געגועים לגעגועיו

התחלתי לקרוא בספר אנדריאה של <mark>מרדכי בר-און</mark> , בהוצאת תשע נשמות, משום שסקרנה אותי העובדה שבר- און בגילו המופלג, תשעים ושתיים, מוציא ספר, שיש בו זיכרון מרגש וגעגוע עמוק אל נופי ילדותו, המושבה בתקופת המנדט.

ואז לפתע הבנתי תובנה עמוקה שהבליחה אלי בפתאומיות, אבי בחייו האחרונים, כל כך התגעגע לנופי ילדותו, שהוא החל לקרוא שני ספרים של סופרים ישראלים המספרים את סיפורה של המושבה, הנוגעי

זהו ספר קטן על סיפור קטן שכתוב בפשטות ובתמימות של פעם.

יואב, מוצא עצמו במילאנו כחלק מטיסת עבודה שבה הגיע להרצות לבני נוער בקהילות היהודיות. הוא נכנס במקרה לגלריית אמנות ושמו של האומן מכה בו זיכרונות עמוקים מפעם. האם זה הוא? שואל את עצמו. אני חייב לברר. הסיפור חוזר אחורה אל 1941. יואב הוא נער הפוגש באנדריאה, חייל איטלקי שנפל בשבי וכעת נמצא בפלשתינה. בין השניים נרקם קשר עמוק של חברות המבוססת על

מה ידעתי על דיין לפני קריאת הספר? הוא נפטר כשהייתי בן 12 לכן כמעט ולא זכור לי דבר עליו. מקריאה קודמת ידוע לי שדיין היה מעורב בכל צומת דרכים מלחמתית ופוליטית חשובה החל ממלחמת העצמאות ועד חתימת הסכם השלום עם מצרים ושהוא נתפש כדמות שנויה במחלוקת.
דיין היה מג"ד במלחמת העצמאות ונלחם בקרבות על ירושלים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים ושר החוץ בשנות השבעים. סוד מנהיגותו של דיין הי

"אדוני הנשיא, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני רואה דרכה היטב את הסכנות האורבות לקיומנו כעם, אם נקבל את עצתך. כאדם איני פחדן, אך כבן העם היהודי יש לי סיבה טובה להיות מודאג. בימינו כבר קרה לנו אסון כבד, וישנם בינינו שחזו זאת מבשרם. כל עוד זה בכוחנו, נמנע טרגדיה נוספת לעמנו" (דיין בתשובה לנשיא קרטר כי ארה"ב תבטיח את ביטחונה של ישראל בהקשר להסכם השלום עם מצרים, עמוד 328).

הספר "משה דיין" מאת ד"ר מרד

אבות ובנים בדור המייסדים

מהעלייה לחניתה, יש צילום אחד שמנציח רגע היסטורי צרוב באתוס הציוני, וגם מהווה סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. יצחק שדה הזקן, מחבק בשתי ידיו כאב את ילדיו, שני מפקדים צעירים, הוא מציג אותם ללא מילים כמצהיר, אלה יובילו וינהיגו את מערכות ישראל. הוא צדק, הם היו הבולטים במפקדי הצבא, אך הם גם התחרו האחד בשני על ההגמוניה הביטחונית, האחד הוא משה דיין, הפרוע, אינדיבידואליסט, כריזמט