ביקורת ספרותית על אם שכולה תכלת מאת אורי רז

---

אני ממעיט בכתיבת ביקורות, שהרי כבר אמרו חכמינו "קרא הרבה וכתוב ביקורות מעט והוי מקבל את כל האדם בספל קפה שחור וחכמים מוסיפים, בלי סוכר." אבות, א, ט"ו.
ולא עוד אלא שנאמר "ולא כל המרבה בביקורות מחכים ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." אבות, ב, ה אבל איך אוכל להיות לאיש כשבצל כנפי הסימניה חוסים כבר גדולים וחכמים, דגולים מרבבה ואני אלפי הדל במנשה.
יש את אלון דה אלפרט שכותב סיפורים שמרוממים את הנפש ושונה ביקורות לאין מספר, עוקר הרים וטוחנם ואף מזהיר אותנו ממוראות יום הדין ומצווה עלינו על קניית שק אורז.
ויש את נצחיה שבולעת ספרים כשם שאדם מהיישוב מפצח גרעיני דלעת ולא עוד אלא שהיא שונה שלוש מאות ואמרי לה שלושת אלפים בהלכות קוסינוס ולא שאלה איש מימיו חוץ מעקיבא בן יוסף.
ויש את אפרתי שפותרת תעלומות עוד לפני שכותביהן השכילו בכלל לכתוב אותן.
ועוד רבים וגדולים בישראל ותקצר היריעה מלכתוב את שמות כולם וגם אם יהיו כל הימים דיו וכל היערות קולמוסים וכל בני אדם לבלרים אין מספיקים לכתב מקצת שבחיהם.
אבל כשנפל לידי ספרו של ידידי אורי רז, וראיתי שהביקורות עליו מועטות, התגברתי בארי וקמתי למלאכת הביקורת ויסלחו לי גדולי ישראל על שחרשתי בעגלתם.

הספר "אם שכולה תכלת" מתחיל כך.

"הלכו.
סוף סוף הלכו כולם
שבעה ימים ישבו, ואז על פי המנהג – ולא על פי הרגש שאין להם בין כה וכה- הלכו.
נשאר אביך
נשארו אחיך ואחותך.
נשאר מותך
כל השאר הלכו."

זוהר הוא אמן בחור צעיר ויפה, הוא מעשן סמים, הוא הוגה תיאוריות פילוסופיות על אמנות, על המסע הזה שיש שקוראים לו חיים, הוא מקרה פסיכיאטרי, הוא צייר ובעיקר הוא מת.
זוהר מתאבד ולא משאיר שום אחריו שום הסבר.
הסיפור מתואר מנקודת מבטה של האם שמתאבלת, אוהבת ושונאת את בנה שנטש בלי לאמר שלום.
ללא הפסק היא מנסה להבין, למה?


"אם כמו שאמרת כל הוויתו של אדם היא לכאוב למה לא ישבת וכאבת עד הסוף המתוק?
אני אומרת מתוק כי כאשר רכבתי איתך פעם על זוג אופניים, הרחתי לפתע ריח מתוק כל כך, עד כי לא יכולתי להריחו וטמנתי פני בחולצתי המיוזעת. כשהתקרבנו ראיתי שזה היה פגר של כלב
עוד מעט ריחך יהיה כאותו ריח מתוק מדי."

האם מתעטפת בזכרונות, נאחזת בציפורניה בגעגועים, בכעס ואינה רוצה או מסוגלת לשחרר את זוהר, מות בנה אינו מסתיים אף פעם הוא חוזר אליה שוב ושוב באוססיביות, ללא חמלה.

"ענה לי זוהר,
נשב ברוח,
נדנד את עץ השיזף ימינה או שמאלה כדי שאדע, מה הטעם?
מה נותר לי? מה נותר לנו?
פערת בנו חור כל כך גדול..."

"שאלת אותי חודש לפני שהלכת, אם בגלגול הבא אסכים לקבל אותך שוב בתור בן. השבתי לך- תמיד.
אני מתחרטת עכשיו.
אני שונאת פרזיטים כמוך."

למה זוהר התאבד? האם בגלל כישלונו כאמן, אבל תמיד הוא אמר " אין דבר כזה ציור רע! יש ציורמכוער! אבל מי אמר שבכיעור אין יופי או שהכיעור הוא לא הפנים האמיתיות של החיים?"
האם הוא פחד שיאשפזו אותו שוב בבית משוגעים? האם הוא פחד לחיות?
מה זה משנה, הוא מת. לגמרי.

"כי מה הרי לבן אדם אם לא ילך לכל מקום ובאמונתו יחיה.
יחיה או ימות זאת אומרת...
שטות.
רק לחיות,
עד שמתים מהזמן,
מהסיבובים סביב השמש,
מהחום במדבר, בלי שיטה ובלי מים,
מדבר,
אני כולי יובש,
לוגמת לגימה אחרונה מהקפה,
יבשה כמו מדבר,
אני עץ שיטה, זוהר.
עץ שיטה ש שורשיו וגזעו נתלשו מהקרקע.
אני נסחפת בנחל אכזר ואכזב,
והסלעים קוראים את ענפי
ואתה..."

האם מאשימה את בעלה, את עצמה, את אלוהים האכזר, את זוהר האגואיסט שלא חשב עליה ופשוט ברח.
היא נאחזת במוות ומפקירה את החיים, את בעלה, את בנה שנותר.
החיים אינם מענינים אותה רק המוות, שלא מפסיק לשתוק.
משפחתה מתפרקת, היא רוצה למות, היא רוצה לחיות מחדש.
היא חושבת להתאבד בסוף השלושים על הקבר של בנה ובסופו של דבר...

ספר קצר, לא פשוט, מטלטל, לא מומלץ כשאתם בדיכאון כי הספר מדכא עד מאוד.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על אם שכולה תכלת