“#
ספרי מתח סקנדינביים מתרחשים במזג אוויר נורא ואיום. שלג, רוחות, קור אימים, ביגוד טרמי מגושם, כובעים צעיפים וכפפות, אף וקצות אוזניים אדומים ואצבעות בלתי-מורגשות. הם חולצים נעליים בכניסה לבית, בשבדיה. הם אנשים בעלי מזג מאוזן, מוכנים לחכות לקיץ בשביל קצת שמש. כל זה לא אומר שאין שם פשעים: מבחינת הקרימינליות והרצחנות הם יכלו לחיות במזרח התיכון המיוזע והחם. הם אולי אפילו עוברים אותו, לפעמים.

ליסה מרקלונד היא, או היתה, עיתונאית והגיבורה שלה היא עיתונאית. הסיפור הוא על תא טרור קטן שהתארגן לו בשנות השישים של המאה הקודמת. הצעירים השבדיים היו מאואיסטים מהפכנים, מצאו לעצמם כינויים מגוחכים, זרעו קצת הרס יחד עם ציטוטים ממשנתו של מאו, ככה, בקטנה. איכשהו – ככה זה בספרי מתח רבים – הפרשייה הישנה עולה מחדש יחד עם מעשי רצח טריים מהיום וחוקרת – במקרה הזה עיתונאית – מנסה לפצח אותה.

הטרור לא הומצא על ידי מדינות הנמצאות בחיכוך קבוע ושקועות במלחמות. אני מתארת לעצמי שהוא המצאה מודרנית – אי שם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הוא הפך שעשוע נפוץ – בואו נהרוג כמה שיותר אנשים חפים מפשע שאנחנו לא מכירים, כדי להדגיש את האידיאולוגייה שלנו. האם טרור הוא מין מוטצייה שהשתלטה על ה ד.נ.איי של חלק מבני האנוש, שמטרתה להרוס ולהשמיד את הקיום האנושי, או שהחלק הזה נשתל לו בזהירות על ידי הטבע ומגיע לידי ביטוי רק כשהמין האנושי עובר איזו מאסה קריטית ואז – ממש כמו ליווייתנים מתאבדים - הוא מופעל לצורך דילול אוכלוסייה? כך או כך אנשים מסויימים – לרוב צעירים - משמשים כמרעום לפצצה סמוייה ומוצאים שעשוע בהריגת אנשים זרים להם, בהטלת מום ונזקים עצומים לאורח החיים המקובל.

מרקלונד ניסתה לתפוס מרובה בסיפור הזה. היא מנסה לבנות דמות אמינה של עיתונאית עם תסמינים פוסט-טראומטיים (הטראומה שייכת לעבר, מוזכרת רבות בסיפור אך לא מפורטת) בנוסף יש לה סממנים נאורולוגיים על סף הפסיכוטיים, התנהגות משונה (אם כי אולי היא מקובלת בשבדייה, מה אני יודעת). היא מנסה גם לבוא חשבון עם שרת התרבות השבדית לשעבר, שסגרה לה עיתון, ובסיפור הזה יש שרת-תרבות (עם שם אחר...) פופוליסטית עם התנהגות דורסנית, שגם היא סוגרת איזה חינמון. בנוסף היא בוחנת התנהגות זוגית (מאותגרת ושבירה), יחסים עם ילדים, ציפיות מנשים...

הוא לא מותח במיוחד ויתרונו העיקרי הוא בהבנה שכשמדובר ברצון להזיק, להציק, להכאיב ואף להרוג – סקנדינבייה הקרירה אינה שונה מהמזרח התיכון המהביל: אותם מניעים, אותן בחירות. זה אמור למלא אותך בהרגשת אחווה-כלל-אנושית, העובדה שכולנו שותפים לאותם דחפים, לא?


1/2”

“ספר מתח מעולה מבית היוצר של ספרות המתח השבדית, משלב פוליטיקה עם מתח, יחסים בין אישיים מורכבים, המון קור ושלג אשר משליכים על הקדרות אשר בעלילה.
מאוד נהניתי מהספר הזה.”

