ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום חמישי, 4 בספטמבר, 2014
ע"י רץ
ע"י רץ
אבות ובנים בדור המייסדים
מהעלייה לחניתה, יש צילום אחד שמנציח רגע היסטורי צרוב באתוס הציוני, וגם מהווה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. יצחק שדה הזקן, מחבק בשתי ידיו כאב את ילדיו, שני מפקדים צעירים, הוא מציג אותם ללא מילים כמצהיר, אלה יובילו וינהיגו את מערכות ישראל. הוא צדק, הם היו הבולטים במפקדי הצבא, אך הם גם התחרו האחד בשני על ההגמוניה הביטחונית, האחד הוא משה דיין, הפרוע, אינדיבידואליסט, כריזמטי ומעורר מחלוקת, והשני הוא יגאל אלון, הסולידי, שאחריו היו מוכנים ללכת לקרב מכוחה של הרעות. אלון הוא עבורי מושא להערצה כמנהיג ולתחושת החמצה, לעומתו דיין עד היום מעורר בי תיעוב כמי שמגלם את חטא היוהרה הישראלית ואת אסון כיפור.
אפשר לדבר על דיין הביטחוני כנועז ושובר מוסכמות, האיש שכתב על חייו עם התנ"ך, או על תחביבו כארכיאולוג חובב, ושודד עתיקות, על קשריו לאדמה ולחקלאות, על דיין המדינאי המקורי ועל חלקו בשלום, דיין רודף השמלות, או על היותו אייקון אלוהי. לדיין היו פרצופים רבים, אבל אירוע אחד שקרה באחרונה מיקד אותי לזווית התבוננות ייחודית, ליחסיו של דיין אל ילדיו, ומה זה אומר עליו ?
לאחרונה נפטר בנו אסי דיין, המוות הזה העלה מהאוב מערכת יחסים בין אב לבנו, שנשארה מדממת וקשה גם באחרית חייו של אסי שמיאן להשלים ולסלוח. מה היה כול כך נורא בדיין האב, האם ילדותו ונעוריו יכולים לספק לנו תובנות. קראתי את הביוגרפיה של בר - און, חיפשתי בה רמזים הנטועים בילדותו ובנעוריו של דיין למה שעיצב אתו כאדם ומנהיג, דמות המהווה עדיין חידה לא פתורה.
דיין - הבן
הוריו, שמואל ודבורה דיין, אנשי העלייה השנייה, איקונים בפני עצמם, שליחי ציבור ומנהיגי ההתיישבות העובדת, מייסדי דגניה א, הקיבוץ הראשון, ואחר כך נהלל המושב המיתולוגי הראשון. האבות המייסדים היו מחויבים קודם לשליחות הציבורית, ורק אחר כך למשפחה, מה שגרם לא פעם להזנחה של ילדיהם. בין סיום פרק דגניה לבין התחלת פרק נהלל, שוהה משפחת דיין בתל אביב, שם לדיין הקטן יש גננת, אבל אחר הצהריים כולאים אותו בבית לבד, משה הקטן מנסה לפתוח חלון ולצאת למרחבים, עוד באותו ערב הוא קיבל מאביו סתירה מצלצלת בכדי שילמד לקח, אירוע מכונן שיהפוך את יחסי השניים למנוכרים עוד להרבה שנים.
אחר כך היגיע הפרק של נהלל, לצד הטבע והמרחבים, האב שיצא לשליחויות ציבוריות השאיר את משה להיות אחראי על המשק, ילד שהתבגר לתוך אחריות. נסיעותיו של האב, גרמו לטינה של חברי נהלל למשפחה, בטענה כי האב מזניח את חובותיו למשק, הטינה הזאת השפיעה על יחסי הילדים לדיין, שתמיד הרגיש בודד, ואחד שסמך על עצמו בלבד. הוא רכש את ביטחנו במריבות אלימות מול הבדואיים שפלשו לשדות המושב, מולם הוא גילה אומץ ותוקפנות, סוג של מנהיגות הצומחת מתוך מאבקי הישרדות, בהחלט ילדות לא שגרתית שעיצבה את אישיותו של דיין הבוגר.
לדיין היו יחסים של אב בן, למי שהיה ממונה עליו, לבן גוריון הוא גילה נאמנות פטרונית מוחלטת, אך הוא סירב לקבל מרות ומרד בשרת ולבון שנתפסו בעיניו חלשים וכאלו שלא תואמו את תפיסת הביטחון האגרסיבית שלו, כאן בלט דיין בדפוס הבן הסורר והמורד. דיין ביקש לעצמו כוח ושליטה בכדי לרצות את אביו, או את עצמו - שכפול של אביו.
