אני לא הולכת להתייחס כאן לספר השני והשלישי, אני לא חושבת שהם ראויים להתייחסות יחד עם הספר הראשון ואני משתדלת להכחיש את עצם קיומם, עכשיו לעיקר.
משחקי הרעב הוא ספר טוב, אני לא חושבת שיש מי שיכחיש זאת, הוא מותח, מרתק והבעיה היחידה שאני מכירה שמתלוננים עליה (בספר הראשון) היא שהספר כתוב בזמן הווה.
לי אישית אין בעיה עם דברים כמו נקודת מבט או זמן אבל פגמים משמעותיים בעלילה, בדמויות ובהיגיון הבסיסי מפריעים לי מאוד.
נראה לי שמין הראוי להתחיל ביקורת עם הבסיס, הרעיון שמאחורי הסיפור, משחקי הרעב עצמם.
כשקראתי את התקציר פעם ראשונה בחנות צומת ספרים לא התלהבתי, זה נראה לי כמו תיאור מוגזם לדבר קל בהרבה, כשקראתי את הספר התבדתי, התקציר לא היה מוגזם כלל, הוא אפילו צינזר מחומרת המשחקים.
משחקי הרעב הם משחק לחיים ולמוות, דבר שלעצמו מסעיר ובקלות עלול להפוך לקיטש זול או סתם דרמה מבוימת אבל זה לא, המשחקים סופרו בצורה פשוטה וגאונית, כמו תוכנית ריאליטי, כאילו אין דבר רגיל מזה ועם זאת קשה. כול רעיון המשחקים והקפיטול בנוי ללא רבב, אם תשאלו אותי.
אז אחרי שגמרתי לפאר את דמיונה של קולינס אוכל להגיע לעיקר, העלילה.
עלילת הסיפור כוללת את בחירתה של פרים למיועדת, התנדבותה של קטניס, בחירתו של פיטה, כול ההכנות, כמובן המשחקים עצמם והניצחון. החלק הראשון שכלל את הפיכתה של קטניס למיועדת היה גרוע למדי לדעתי, הוא יצר רושם של דמות מרי-סו פשוטה שקל להוציא ממנה גיבורה כי היא שומרת על אחותה ודואגת לילדים קטנים אבל זאת בדיוק הנקודה שהפכה את הדמות הזאת לכול כך טיפשית. קטניס, נערה בת 16, מיועדת, יתומה מאב, אחראית למשפחתה בגלל חוסר התפקוד של אימה, לא מפגינה כמעט סימני מרירות, להפך, היא דואגת לילדים קטנים שהיא לא מכירה, (הכוונה לרו), בלי לחשוב על כך פעמיים, וכול זה רק בגלל שהיא בגיל של אחותה! אני לא יודעת מה איתכם, לי זה לא נראה טבעי.
המשך העלילה משתפר, לדעתי, פיטה, שמאוהב בקטניס ויש לו עבר איתה, שהיא חבה לו חוב תמידי, עולה בגורל גם הוא. קטניס לא בטוחה אם הוא בעדה או נגדה, הוא תמים למראה, טוב עם מילים, משתף פעולה עם תוכניות הקפיטול,נער כמעט מושלם אם אתם שואלים אותי.
אחרי טקס האסיף מגיעה כמובן גם ההכנות למשחקים. ההכנות האלו טובות, מקוריות והן מאז ומעולם היו אחד הקטעים האהובים עלי בספר אבל בחלק הזה נוצרות מספר ענק של טעויות.
הראשונה, והדומיננטית ביותר לדעתי, היא סינה. סינה הוא הסטייליסט של קטניס שכמובן שונא את הקפיטול, מכבד את פרטיות גופה של קטניס, חושב שהיא מסכנה על שהיא מיועדת בשונה משאר אנשי הקפיטול וכמובן שהוא גם גאון שחלק גדול מניצחונה של קטניס נזקף לזכותו, רק אני או שסינה לא אמין בעליל?
הטעות השנייה היא הפשטת המשחקים ותיוג הדמויות, בשלב הזה אין כמעט עומק לאף אחת מהדמויות, הן או טובות, או רעות, שטוחות (וכן, זה המושג).
יש עוד מספר טעויות אבל אני חושבת שזה יהיה קטנוני מצידי להציג גם אותן אז אני אדלג לחלק הבא בעלילה, משחקי הרעב בכבודם ובעצמם.
לחץ, פחד, התרגשות, בהלה, אלו הרגשות שאני הרגשתי שקטניס משדרת באותם רגעים שלפני תחילת המשחק, היא מפחדת, לא בטוחה בעצמה וכול דבר מסיט אותה ממחשבתה, התנהגות אוטנטית וטבעית לנערה שנזרקה לתוך קרב לחיים ולמוות שרק אחד יכול לשרוד בו והסיכויים שלה שואפים לאפס.