“לכבוד הוצאת אריה ניר
הנדון: המלצות עריכה, גרפיקה ועוד, לאחר קריאת הספר "הזאב האדום"
א.ג.נ.
השבת סיימתי את קריאת הספר "הזאב האדום". לקראת הוצאת הספרים הבאים של גב' מרקלונד, יש כמה דברים שאשמח אם תקחו לתשומת לבכם:

1. הספר מודפס בצורה צפופה מאוד. שוליים חיצוניים רחבים יותר יועילו לעין. וגם פנימיים. וגם בעליונים/תחתונים יש מקום לשיפור.
2. אם כבר הוזכרו השוליים העליונים - אפשר להקטין בבקשה את גודל הגופן שבו ממוספרים העמודים? תודה. אישית הייתי מעבירה את המספרים לתחתית העמוד, אבל זה כבר עניין של טעם אישי. בכל מקרה, אם חייבים למספר את העמודים למעלה, עדיף שהמספרים לא יהיו בגודל של כותרת.
3. ואם כבר כותרות- אז אפשר היה לוותר על המסגרת האפורה לכותרות הפרקים. עיצוב מיותר.
4. הגהה טובה יותר תעזור גם היא.
5. יש המון המון הערות והארות על שוודיה במהלך הספר, ותודה למתרגמת שלכם שאספה אותן בחריצות כזאת. לפעמים הבאות כדאי לשקול ריכוז כל ההערות בנספח בסוף הספר. אמנם יש כאן שיקולי נוחות, ויהיה מי שיאמר שדפדוף הלוך ושוב אינו נוח כל כך, אבל איסוף ההערות יחד היה מועיל יותר ויוצר תמונה שלמה יותר ולכן טוב יותר לקורא.

עד כאן לפרטים החיצוניים. בנוגע לפרטים מהותיים יותר, הרי שהבחירה שלכם לקחת סדרת ספרים ולתרגם אותה שלא על פי סדר הכתיבה היא תמוהה ביותר, בעיקר כאשר הספר שנבחר לתרגום מתוך הסדרה מאזכר שוב ושוב ספר קודם (או ספרים קודמים, לא הצלחתי להבין עד הסוף). וזה לא שהחלטתם לתרגם להיט רב מכר שכל העולם משתגע עליו ברגע זה. אם הוצאתם ב-2011 ספר שיצא בשפת המקור ב-2003, הייתם כבר יכולים ללכת עוד קצת אחורה בתרגום. בכל מקרה, בהנחה שזה לא הספר היחיד שתתרגמו, היה כדאי לשבץ על הכריכה הסבר בדבר מיקום הספר בסדרה, לטובת הקוראים העתידיים.


עם זאת, אחרי שהתגברתי על מחסום ההבנה הבולט הזה (מה קרה במנהרה? למה אניקה בטראומה? מה פגע בה? מי? ומדוע היא לא הלכה לטיפול פסיכולוגי?), ולאחר שההערות המתרגמת הרבות סייעו לי להבין מי נגד מי ולמה בשוודיה, הצלחתי להנות מהספר. היה נחמד להכיר את אניקה העיתונאית הסקרנית, להזדהות עם הבעיות שלה בניהול קריירה, ילדים, בעל, וחמות, ולהבין שלפחות בנקודה הזאת סדנה דארעא חד הוא. מותחן גיאוגרפי, קראו לו באחת הביקורות, וזה מונח לא רע. אולי מרקלונד ייסדה סוגה חדשה. בחום האוגוסטי של עמק החולה הישראלי, היציאה צפונה מרעננת. ההבנה שיש אפילו צפון יותר מצפון, ומיקום העלילה במקום שהוא קר אפילו לשוודים מסייע להתקרר בלהט העונתי שלנו. עם זאת, אני חייבת לומר שהרעים בספר יצאו די בלאי. הייתי אומרת שיש להם מה ללמוד מהחמאס שלנו, אבל היות ושוודיה ממילא בדרך להפוך למדינה מוסלמית, אני מניחה שהטרור האיסלאמי ממילא בוא יבוא אליה. יהיה מעניין לקרוא איך אניקה תתמודד מולם, במקום מול תא מחתרתי רדום משנות השישים שקורא לחבריו בשמות קוד של חיות, ושולח לקרבנות ציטוטים של מאו.

בכל מקרה, היה נעים וטוב, אם כי לא מבריק. אשמח לקרוא מספריה של מרקלונד אם וכאשר יתורגמו, ועדיף בסדר הכרונולוגי הנכון.

בברכה, אני.”

“בספר הזה יש לנו את שבדיה, יש לנו אירוע טרור ישן ולא מפוענך, כמו כן יש לנו עיתונאית שמנסה להגיע לאמת ויש לנו קצת פוליטיקה מדינית ופוליטיקה תקשורתית. עם כל הנתונים הללו קשה שלא להשוות את היצירה הזו ל"נערה עם קעקוע דרכון”. לצערי הספר הנוכחי מפסיד לנערה המקועקעת לפחות בחלקו הראשון. אולי לקראת אמצע-סוף הוא צובר קצת יותר תאוצה, מתחיל להיות יותר זורם ומותח. לקחתי אותו לטיסה והיה לי קצת קשה איתו הייתי רוצה משהו יותר זורם.
נ.ב. סתם בשביל הסקרנות בדקתי מה נכתב קודם, אז הספר הזה קדם טרילוגיה של נערה עם קעקוע.”