דיין - האב
מבין ילדיו דיין העדיף את יעל, הילדה של אבא. בכך המשיך דיין להעדיף את הנשים במשפחתו, כמו את אימו על אביו. ביחסיו עם יעל היו משברים, באקט של מרד נעורים היא העבירה מידע על אביה לעיתון העולם הזה, דיין שגילה את העניין העיף לה סתירה רבת עוצמה, סרב להקשיב למצוקתה כמתבגרת. בניו זכו להתנכרות, ושילמו מחיר כבד וכואב בלהיות ילדיו של דיין.
דיין בנה לעצמו, יחסים משפחתיים חלופיים, ששרתו את האינטרסים האנוכיים שלו, הנהג, ומנהלת הלשכה הופכו לבני ביתו, לדיין גם הייתה אשת צללים, מה שיצר קונפליקט בין נאמנות ובגידה, ועורר תסכול בקרב בני משפחתו.
למרות האנשים סביבו, דיין היה אדם בודד שמצא שקט לעצמו בחפירת אתרים ארכיאולוגים, בחיפוש אחר עבר אבוד ובהדבקת שברי חרסים שלרגע העניקו לו שלוה לאדם הסוער וחסר המנוח שבו.
דיין כמנהיג, הייה נערץ על ידי מאמינו כאב אלוהי, כשהאב אכזב והפקיר את ילדיו, היחסים הפכו, ליחסי שנאה וטינה כמו במשפחה, כך דיין הייה לאחר מלחמת יום כיפור, מושא לשנאה, אל שנותץ על ידי מאמיניו. בהיסטוריה של דיין תמיד ירחפו יחסי אב בן לא פתורים.
בשפה יפה וקולחת, בכתיבה מינורית ומעניינת, שמבקרת בצורה מתונה, אך גם לא יוצאת מגדרה, מתאר את דיין האדם המורכב, מעורר הערצה והשנוי במחלוקת. בר - און היה ראש לשכתו של דיין במבצע סיני, מי שהיטיב להכיר את דיין, כותב עליו בצורה מעמיקה, מדויקת, ומעוררת מחשבה.
הביוגרפיה של בר - און, והשנים שחלפו ממותו העצוב של דיין, החליפו את הטינה שבליבי, להערכה לדיין האמיץ והמקורי, המשולבת בביקורת, לאישיותו המגלומנית, וחסרת חוט השדרה המוסרי.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
חני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
סקירה נפלאה.
לא פעם אני תוהה לגבי טיפוח האליטות כאן בארצינו..
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
סקירה נפלאה.
לא פעם אני תוהה לגבי טיפוח האליטות כאן בארצינו..
|
|
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
בוודאי שאני מתבטא כחילוני ולפי ראייתי. מודה לך הבאת על הציטוט.
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
רץ, תודה על ההתייחסות.
רק לוודא שהבנתי - אתה אומר שבמקרה הזה גנץ עשה את המירב בנסיבות תקופתו, אך התקשורת לא עשתה עמו חסד כשקלטה ששפת גופו אינה מתאימה, נאמר, לתהלוכת ניצחון? ונעמה - מסכימה כמובן. |
|
נעמה 38
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
עמיר אני מניחה שאתה מתבטא כחילוני ביחס לרב עובדיה יוסף ז"ל. קח בחשבון .אם לא תנסה כקורא חילוני, ליצור, כתנאי פתיחה, אמון בסיסי (לא הזדהות) שלעובדיה יוסף היתה שפה, דימויים, התחביר ו"תפישת זמן" ייחודית לאדם במעמדו - כבר נכשלת בלהבינו .
אתה מוזמן לקרוא התבטאות קצרה של אדם ברוך ז"ל על פועלו של הרב יוסף ואולי תבין שהתבטאויות מזלזלות באדם בעל שיעור קומה כמוהו אולי אינן במקומן.
