בתוך היקום הזה הנקרא "יחסי גבר ואשה" מסומנים כמו במפה טופוגרפית הרים ועמקים, מערות עמוקות וחשוכות, וגם אור שמש וצחוק. כל ספר שקראתי על הנושא - נראה לי שלפחות 80% מהספרים הנכתבים הם על הנושא - איפיין את "המפה הטופוגרפית" הזאת בדרך אחרת. כנראה כי אין אפשרות להכליל, ללמוד מניסיון אחרים, להניח תגובות של זוג אחד לפי סיפור של זוג אחר. הספר הזה מדגים את האמיתה הזאת בצורה בהירה ומפורטת.

ג'ודי וטוד הם בני זוג כבר 20 שנה. הם חיים את חייהם בנחת בעיקר בזכות ג'ודי, שהיא פסיכולוגית אדלריאנית, המנהלת את חיי הפציינטים שלה באופן רגוע והחלטי, בדיוק כמו שהיא מנהלת את חייה וחיי טוד. היא כולה שיגרה נוחה ונעימה, אסתטיות מודגשת, התייחסות פילוסופית לנטיותיו הבוגדניות של טוד, ובעיקר התעלמות והכחשה של כל מה שלא מסתדר טוב עם תפיסת עולמה. טוד הוא יזם נדלן, לא עוסק הרבה בחקירת מניעיו ומניעי אחרים, עובד קשה, אוהב את ג'ודי וחייב - ממש חייב - לבגוד בה. זקוק להסכמה שלה ולחיים הנעימים והנוחים שהיא מספקת. נשמע מוכר, נכון? אני מכירה כמה וכמה זוגות שהסיפור הזה יתאים להם, עד שמתחילים לבדוק בציציות הסיפור.

הספר הזה עוסק במודעות. לא מודעות המושגת אחרי טיפול פסיכולוגי, אלא מודעות של כל אדם למניעים המפעילים אותו. והמסקנות של הריסון הן שאנשים חיים ומתנהגים ללא מודעות לכוחות המניעים אותם ולצרכים הבסיסיים שלהם. ג'ודי היא פסיכולוגית המחטטת במניעיהם של המטופלים שלה, עברה טיפול בעצמה אבל היא חסרה לחלוטין מודעות עצמית, מה שיגרור אותה לחוסר הבנה לגבי בחירותיה - בהווה ובעבר
ולהחלטות הרות גורל ובלתי הפיכות שלעולם לא תוכל להשתחרר מהן.

הסופרת - כתוב על העטיפה האחורית - נפטרה זמן קצר אחרי שהספר יצא לאור. מה עצוב שההוצאה השתמשה בעובדה הזאת כדי למכור את הספר, כאילו לא היתה בטוחה שהספר טוב דיו בלי לרחם עליו, על שהפך יתום. הספר הזה עושה ניתוח לאחר המוות למערכת היחסים, חודר קרביים ולב כל זאת תוך סיפור הנראה לא דרמטי, המנתח את מניעי שתי הדמויות פרק אחר פרק. "לפעמים" אומרת ג'ודי "מוטב לא להעמיק חקר בדברים מסויימים. אין צורך להסתכל למציאות בפנים אם יש דרך אחרת, עדינה יותר. אין צורך בכל האפלה הזאת" ומה המשפט הזה אם לא קריאת תיגר נגד החשיבה שטופחה מאז הומצאה הפסיכולוגיה - שהדבר הגרוע ביותר הוא ההדחקה? במבחן החיים - אין לי תשובה מהי הדרך בה הכי טוב להתמודד, אבל אני כבר יודעת מהי הדרך היותר נעימה לעשות זאת.

האישה השקטה.
כמה אהבתי את השקט שבה, נינוחה , לא כועסת אף פעם. תמיד מדברת ברוגע ובהבנה.
קינאתי בשלווה שלה, ביכולת שלה לא להתעצבן ולקחת ללב . בדיוק מה שאני רוצה להיות.

