הגדולה שלי חזרה בוכה מבית הספר. ערב קודם העיפו אותה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית כי היא כתבה משהו שלא מצא חן בעיני מכשפת הכיתה. למחרת בבית הספר היא גילתה שלא הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של אחת הילדות. אילו הייתי דרקון יורק אש הייתי פותחת את פי ושורפת במקום כמה מהקלפטס. אילו הגדולה לא הייתה לידי הייתי אפילו הופכת לדרקון כזה, כך כך כעסתי. רציתי לחכות להן אחרי בית הספר ולפרק אותן במכות. "ברור," תגידו, "את אמא נמרה". אז נכון, אני בהחלט ממהרת להלחם עבור הגורות שלי, אלא שהפעם המלחמה הזו היתה גם בשבילי, לא רק בשבילה. למען הילדה שבכיתה ד', וגם זו שהיתה פעם בכיתה ד'. רציתי שמישהו ינחם אותי, שיגיד לי שבית הספר יעבור בסוף וכשאהיה גדולה זה בכלל לא יהיה ככה. רק הדמעות של הגדולה הזכירו לי שאני האמא ולא הילדה, שאני כבר לא בכיתה ד' ולא בכיתה בכלל, שהפתרון שמתאים לי לא בהכרח מתאים לה. היא לא רצתה להרביץ לאף אחד. היא נדנדה עד שהחזירו אותה לקבוצה הכתתית לאחר שאיימה שתספר להורי המכשושה, ונגשה לילדת יום ההולדת ושאלה אותה למה לא הוזמנה. היא קיבלה הזמנה במקום בלווית התנצלות. הייתי גאה בה, וגם חשבתי עד מתי אמשיך להרגיש שאני שוב בבית הספר, והאם באמת אנחנו שבויים בקליפת דמותנו מאז, או שאפשר להיחלץ.
בספריה של עירית לינור, ו"גברת ורבורג" אינו שונה מקודמיו מבחינה זו, בעיות חברתיות מבית הספר מהדהדות גם בחיינו הבוגרים. אם ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות" הן משפיעות עד שנות השלושים, הרי ש"בגברת ורבורג" הן ממשיכות עד לפתחו של גיל 50. ב"גברת ורבורג" הגיבורה נטולת השם נשואה להלל, גבר שהיא גם אוהבת וגם לא אוהבת, או אוהבת מכל הסיבות הלא נכונות. הלל היה הבריחה שלה בנעוריה, בריחה ממשפחה לא מתפקדת, טרגדיה של אם שנהרגה בתאונת דרכים, והפך בבגרותם מבריחה לבחירה. ואולי בעצם רק בחירה לכאורה? האם ישנן סיבות נכונות או לא נכונות לאהבה?
כמו טלילה מ"שירת הסרנה" ואסנת שטיבל מ"שתי שלגיות", גברת ורבורג היתה ילדה תמהונית משהו ולא מקובלת. האמת שהרגשתי כאילו אני קוראת את המשך תלאותיה של אותה גיבורה לאחר כעשור וחצי. בעוד שהעלילה בשני הראשונים מזגזגת בין הגיבורה בבגרותה (שנות העשרים שלושים) לבין נעוריה, ב"גברת ורבורג" נוסף עוד חלק של הגיבורה בשלהי שנות הארבעים שלה. מסתבר שתלאותיה מימי בית הספר רודפות אחריה עד לגיל המופלג הזה.
אין ספק שטלילה התבגרה, וכך גם עירית לינור. מצד אחד ההתבגרות הזו מטיבה גם עם הגיבורה וגם עם הכתיבה. "גברת ורבורג" כתוב היטב, טוב יותר מקודמיו, ועדיין קריא וקולח. מצד שני, בניגוד לקודמיו יש בו הרבה יותר דיאלוגים מאשר עלילה, ולצערי הרבה פחות שנינות וחוש הומור שחיבבו עלי מאוד את קודמיה של לינור.
עדיין, ספר טוב ושווה קריאה למי שיכול להזדהות עם התמודדות לא פשוטה בבית הספר, כנראה כולם כאן.