אבל מה קורה אז? אחרי שקטניס נראת נורמלית, נמלטת מקרן השפע, כמעט מתה, מצליחה בקושי לשרוד, ולרגע נחה לה לפני בוא השריפה משהו בקטניס הנורמטיבית נסדק ובמקומה מגיעה נערה מושלמת בהרבה, כולם נגדה והיא מסכנה, חבורת בריונים, (הקרייריסטים), נטפלים אליה והיא משחקת אותה למרות שהיא פצועה וחלשה.
הקטע הזה הוא דווקא קטע שאני מאוד אוהבת, קטניס מפילה על הקרייריסטים קן של צרעות צייד בלי ייסורי מצפון בידיעה ברורה שזה ככול הנראה יהרוג אותם, היא נפגעת מהן בעצמה דבר ששובר את האשליה שהגיבורה שלנו לא תיפגע לעולם ואז מגיע רגע המפלה.
רו, ילדה קטנה ומסכנה שבלי שום סיבה קטניס מחבבת, עוזרת לקטניס למרות שלפי ההיגיון היא אמורה לפגוע בה או לכול הפחות לא לעזור לה. קטניס ורו מתחברות, אהבתי את הקטעים האלו, אני לא חושבת שיש מישהו שלא ובסיטואציה אחרת לא הייתה מבקרת אותם לרגע אבל כאן כן, הם לא מתאימים כאן ולא הגיוניים, הקשר בין שתי אויבות שאין בניהם אפילו סיפור אהבה נראה לי מופרך, זה פשוט לא דבר שהיה יכול לקרות באמת בתנאים של משחקי הרעב.
אני אקפוץ קצת קדימה למוות של רו, מוות מרגש, מושקע, הרגשות של קטניס מתוארים בצורה ברורה ואמינה, כעס, עצב, בדידות, כאב. כשקטניס רוצחת את המיועד ממחוז 1 אני מבינה אותה, אני מבינה את הכעס העצור בה ולכן כול הסצנה הזאת טובה, השיר שקטניס שרה לרו שהוא אירוני בצורה עצובה, הכול מושלם, (איפה הרגש הזה היה בספר השלישי?!)
טוב, אפשר לשאול על כול זה את השאלה כמה הרגש לגיטימי בקשר שבין קטניס ורו אבל בסך הכול הוא פעל לטובת הכותבת ויצר פן אחר בקטניס, נאמנות לרו, כעס על מותה שמתווסף לכעס על מות אביה.
ואז שוב קולינס מוכיחה שהיא לא מסוגלת לשמור על רמת כתיבה וברגע שקטניס שומעת שהיא יכולה לשרוד יחד עם פיטה היא קופצת לחפש אותו. טמטום, תסלחו לי על המילה. אז כן, פיטה הציל אותה מהקרייריסטים אבל עדיין, אולי הוא נגדה בכול זאת? מה פתאום היא בוטחת בו, זה משחקי הרעב! והכי נורא, כשהיא מגלה שהוא פצוע, למה היא לא נוטשת אותו? היא לא אוהבת אותו, היא לא סומכת עליו, הוא סתם מעמיד אותה בסכנה.
הטמטום הכי גדול היא שיש כאן את התשובה המושלמת! קטניס חייבת לפיטה על הלחם שנתן לה אז, היא חבה לו את חייה וקולינס לא חשבה על זה, היא פשוט גרמה לי לתהות למה לעזאזל הדמות הראשית כול כך לא אנושית.
והנה עוד משחק ברמה, הקטע שאני מכנה אותו "עלילות המשתה". בחלק הזה נכנסת לתמונה דמות ללא רבב, וכשאני אומרת דמות ללא רבב אני מתכוונת לדמות עגולה, אנושית, שקל להבין את כול מניעיה, אני מתכוונת כמובן לת'רש.
קולינס מתארת איך ת'רש הורג את קלוב וכיצד חס על חייה של קטניס באותה נשימה, היא לא עושה בו את ההפרדה החדה שבין טוב לרע דבר שגורם לו להראות כול כך אמין. ת'רש היה שותף למעין ברית לא ברית עם רו, שניהם מאותו מחוז, ומשום כך הוא נוקם בקלוב על שהרגה אותה וחס על חייה של קטניס בתור מעין טובה אישית. למרות זאת ת'רש מודיע לקטניס בצורה ברורה שבפעם הבאה זה לא יהיה ככה.
