"אדוני הנשיא, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני רואה דרכה היטב את הסכנות האורבות לקיומנו כעם, אם נקבל את עצתך. כאדם איני פחדן, אך כבן העם היהודי יש לי סיבה טובה להיות מודאג. בימינו כבר קרה לנו אסון כבד, וישנם בינינו שחזו זאת מבשרם. כל עוד זה בכוחנו, נמנע טרגדיה נוספת לעמנו" (דיין בתשובה לנשיא קרטר כי ארה"ב תבטיח את ביטחונה של ישראל בהקשר להסכם השלום עם מצרים, עמוד 328).
הספר "משה דיין" מאת ד"ר מרדכי בר־און (הוצאת עם עובד, 2014), אשר שימש בעבר שימש ראש לשכתו של נשוא הביוגרפיה בימי מערכת קדש, הוא ספר מרתק אודות אחד המנהיגים המסקרנים והמעניינים בתולדות העם היהודי. המחבר אינו מסתיר את הערכתו להיבטים בולטים באישיותו של דיין, ואת חיבתו לאיש. ע"פ בר־און דיין טיפח את עוזריו ודאג להם. היכרותו הבלתי אמצעית עם דיין חשפה בפניו אדם שונה מהדמות קשוחה, המחוספסת והמנוכרת. בין היתר מציין בר־און כי דיין אהב שירה והיה לו חוש הומור מפותח.
לעומת זאת, את ביתו מתאר בר־און בלקוניות מה, שמקורה ככל הנראה ביחסו של דיין למשפחתו: "כאשר גדלו ובגרו נעדר דיין יותר ויותר מהבית, בית שהאווירה בו היתה כבר מתוחה וקרירה. הבנים הלכו ורחקו מאביהם. דיין מזכיר בזיכרונותיו את שני בניו לעתים רחוקות. הוא היה מן הסתם גאה בשירותם הצבאי. אודי שירת בשייטת 13, ואסי התנדב לצנחנים ושירת בסיני במלחמת ששת הימים. עם הזמן פנו הבנים לענייניהם וסללו איש־איש את נתיבו. בשנות השישים נטל לידיו אודי את הטיפול במשק המשפחתי בנהלל והחל לטפח את כישרונותיו כפסל ברזל. אסי היה לכוכב קולנוע וטלוויזיה מפורסם וביים כמה וכמה סרטים מוצלחים. לדיין לא היה חלק בכל אלה. רק לעתים רחוקות הוא גילה מידה של חום ואהבה כלפיהם" (עמוד 270).
בספר מתאר בר־און בכישרון כתיבה מרשים את מסכת חייו של דיין, מיום הולדתו בדגניה ב־1915 עד מותו ב־1981. מן הקריאה בו לא ניתן להתחמק מן ההבנה כי למרות ביקורת קשה שנמתחה על דיין לאור היבטים בעייתיים באישיותו ובמעשיו (גניבת העתיקות, יחסו לנשים וכמובן, בראש הרשימה, מחדל מלחמת יום הכיפורים) בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הוא היה אחת הדמויות המרתקות, המשפיעות והמעניינות ביותר בהנהגתה. פרקים ואירועים בתולדות חייו ובקורות המדינה נפרסים ומוארים מזוויות חדשות ומרתקות. ניתן למשל, לראות הרבה מקווי האופי של האיש מתיאור האירוע בו איבד את עינו. דיין שירת כמפקד אחת משתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח (ארגון שהוא התכחש לחברותו בו, אף שנמנה על מייסדיו). ביוני 1941 נתלווה כוח מן הפלוגה לאוגדה האוסטרלית בפלישת בעלות הברית ללבנון. על דיין וחייליו הוטל לשמש ככוח הסיור של האוגדה ולמנוע את פיצוצם של גשרי מעבר על נחל איסקנדרון, אולם דיין לא הסתפק בתפקיד זה ותקף תחנת משטרה שאוישה בידי צבא ממשלת וישי הצרפתית בסמוך לאחד הגשרים:
"בהתקרב האוסטרלים ואנשי דיין למבנה הם נתקלו באש כבדה מהמטעים שבסביבה ומעמדות בצד הכביש שאוישו בידי תגבורות של חיילים צרפתים, שלא נמסר על נוכחותם במקום. התפתח קרב עז. דיין, האיכר השרירי, הצליח להטיל רימון ממרחק של 25 מטר ולהשתיק את מכונת הירייה שהוצבה על גג המשטרה. עם חברו זלמן מרט הוא הסתער בחיפוי האוסטרלים וכבש את הבניין. בדוח הקצר שכתב עוד בהיותו בבית החולים הוא מספר בסגנון לקוני כדרכו:
"בשעה 5.00 נכבש הבניין בהסתערות. לידינו נפלו מכונת ירייה כבדה ומרגמה. בשעת כיבוש הבניין נהרגו ארבעה מהאויב וכעשרה נפלו בשבי." מעתה התחלפו היוצרות והצרים היו לנצורים. הקבוצה התבצרה בבניין המשטרה ומנעה מתגבורות לרדת דרומה. היהודים, שהכירו מאימוניהם בהגנה כלי נשק מסוגים מגוונים, הפעילו מהגג את מכונת הירייה של הצרפתים וכן מרגמה שמצאו בבוסתן הסמוך. בשלב זה שוב לא המתין דיין לפקודותיו של קיפין. הוא קיבל עליו את היוזמה לארגון ההגנה על המקום בשעה שהוא משקיף על שדה הקרב ממרומי הגג בעזרת משקפת שמצא במקום. הגג לא היה מבוצר, והמעקה היה נמוך ולא סיפק מחסה ראוי. בשעה שבע בבוקר פגע כדור במשקפתו של דיין. המשקפת התרסקה ועינו השמאלית נשפכה. רסיסים פגעו גם בשרירי אצבעות ידו שאחזה במשקפת. זלמן מרט הוזעק לגג, חבש את הפצוע והורידו באלונקה מאולתרת למקום מוגן בקומת הקרקע. מתוך הרגל שאל אותו מרט: "משה, מה אתה אומר?" לדבריו שמר דיין על קור רוח ואמר: "איבדתי את העין, אבל אם אגיע מהר לבית חולים, אשאר בחיים"" (עמודים 51־52).