"הרב עובדיה יוסף פועל – מתוך הבנתו את תפקידו ואת ייעודו כמנהיג רוחני. לא כל רב הינו גם מנהיג רוחני. גם אם ייתן איש את כל הון ביתו בעבור הכרזתו כ"מנהיג רוחני", בוז יבוזו לו. כלומר, יבוזו לניסיון שלו לקנות בכסף מעמד רוחני. הרב עובדיה יוסף הינו מנהיג רוחני ממילא. מה זה "ממילא"? מתוך היותו, מתוך היותו הוא. לא מתוך הכרזתו על עצמו ככזה. ומתוך מנהיגות רוחנית, שהיא אחריות רוחנית, שהיא עמדה כלפי ההיסטוריה והעתיד היהודיים, הרב עובדיה יוסף מעלה את שארית הפלאשמורה (בתנאים הלכתיים מסוימים". |
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נעמי - תמיד יש שאלה מי בונה את האירועים המנהיג או האירועים את המנהיג, התשובה באמצע - קורלצייה,
דיין היה האדם לעת ההיא בניית הכוח האגרסיבי של ישראל ושימוש בו בכדי להכריע, אין ספק שזה חזר אליו כמנהיג אלוהי, היום אי אפשר להכריע מלחמות, רק לחטוף, פחות או יותר, לסיים קרב בנקודות, ולכן מי שחושב שאפשר להכריע מתנפל על הרמטכ"ל כמובן שהחשיפה לתקשורת תמיד מעצימה את נקודות החולשה או את החוזקה, במקרה הזה הפנים הנפולות ושפת הגוף של גנץ אמרו הכול.
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ניר, זה מזכיר לי את השאלה במסיבת העיתונאים האחרונה של צוק איתן שהופנתה לרמטכ"ל - "יש שטוענים שאתה לא מספיק יצירתי וכו'" - אפילו אני נעלבתי, ככה לא מדברים, ועוד בשידור חי, לאדם בתפקיד כל-כך חשוב שאני בטוחה שעשה מלאכתו נאמנה. מותר וצריך להעביר ביקורת על מנהיגים, אבל לפעמים הכלב של הדמוקרטיה משתולל כמו זאב.
עמיר - גם לך לא יזיק ללמוד לדבר בכבוד, בטח כשמדובר אדם ענק כזה. "לא הרב עובדיה ולא נעליים" זה ביטוי מזלזל. |
|
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ניר, יקירוביץ - לא הרב עובדיה ולא נעליים. אין ולא היו שנים אחורה אנשים בסדר גודל.. לא
מנהיגים. לא אנשי רוח וגם האקדמיה הולכת ונחלשת. היום המנהיגים - החולשה שלהם בולטת בגלל אופי התקשורת. בעבר היא הייתה בלתי ידועה או ידועה הרבה פחות.
ולגבי הספר הנידון - לא יודע - המחבר לא אובייקטיבי. קשה לדון את תוכן הספר "נקי". |
|
ניר
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני לא חושב שזה רק בישראל.
במרבית הדמוקרטיות המערביות, המנהיגים כבר מזמן לא מורמים מעם - וממש לא מהווים השראה לטוב או לרע.
רק שפה זה יותר בולט לנו כי זה בעברית וזה שלנו, תוך כדי העדר הנימוס והכבוד ההדדי האלמנטרי (או במילים מכובסות - החספוס, הדוגרי והחוצפה הצברית המשובבת). אני חושב שחטפתי את זה לפרצוף - בפעם הראשונה שראיתי ראיון עם רוה"מ בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו - הזילזול של העיתונאים בו וחוסר הכבוד זיעזעו אותי. מאז זה המשיך עם הפסקה קצרה בימי שרון (אולי מפחד?). ויקירוביץ' אני מסכים מאד עם הערתך האחרונה - חסרים לנו אנשי רוח - המצב של האקדמיה רק ידאג שהמצב ישאר כך לאורך זמן. אולי טוב לנו מידי :) |
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
יקירוביץ - לדיין היו צדדים שליליים וחיוביים בעת ובעונה אחת במנהיותו,
כמו עצמה וחולשה מדהימה כפי שבאה לביטוי ביום כיפור, אפשר להמשיך כך ולסדר את מאפיני אשיותו בהפכים, לדיין הייתה מנהיגות מעוררת הערצה יחד עם ביקורת רבה, מנהיגות שנפלה לתוך המלכודת העצמית של היוהרה, על כן יחד עם הביקורת אישיותו מרתקת, ובעצם מהווה מראה לתקופה בתולדות הציונות, לשנות החמישים עד השבעים, תקופה של צמיחת הגישה הביטחונית האקטביסטית, ונפילתה של גישה זאת שאותה יותר מכול מסמל דיין וכיפור.המעניין הוא שעדיין אין לנו היום גישה אלטרנטיבית לאקטיביזם הביטחוני, ואנחנו כול פעם מופתעים מחדש שאנחנו לא מצלחים להכריעה מלחמות כשם שדיין הצליח בשתי מלחמות, העולם עבר שינוי ובתת מודע אנחנו עדיין מבקשים את מנהיגות העולם היישן כפי שהיה דיין.
