים מסויימים מנסים לשים לו רגל ללא סיבה (או סתם כי הם לא אוהבים אותו), ואין מישהו שעבר את זה ומישהו בסביבתו הקרובה לא אמר לו שהוא פרנואיד או רגיש מדיי.
וכן, בהתחלה האישה לא מבינה ממש שבעלה עבר חווייה מאוד קשה בעבודה ולאט-לאט דברים מתחילים להתחבר.
הספר נקרא בנשימה אחת. מזמן לא קראתי ספר שזרם כל-כך ותיאר מצבים לא נוחים בצורה כל-כך רגישה וזהירה.
כמובן שבמשך כל הקריאה אתה חושב לעצמך "האם הוא יחזור לעבודה בסופו של דבר?" ו"האם העובדים ילמדו את הלקח?"
וכמובן: "האם ייעשה פה צדק?". צדק זוהי מילת המפתח בספר הזה, והיא ממש לא מובנת מאליה.
אני ממליצה עליו לכל מי שיודע שיש לו רמה גבוהה במיוחד של רגישות, שיודע לשים לב למחוות הכי קטנות של אנשים ולפרש אותן בצורה מדוייקת. וכמובן, לכל מי שדוגל בצדק.