בדרך כלל, תוך כדי קריאה של הספר, מצטיירת לי דעה מאוד ברורה אליו: באיזה עמוד הבנתי שהספר באמת מוצא חן בעיני, אילו משפטים נחרטו בזכרוני, רגעים בהם הרגשתי הזדהות מפוקחת עם תחושותיהם של הגיבורים – כמו כל אותם פרטים קטנים שלכאורה נראים חסרי משמעות בדייט ראשון עם האדם שלימים יהפוך לאהבת חייך.
אבל בספר הזה, כתוב טוב ככל שיהיה, זה לא קרה. ואני באמת לא יודעת למה. הרעיון טוב ומלוכד, מתפתל היכן שצריך אבל לא משאיר קצוות פרומים. לתעלומה שורשים הסטוריים עתיקים ואפילו משלב מיתוסים אגדיים כמו שאני (מאוד!) אוהבת. הדיאלוגים לעתים קרובות שנונים והכתיבה טובה. אז למה, למה לא התאהבתי?
נראה שזהו אחד מהמקרים התמוהים הללו שאף על פי שהכל נראה מושלם על הנייר (במקרה הזה, תרתי משמע), הכימיה לא נוצרה.
כך יכול להיות שהיו ספרים שאני יודעת שאולי היו פחות מלוטשים, שהכתיבה היתה פחות מקצועית, שהעלילה היתה פחות מסועפת או מבריקה – ועדיין, אהבתי אותם יותר.
העלילה נוסבת סביב פסל פיניקי עתיק שטובן בחובו סוד גדול בן שלושת אלפים שנה. כמו במצוד אחר תיבת מטמון, אנחנו נתקלים בסוג של שודדי ים מהסוג המודרני (עם אקדחים משוכללים ומסוקי חילוץ), שפיכת דם ומפות מוצפנות עם חשיבות הסטורית – עכשיו השאלה היא מי יצליח לפענח את התעלומה קודם, הטובים או הרעים?
נקודת חולשה אחת שזיהיתי והפריעה לי באופן מודע, היתה העובדה שגיבור הספר, קורט אוסטין, מושלם מדי. זאת אומרת, הכל הולך לו יותר מדי בקלות – מישהו בא להרוג אותו עם סכין, אז הוא נותן לו אגרוף נוק-אאוט; הוא מציל בחורה יפהפיה מתקיפה והיא מיד מתאהבת בו; יורים בו והוא שורד את הפציעה בקלילות; עומד מולו צבא של רוצחים שכירים עם שלל כלי נשק והוא מבריח אותם עם הזנב בין הרגליים וכהנה וכהנה. בקיצור, הכל עובר באופן יותר מדי מוצלח או בתזמון יותר מדי מדויק, מה שקצת מוריד מהאמינות של מהלך האירועים. וחבל, כי הוא דמות סימפטית מאוד.
אז מה השורה התחתונה? כמו מישהו שיצאתם איתו אבל לא הרגשתם התאמה רומנטית ופתאום אתם חושבים כמה שהייתם שמחים לשדך אותו לחבר הכי טוב שלכם: "הוא מוצלח, אבל לא בדיוק הטעם שלי."