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נעמה - זאת הבעיה - דיין הוא המראה שלנו - הרצון להמליך מלכים - והרצון גם לנתץ אללים, כמו הנכנות לקבל שחיתות מוסרית
כחלק ניסבל במנהיגות, זה היה גם אצל שרון, עד כי העיתונאים יצרו לגביו את תיאוריית האתרוג - אמנון אברמוביץ, טען שאסור לגעת בשרון בכדי לא לחבל בהפרדה, האם שרון הוא אחרון המנהגים הגדולים, שהמוסריות שלהם מוטלת בספק, אני לא יודע. אין ספק שאנו בתקופה של העדר אמון בסיסי במנהיגות שלנו.
|
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אם לשפוט אובייקטיבית, הרב עובדיה יוסף היה אדם בסדר גודל די רציני, אני חושב שלפניו המנהיג הבולט האחרון היה ליבוביץ'.
להבדיל אלף אלפי וכולי...
|
|
נעמה 38
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
רץ. לדעתי ישראל של 2014 נפרדה מזמן מהרצון להמליך מלכים ולגדל מיתוסים כמו דיין והאליטות שטיפחו אותו .
האם אתה מכיר כיום דמויות שנתפסות כגדולות מבנות דורן בכמה מידות, כאלה שלא ברור מי, אם בכלל, יכול לתפוס את מקומן. ישראל היום מאפיינת בסממנים של שבטיות ופלגנות שמחפשת רק איך להפיל את מנהיגיה.
תן לי שם של אדם אחד חי, שיכול לסמל עבור אלפים רבים משמעות שחורגת בהרבה מחייו היומיומיים ? |
|
יקירוביץ'
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ממה שידוע לי על דיין עד כה
גם לי אין קונוטציה חיובית בכלל. הצלחת להציג את העובדה שאף דבר לא פשוט כל-כך, מנרטיבים ועד האלטלנה. נהניתי מאוד לקרוא.
|
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ככל שאתם מדברים עליו יותר ככה אני תופסת שאין לי באמת מושג מי הוא היה, לטוב ולרע.
לפעמים אני מרגישה מסננת מרוב חורים בהשכלה |
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נעמי - תודה
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ניר - תודה - ככול שאני מגיב אני תופס את הפואנטה - דיין הוא מראה של המדינה שלנו - על היפה ומכוער שבה,
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
נעמה - תודה - דיין אדם נתעב ומרתק בו בעת, אין ספק שילדי הדור השני שילמו מחיר כבד של מחויבות טוטאלית של ההורים
לציונות, ולעסקנות, אין ספק שלגדול ליד הצל של אבא ענק, יצר פגיעות רגשית, וככול שדיין עלה בהיררכיה, ומדינת ישראל הצליחה במלחמות, כך דיין הפך יותר ויותר להיות מגלומן, האם זה רק דיין, האם הוא לא תוצר של מדינה שלמה, שמחפשת בריונים וגיבורים, שבבת אחת נופלים להיות כאחד האדם, מלאים בפחדים, חרדות, ובעיות רגשיות, האם דיין במידת מה הוא לא הסיפור שלנו?
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ליאור - אתה טועה - יכול היסטוריון לתעב את מושא מחקרו, אין ספק שזה יוצר נקודת פתיחה של עמדה ראשונית ואפילו תזה שאותה הוא מציב מראש,
מה שמותר להיסטוריון, קל וחומר מותר לחובב היסטוריה, אני במפורש מתעב את מה שמייצג דיין, אך זה לא מונע ממני לקרוא ולהבין את האדם שהייה דיין, וזהו האתגר המשמעותי בלקרוא ביוגרפיות על מנהיגים נתעבים, לגבי אלון. גם פה אתה טועה, אלון היה איש אחדות העבודה, דיין החזיק בפנקס האדום, דיין הייה מנוול אמיתי, אלון היה בן אדם, זאת הסיבה שהוא החמיץ בחלק מהצמתים בהם הוא ניצב, וזאת הסיבה שדיין הצליח, ולבסוף נחשף כמי שהיכפת לו מעצמו, כמי שמוכן להקריב את הכפופים אליו כמו דדו הרמטכל.