אני לא יודעת מה איתכם, זאת ההגדרה שלי לדמות מושלמת, כשת'רש מת קטניס אפילו מצטערת על מותו, אני חושבת שהיא, בדיוק כמוני, נשבתה באנושיות הפשוטה והמובנת שלו.
שוב אני קופצת קדימה, הפעם אל הגסיסה של קייטו ומה שקדם לה. אני חושבת שהחלק הזה עשוי בצורה כול כך גרועה שזה עצוב, רגע אחד קייטו מאיים להרוג את פיטה, רגע שני הוא צעצוע הלעיסה החדש של הזאבים ופתאום קטניס עושה עימו חסד וגואלת אותו מייסוריו. בשתי מילים, מה הקטע?!
קייטו הוא האיש הרע, האויב של קטניס מההתחלה, הוא מנסה להרוג את פיטה, קטניס שונאת אותו בכול מאודה, וקטניס כבר הוכיחה לנו שהיא יכולה לרצוח, ואז, כשהוא נכשל קטניס לא שמחה, היא לא מרגישה אפילו תחושה קלה של התרוממות, פתאום היא הופכת לסמל המוסריות וחושבת שלאף אחד לא מגיע למות, שכולנו בני אדם, במילים אחרות לא אמין בעליל.
ואחרי שקייטו מת, הקפיטול מבטל את העניין ששניים יכולים לנצח וקטניס ופיטה מאיימים להתאבד. מבחינתי היה צריך לסיים את הספר שם, הם שניהם מתים מרוש הלילה, בלי כול מיני סיבוכים של אחרי זה, אבל לא, קולינס נרתעת מהטרגדיה ומוציאה אותם בחיים, שם היא מורחת את הקוראים במשך 2-3 עמודים בכול מיני מחשבות מבולבלת עד שהיא מוציאה לנו קטניס חדשה מפס הייצור, אחת שתעשה הכול כדי שלא תסתבך בצרות, כולל לשקר על האהבה שלה, כבר לא סמל המוסריות, מה?
ואז פיטה מתוודה בפני קטניס שהוא באמת אוהב אותה וקטניס לא אוהבת אותו, לפחות לפי מה שאני חושבת, הם נפרדים כועסים וחוזרים לחייהם.
ועכשיו אחרי שסרקתי את כול העלילה אני חייבת לדבר על פיטה, הנער המושלם שמוכן להקריב את חייו למען אהבת חייו. עוד מישהו חושב פתאום כמה זה לא אמין, הוא מאוהב בה כול כך עד שהוא מוכן למות בשבילה למרות שמעולם לא קרה ביניהם כלום!
חברה שלי כתבה פעם דמות כזאת, שהייתה מאוהבת במיועדת מהמחוז שלה, אבל היא העלתה את הדילמות המוסריות של הדמות שמצד אחד רוצה לחיות ומצד שני לא מסוגלת לתת לאוהבתה למות.
ככה הייתי מצפה שפיטה יהיה. אבל לא, פיטה הוא מושלם מדי בשביל זה למרות הרמזים ההפוכים בתחילת הספר. הוא חתיך, הוא חכם, הוא חזק, הוא אהוד, הוא כריזמתי, הוא מוסרי והוא "הולך עם הלב שלו עד הסוף".
פיטה הינו דמות מושלמת שלי אישית, ואני בטוחה שלעוד רבים אחרים, קשה להזדהות איתה ויותר מזה, קשה לראות איך אותה דמות מתאימה לקטניס, ההתאמה ביניהם נראת כול כך גסה שזה כואב.
ולא, זה לא קשור לזה שאני טים גייל, אני באמת ובתמים חושבת שפיטה כתוב בצורה הגרועה ביותר שאפשר ובדיוק בגלל זה קורה לו מה שקורה לו בספר השלישי (אני לא כותבת מה קורה לו כדי לא לעשות ספויילרים אבל עצם ההערה היא ספויילר).
בקיצור, לדעתי יש במשחקי הרעב הרבה מגרעות שאני חושבת שרוב הקוראים הנורמטיביים לא שמים לב אליהם כי הם לא מספיק ביקורתיים אבל אני רוצה להדגיש שאני חושבת שבסך הכול זה ספר טוב ומטרת הביקורת היא לקטול את הספר, זה לא אומר שכול ההאנגרים בהמוניהם צריכים לקטול גם אותי, בכול מקרה אשמח אם לפחות חלק ממי שצלח את כול שלושת העמודים האלו ייקח משהו מהביקורת הזאת למוח לפני שהוא מכריז בפעם הבאה כמו משחקי הרעב הוא ספר מושלם.