בהמשך מתאר בר־און את כישרונו של דיין כמפקד־לוחם ושדאי מצטיין בא לידי ביטוי במלחמת העצמאות בה פיקד על גדוד הפשיטה הממוכן 89, והוביל אותו בפשיטה על לוד, במסגרת מבצע דני, ולאחר מכן בקרב לכיבוש הכפר כרתיה בו החזיק הצבא המצרי: "הפעם היה הקושי נעוץ בכך שההגעה ליעד העיקרי היתה כרוכה בהבקעה דרך כמה וכמה מוצבים מבוצרים. דיין החליט להימנע ככל האפשר מהתכתשות מיותרת והבקיע דרך בין התפרים, תחת אש מקלעים, מרגמות ותותחים. לאחר שצלח דיין את הקווים, הוא מצא את עצמו בעורף המצרים, עוד בטרם החל בהסתערות על היעד, ומקצת כליו פגועים ומתקשים לעבור נחל שקירותיו תלולים. דיין חש שכוחותיו אוזלים לאחר שמונה ימי לחימה בלא מנוחה. הוא הורה לאנשיו לחפור מעבר בקירות הנחל הרכים, ועד שתוכשר הדרך תפס כדרכו תנומה קלה בצד. כאשר תמה המלאכה העירו אותו, והוא הורה לשרידי הגדוד להסתער על הכפר מעורפו. השעה כבר היתה 4:00, ואור השחר החל להסתמן במזרח. היחידה התפרסה, הנמר הנוראי הפגיז את העמדות וכל כלי הנשק שהגיעו לקו ההסתערות פתחו באש. הכפר נכבש בתוך דקות. עם בוקר החליפה יחידת רגלים את גדוד הקומנדו, והגדוד חזר להתאושש. זה יהיה הקרב האחרון שדיין ישתתף בו כלוחם בקו הראשון. הוא לעולם ישאף להגיע לקווים הקדמיים, אך מעתה יהיו תפקידיו מורכבים יותר, והוא ייאלץ לשלוח קדימה אנשים אחרים" (עמוד 70).
בהמשך מתוארת תקופת פיקודו על צה"ל, כשמונה בסוף 1953 לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל. דיין היה לאיש האחראי יותר מכל לעיצובו כצבא ההתקפה לישראל. זאת כאדריכל פעולות התגמול ומלחמת סיני וכמי שטיפח רוח לחימה ונחישות בקרב מפקדי הצבא, חלק ניכר מהם מפקדים זוטרים בתש"ח ובהם כמובן מפקד הצנחנים אריאל "אריק" שרון. הוא המשיך להיות מנהיג בולט במלחמת ששת הימים, במלחמות ההתשה והכיפורים ובהישגו המונומנטלי (שגדול אף יותר מן העובדה ששיקם את צה"ל בשנות החמישים) כאדריכל השלום עם מצרים.
הקריאה בספר העלתה בזיכרוי את שסיפר עמי אילון על תחקיר שר הביטחון דיין לכוח שייטת 13 בטרם הפשיטה על האי גרין. אילון סיפר כי "משה דיין, לעומת זאת, שהיה שר הביטחון, ואחד האנשים המבריקים שפגשתי בימי חיי, שאל רק שאלה אחת שהבהירה לי עד כמה הוא מבין מה הוא הולך לאשר. 'כמה זמן בדקות ובשניות לוקח לכם מהרגע שבנאדם מוציא את הראש מהמים ופורק את ציוד הצלילה שלו, עד שהוא מתחיל לייצר אש כלוחם חי"ר?' ובאמת, זו בדיוק הנקודה הקריטית. הבנו שאנחנו מדברים עם בן־אדם שמבין הכול" (מתוך הכתבה "יכול להיות שלא נחזור, אבל לפחות נעשה את זה כמו גברים" מאת פנחס וולף, "במחנה", 20 ביולי 2007). קטע זה, כמו הספר מוכיח שברבים מן המקרים היה דיין, בעל העין האחת חד עין ומחשבה יותר מרוב הנהגתה של מדינה ישראל. מומלץ בחום!!!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
