אפשר לומר שאני שבוי של הוצאת "זיקית" משום שכמעט כל ספר שלהם מביא עולם ספרותי חדש שלא הכרתי ומכאן הרצון לקרוא עוד. והפעם קוקטייל ספרותי אנין טעם.

הסיפור הראשון בספר הוא מאת גרטווד קולמר, יהודייה גרמניה מברלין שהייתה יותר משוררת מאשר סופרת (כתבה שני סיפורים בלבד) שנספתה באושוויץ ב 1943. תחילתו של הסיפור הקצר ונוגע ללב על בחורה צעירה שלוקה בנפשה ועל מה שהאהבה עושה לה מעיד אולי יותר מכל על אופייה של המספרת. "אינני סופרת, לא. אילו הייתי סופרת הייתי כותבת סיפור. סיפור יפה הייתי כותבת, עם התחלה וסוף, על כל מה שאני יודעת. אבל לכך אינני מסוגלת. אינני אמנית." הסיפור הזה דווקא מוכיח שהייתה בעלת כישרון ספרותי שלא מומש והופנה יותר לכתיבת שירים.

הסיפור השני (הטוב מבין השניים לטעמי) הוא מאת אדלברט שטיפטר בן המאה ה-19 יליד אוברפלן שבבבוהמיה הדרומית(צ'כיה) ומחוג מכריו של המלחין רוברט שומאן מספר את סיפורו של מיזנטרופ עשיר שסובל מתחלואים שונים ובעצת הרופא נוסע למרחצאות מרפא ולוקח לו עזר כנגדו, מה שמביא סוף לייסוריו ובכלל סוף טוב לסיפור. שטיפטר אגב, נחשב לאחד הסופרים החשובים בשפה הגרמנית של אותה תקופה.

נראה שלא סתם בחרו בהוצאה לשלב את שני הסיפורים יחדיו. למרות שמאה שנים מפרידים ביניהם, הרצון לאהבה ולמשמעות מקבלים בשניהם תוקף בעוד שבראשון הוא לא ממומש ונגמר באופן טראגי, בשני הוא נגמר עם טעם טוב בפה.

למטבע שני צדדים, אהבה נכזבת היא לא סוף הסיפור, היא דווקא התחלה של משהו חדש וטוב יותר, ואת זה נדמה לי רוצים שני הסיפורים האלו לומר לנו. לא המצאת הגלגל, אבל רעיון יפה.

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה, הכולל שני סיפורים של מחברים שונים, אני עדיין תוהה האם "השידוך" בין "סוזנה" של המשוררת היהודיה-גרמניה גרטרוד קולמר (1894-1943) ל"השביל שביער" של הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר (1805-1868) הוא מוצלח.

לכאורה, יש דברים משותפים לסופרים ולדמויות: שני הסופרים משתייכים למעגל התרבות הגרמני ושניהם כתבו בשפה זו. בשני המקרים הגיבורים סוזנה של קולמר ותיאודור של שטיפטר הינם טיפוסים שהיינו ממהרים להגדירם כטיפוסים תמהוניים – ולא היינו טועים. בשני המקרים מעורב סיפור אהבה. בשני הסיפורים המחברים בחרו דמות אחרת – האחת בתוך הסיפור (קולמר) השניה מחוצה לו (שטיפטר) כדי לספר את הסיפור. בשני הסיפורים הסופרים מספרים לנו עלילה שכבר התרחשה – אמנם כל סופר נוקט גישה אחרת: באחת (סוזנה) מופיעים רמזים ואף יותר מכך באיזו כיוון העלילה תתפתח – לקורא נותר לשער מהו הנתיב שיביא לסוף קודר. בשניה (שטיפטר) כל מה שהקורא צריך לעשות הוא לקרוא את שתי הפסקות הראשונות כדי להבין שלפניו סיפור עם סוף שמח מהאגדות, ולכן "...הקריאה בו משולה ללגימת כוס מים קרירים בעיצומו של יום קיץ לוהט" כפי שכתוב על כריכת הספר.

אבל כאן מסתיים הדמיון: לגימת כוס מים קרירים ביום קיץ לוהט היא ללא ספק עניין משובב נפש אבל לא בהכרח האירוע שהאדם הסביר יחוש להכניס לספר הזכרונות שהוא שוקד על כתיבתו. סיפור כזה הוא באמת נחמד מאד: תיאורי הנוף המקסימים של אירופה הקלאסית על יערותיה, כפריה והנחלים השוצפים כאשר אצלנו הקיץ המתקרב מצמית כל סימן ירוק . מי לא יאהב סיפור על מקריות ועל סוף שמח? אבל זה לא הרבה מעבר לכך. עם זאת, בסיפור לא נעדרות לחלוטין הערות שנונות – כמו דרך חינוכו של תיאודור המכונה טבריוס: "טיבריוס התבגר בהשפעת כל מחנכיו. איש לא ידע לומר מה טיבו, מכיוון שלא נחשף ברבים, ומכיוון שבתוך המולת החינוך אפשר היה להבחין רק במחנכים, ולא במה שדבק בילד מכל אלה". אבל בסך הכל קריאה נעימה, במיוחד לאחר "סוזנה".

"סוזנה" הוא, לטעמי, הטוב מבין שני הסיפורים. ראית העולם המשונה של סוזנה מעניינת הרבה יותר מזו של תיאודור. מערכת היחסים בין סוזנה לאומנת המשגיחה עליה – והיא זו שמספרת את הסיפור 11 שנים אחרי – מעניינת. במובן הזה החכמה בדיעבד של המטפלת מוסיפה עומק לסיפור. קולמר הצליחה, במקרה שלי, להעביר אלי את תחושת החרדה לנפש השברירית של סוזנה ולסכנות האורבות לתמימים מסוגה על כל צעד ושעל גם מצידם של אלה שאין להם כוונה רעה....

לאחר קריאת שני הסיפורים אני סבור שהיה מקום להתמקד בקולמר בלבד ובמקום האגדה משובבת הנפש (אך לא מעבר לכך) של שטיפטר להוסיף עוד מכתביה של קולמר – סיפורים או שירים.

קולמר הוא שם העט של הסופרת. שמה המקורי הוא חודזיסנר – על שם העיירה חודזינס – היום בצפונה של פולין. שמה הגרמני של העיר הוא קולמר (על פי ויקיפדיה) קולמר היהודיה נספתה באושוויץ וחלק מיצירתה – כמו סיפור זה – כתבה עת רוכזה יחד עם עוד מיהודי ברלין בדירות בהם שוכנו יהודים. היא הועסקה בעבודות כפיה עד שבאחת הסלקציות נשלחה אל אושויץ.

לסיפור של קולמר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת אוריאל קון.

השורה התחתונה: חשיפה ליוצרים שלא היו מוכרים לי. הסיפור של קולמר עמוק יותר. בעוד שעל קריאת יצירות אחרות של שטיפטר הייתי מוותר ללא היסוס, הייתי שמח לקרוא עוד מיצירותיה של קולמר.

בספר שני סיפורים של סופרים שונים, האחת: גרטרוד קולמר,(1894-1943),נולדה בברלין למשפחה יהודיה משכילה, הספיקה לפרסם כמה קובצי שירים.
"סוזנה" היתה ליצירתה האחרונה לפני שהובלה לאושוויץ ב- 1943. הנובלה נכתבה תוך כדי עבודת כפייה, בלילות. סיפור מדכא ומחניק אך בזכות התרגומים הנפלאים של הוצאת "זיקית והפורמט הקטן של הספר, דפי הספר הנעימים למגע ומראה(90 גרם בצבע קרם), סך כל עיצובו הצנוע והידידותי - פשוט תענוג לקרוא את הסיפורים שזכינו שהם שולפים עבורנו מתהום הנשייה.
הסיפור השני בספר: "השביל שביער" של אדלברט שטיפטר שחי כמאה שנה לפני גרטרוד. הוא ספר פשוט קסום ושובה לב בתמימותו, בתיאוריו,
זו אותה נאיביות מבורכת ששורה על מרבית ספרי הוצאת זיקית. לפחות השלושה שקראתי עד עתה. אף שהסיפור מתקדם באיטיות - חשתי שאינני רוצה שיגמר לי...
או כמו שמתואר בכריכה: "השביל שביער הוא טקסט שהקריאה בו משולה ללגימת כוס מים קרירים בעיצומו של יום קיץ לוהט" ואני הייתי מוסיפה כאן כאשר הינך שוכב/ת פרקדן בצל עצים שעליהם בגון ירוק בהיר מרשרשים ברוח החרישית המקררת אותך תחת השמש הקופחת, ציוצי מגוון ציפורים שאינך מכיר הן מוסיקת הרקע, שום שאון אורבני או בן אנוש איננו בטווח כדי להפר את שלוותך,וכשאתה כך שוכב על העשב הרך, קורא את הסיפור הזה, אתה שולח ללא מאמץ יד אחת אל חלוקי נחל חלקלקים שעל גדת הנחל שמימיו צלולים כמו פעם, ומשחק בהן באצבעותיך כאילו היו כדורים סיניים מרגיעים. והוא ממשיך: " במוקד הסיפור מיזנטרופ עשיר ובודד, הסובל מתסמינים שאפשר בקלות לייחס לתחלואי האדם המודרני (! א"נ) בעצת נטורולוג הוא יוצא לסדרת שוטטויות ביער".
אל תחמיצו. וישר כוח להוצאת הספרים העצמאית והידידותית.

שני סיפורים שונים משני סופרים שונים, שנכתבו בזמנים שונים הוכנסו לספרון קטן בהוצאת זיקית.

הסיפור הראשון : סוזנה מאת גרטרוד קולמר , היה סתמי , לא מיוחד לטעמי, כבר נכתבו סיפורים כאלו. בסוף הספר יש ניתוח ודברי הלל על הספר. בסיפור יש ערבוב בין מציאות ודמיון. הנקודה החשובה באמת בהבאת הסיפור לדפוס שהזו סיפור של יהודיה טרם רציחתה בשואה.
הסיפור השני השביל שביער של הסופר אדלברט שטיפטר, הוא מקסים ביותר. מעין סיפור אגדה נהדר למבוגרים , זהו הסיפור פשוט על שביל ביער (ביער השחור) ששינה את חייו של טיבוריוס. " רבים מהאנשים שטיילו במולדתנו ובהרים שלנו גם הם יזהו את השביל שביער מיד כשיקראו שורות אלה,וייזכרו בתחושות שהוא עורר בהם.." עמ'116
אין קשר בין שני הסיפורים ובין הסופרים , לא מבחינת זמנם ואין שום קשר ביניהם.
הנקודות היחידות שיכולות לקשר בין שני הסיפורים האלו ולשלבם בספרון אחד , הוא הרעיון של קבלת השונה , המוזר בקהילה. אחד שלא מובן על ידי הסביבה הקרובה. בשני הסיפורים הדמויות מחפשות אהבה והולכות אחריה.
אני לא חושבת שזה היה רעיון טוב לכרוך שני סיפורים כה שונים בספרון אחד.