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
לי - תודה - גם דיין לגבי הוא לא כוס התה שלי בחייו ובמותו - אך אין ספק שהוא דמות המעוררת עניין רב.
|
|
ניר
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת טובה רץ.
מסקרנת אותי השאלה האם גם עלי מרדכי בר און יוכל להשפיע.
אישיותו של דיין תמיד השרתה בי אי נוחות וכעס - אפילו עוד בהיותי ילד עת החליטו על החלפת השם של רחוב דרך הניצחון בת"א לדרך משה דיין (כמו לחמישיה הקאמרית למשהו היה כנראה הומור שחור בוועדת השמות בעיריית-ת"א). אקרא את הספר ואכתוב תובנותיי לאחר מכן. אנסה להשיג גם את ספרו של אבנר פלק - כפי שליאור הציע ולהשוות ביוגרפיות לפי כותביהן. |
|
נעמה 38
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אם זה לא היית אתה שכותב את הסקירה אין מצב שהייתי בכלל מתקרבת לטרוח לקרוא על דיין משהו
אז הסקירה שלך שקולה ומפוכחת כפי שהאמנתי שתכתוב. ואז נזכרתי ראיון של אדם ברוך ז"ל עם גורודיש על טיבו של דיין במלחמת יום כיפור: "למחרת מינו אותו שר ביטחון. פגשתי אותו אחרי המלחמה בביר גפגפה. זו היתה ההיכרות שלי איתו. הייתי כל שבוע מוזמן אליו הביתה. הוא ייעד אותי להיות הרמטכ"ל הבא. והוא הוציא אותי להורג. אני הייתי כפרתו ביום כיפור 73'. ב-67' הערצתי אותו. ברגע שהוא התמנה שר הביטחון, נשבה רוח אחרת בצבא. אבל ביום הכיפורים, דיין בא שבור. הוא היה מדבר כמו זקנה, פוכר אצבעות, נותר 'עצות מיניסטריאליות', מכין אליבי, מייעד אנשים ככפרות לעצמו".
טווח המבט. ממשלת ישראל הגבילה את טווח המבט של ועדת אגרנט: היום, 2004, סביר להניח שוועדת חקירה היתה פורצת את הטווח שקבעה לה הממשלה. אבל ועדת אגרנט היתה צייתנית. הוועדה התמקדה בדרג הצבאי. נחרת עם החלה מתנחשלת ברחוב הישראלי: גולדה ודיין ינוקו, ואילו אנשי הצבא ייצלבו.( מה נשמע בבית/אדם ברוך) אני אישית גדלתי על "מורשת" בה דיין, גנב עתיקות בוגד סידרתי וכולירע. |
|
נעמי
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
סקירה מרתקת ורהוטה, תודה!
|
|
ליאור
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
קיצוניות - לכל צד - אינה טובה.
אפשר להתחיל בכותב, מרדכי בר און, אדם שפשוטו כמשמעו העריץ את דיין. לא מאדם כזה תשמע על החסרונות, המגרעות והבעיות באישיות של האיש עם העין האחת. אם רוצים ללמוד על דיין, שווה למשל לקרוא את "משה דיין: האיש והאגדה - ביוגרפיה פסיכואנאליטית" של אבנר פלק. שם דיין ערום ועריה ולא, לא בגלל שיש מולו אישה. אפשר להמשיך בכותב הביקורת, שמעיד על עצמו כמי שמתעב את דיין. אפשר וצריך לבקר את דיין, אך סביר שכאשר ניגשים לכתוב על מישהו מתוך עמדה של תיעוב, זו נקודת התחלה שאינה מבשרת טובות. ולבסוף - יגאל אלון הבטיח עד גיל 30, ומאז לא קיים. גם אניטה שפירא בספר "אביב חלדו" המצוין, נוגעת, מספרת ומשרטטת את העניין הזה. לא לחינם הוא נעלם, לא לחינם הוא לא הטביע את חותמו ולא לחינם יש היום בדיוק 14 ישראלים שיודעים מי הוא היה או מה עשה. |
|
לי יניני
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
סקירה יפה - כרגיל איך לא... למרות שאני לא ממש מתה על משה דיין כי אולי לא ידעתי
מספיק עליו.... כשהייתי בצבא קראתי בזמנו את הספרים של רות דיין, ויעל דיין... ואהבתי... שתיהן כתבו על המשפחה מזוית זו או אחרת. רות כותבת בספרה בהערצה על משה דיין למרות שהחיים במחיצתו לא היו בדיוק "דבש"...
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת