ביקורת ספרותית על השמים נופלים מאת לורנצה מאצטי
ספר בסדר

---

****




-"אבא, למה הם יורים עלינו טילים? אנחנו טובים!"
-"אמממ.... הם, אה, רוצים לפגוע בנו, אבל הם לא יצליחו. יש לנו צבא חזק. הם רוצים להפחיד אותנו"
-"אני מפחד שהם יפגעו בנו עם טיל. הייתי מפעיל את המגן מסביב לבית ואז יורה עליהם טיל בחזרה, יותר חזק. מפוצץ את כל הרעים"
-"הם לא יפגעו בנו, אל תדאג, מתוק."
-"נכון. כי אנחנו הטובים, והם הרעים, והטובים תמיד מנצחים."
-"אהההה, אמממ... כן...."


אנחנו הטובים. אני יודע שאנחנו הטובים. אנחנו מוסריים יותר. אנחנו שואפים, כך נדמה לי, לאושר ולשגשוג ושפשוט יהיה טוב. והם? הם לא.

אני בנאדם מבוגר, וכבר מבין שיש מורכבות אינסופית בחיים האלה. שבין הרעים יש גם טובים, ושגם הרעים בעיני עצמם לא כל כך רעים, ושגם בין הטובים יש רעים. ולא רק זה, אלא שבתוך כל אחד מאיתנו מתקיימים טוב ורע במלחמה בלתי פוסקת. אבל הילדים, הם לא... הם חייבים לחלק את העולם לטוב ורע, לשחור ולבן. יואבי שלי בן חמש וחצי, וכשאנחנו נותנים לו שוקולד עיניו נוצצות והוא מחבק אותנו באהבה והכרת תודה אינסופיות וטוען לאהבה אין-קץ, ואולם כשאנחנו אוסרים עליו דבר מה פניו רוחשות רע, והוא מביט אלינו במשטמה וטוען שאיננו אוהבים אותו. אנחנו מנסים להסביר לו, אבל אין אצלו שום דבר באמצע כרגע. או שאנחנו עם צבי הנינג'ה, או עם שרדר. ככה זה עובד. הרעים רוצים לעשות רע, והטובים, הם בעיקר נלחמים ברעים.

והמבוגרים, גם הם, גם אנחנו, בימים האלה, מחלקים את העולם לטוב, ולרע. כל כך ברור לנו מהם. ואני, גם אני. אני טוב. צריך לגזור את הדף איפשהו באמצע ולהחליט איפה עובר הקו, ומהם הספקות ומה עם הילדים שלהם וכמה מהם באמת תמימים ושוחרי שלום וכמה מאיתנו קהי-לב ואטומים ומי צודק ומה הדרישות ואם נרשה אז הם ואם הם אז אנחנו, ואני חולם על זה בלילה כאחרון בני החמש, מחלק ומחלק ומחלק את העולם, לטובים טובים ולרעים רעים. וכל ההפגנות ברחבי העולם, זה בגלל שהם לא מבינים כלום. כי אנחנו הטובים. אנחנו.

****
פני ובייבי הן שתי אחיות שמתגוררות אצל הדוד היהודי שלהן בכפר פסטורלי בטוסקנה, בשלהי מלחמת העולם השניה. גם הן מתאמצות לחלק את העולם לטוב ורע. הדוצ'ה מוסוליני הוא הטוב, הפשיזם הוא טוב, הכומר הוא טוב, והדוד, הדוד גם הוא טוב, למרות שאינו הולך לכנסיה, ואולי, רק אולי, צריך להתייסר עליו כדי שיכופר לו, שיחוסו עליו בשמיים, שלא יילך לגיהנום. והגרמנים, הם טובים, בייחוד אלה שמנגנים בטהובן על הפסנתר הגדול שבבית, גם אלה עם העיניים הכחולות המימיות, אבל לפעמים יש צורך לשאול אותם, לוודא.
ובכל זאת, גם בוודאות שלהם על העולם יש קרעים נרחבים כל כך, שהם נאלצים להשלים אותם בעזרת שאלות תמימות או בעזרת הדמיון וכוח המחשבה המופשט והבסיסי והחותך שלהם. הם לא מפסיקים לקבוע חוקים שאין להם זכות קיום בעולם האמיתי. אם נחצה את שדה הקוצים כשאנחנו יחפים, אז יסלחו לדוד בשמיים. רק אם נתייסר מספיק.
ההתחלה ברורה, והסיפור הוא סיפור של ילדות שהאימה מבצבצת לו לכל אורכו מבין הסדקים הדקים שנפערים בשוליו למגינת לבן של הילדות, וגם למגינת לבנו, שהרי אנחנו כבר יודעים מה יהיה הסוף של הסיפור הזה, רק את סופו של הסיפור שלנו איננו יודעים.

הספר הקטן הזה מזכיר במידה מסויימת, בלאקוניות ובילדותיות הנאיבית-אך-מודעת שלו את "המחברת הגדולה", וברגש העדין שהוא מעורר, יחד עם האיטלקיות המתנגנת מכל עמוד, את "אלה תולדות", אבל איכשהו הוא נופל משניהם. לא מספיק מנוכר ונאיבי כדי ללפות את הלב בקור של התאומים מ"המחברת הגדולה", ומאידך חסרות בו הסיטואציות הדקות המופלאות של אלזה מורנטה. כן, יש בו משהו מרגש, כמו בכל ספר "שואה", אבל הוא נעצר שם, והופך לעוד סיפור קטן, שלא הצליח לפצוע יותר מהרגיל את הגלדים המדממים של הלב המאומן שלי. לא בכיתי, אני מודה, אפילו לא כמעט. אבל הוא עשה לי לחשוב, והמחשבות האלה נוספו לדכדוך מכל מה שקורה כאן בעולם המטונף הזה, והן מסתובבות מסביב לראשי ולא נותנות לי אפילו להימלט מהן אל שינה ברוכה. אז הנה, אני כאן, וכמה בעיקר לעוד אסקפיזם, ועוד אחד, ועוד מסמר בארון המתים של הוודאות שלי, שאנחנו הטובים, והטובים מנצחים תמיד.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על השמים נופלים