כמה שנאתי את התכונה הזו שבה, מה זה השקט הזה? תדברי, תכעסי תצעקי עליו, הוא רוצה לדעת שהוא לא בסדר. גם לכעוס זה בסדר , גם לצעוק זו דרך התייחסות לאחר.

ג'ודי וטוד כבר 20 שנה חיים יחד, היא לא רוצה להתחתן, וילדים אין להם.
ג'ודי פסיכולוגית , וטוד יזם נדל"ן, שניהם סוחבים על גבם משקעים מהעבר.

טוד לא מסוגל לשלוט ביצרים הבוגדניים שבו , הוא בוגד בג'ודי, בוגד בה עם נשים אחרות, היצר המיני שלו שולט בו. ג'ודי גם בוגדת בו בדרך אחרת, דרך נקמה, דרך ילדותית (לטעמי).

מערכת היחסים שלהם מבוססת על נימוסים בלבד, כל ערב ג'ודי מכינה ארוחת גורמה והם יושבים ואוכלים יחד, השיחות שלהם מנומסות. שניהם מודעים לבעיות שלהם, אך לא מדברים על זה. הוא יודע שהיא יודעת שהוא בוגד בה, הוא מחכה לשמוע מילה ממנה, כעס, זעם.
הפיל נמצא בחדר, אך נוח וקל להתעלם ממנו.
טוד מכיר את נטאשה צעירה ממנו , מלאה במקומות הנכונים, מספקת ומענגת אותו בדיוק כפי שהוא אוהב. זה מחמיא לו מאוד . עם גילוי ההיריון שלה הוא מקבל החלטה לעזוב את ג'ודי. הוא עדין אוהב אותה, מתגעגע אליה, ומשווה את החופש שהיה לו לחוקים החדשים שנטאשה מציבה לו.

הספר כתוב כמותחן , ומסופר מנקודת מבט שלו, ונקודת מבטה שלה. הדמויות הרגיזו אותי, לא אהבתי אותם, הרגשתי כעס ושנאה כלפי ההתנהגות שלהם , יסלחו לי הנשים, אבל על ג'ודי כעסתי יותר מאשר על בגידותיו של טוד. לא כך מתנהלים ומנהלים זוגיות, הרגשת זרות, חיים שלמים מבוזבזים. חיי הבורגנות ,העושר והנוחיות שלה היו חשובים לה יותר. לא הייתה לה מחויבות נישואין או ילדים דבר לא מנע ממנה לקום וללכת ולשים קץ לבגידות שלו. ובכל זאת היא נשארה שם ושתקה. היא עסקה בפסיכולוגיה, בטיפול באחר, אך את הזוגיות שלה היא לא מצאה לנכון לבדוק . השקט שלה הרגיז אותי. לא הצלחתי להבין איך היא יכלה לשבת ולאכול יחד עם טוד כמידי ערב כאשר היא יודעת שהרגע הוא חזר ממיטה אחרת.
הדרך שבה ג'ודי בחרה "לטפל" בזוגיות מרמזת עד כמה השקט שלה היה שקט מסוכן ומנקודת מבטי מאובחן כהפרעה . אילו הייתה ניתנת לי בחירת סיום הספר, הייתי מסיימת אחרת, בדרך שכל אחד ישלם על מעשיו.
קארן

אינני זוכרת מי המליץ על הספר המיוחד הזה של הריסון. בעיני זוהי יצירה מחושבת היטב ובנויה כמותחן פסיכולוגי מן הטובים ביותר שקראתי.
ההמלצה שקיבלתי על הספר הייתה מלווה בפרטים על הסופרת, א.ס.א הריסון. היא לא זכתה לחוות את התגובות הנלהבות שהספר קיבל בחוגי מבקרי הספרים מהז'אנר הזה - מותחן פסיכולוגי. היא נפטרה בגיל 65 ממחלה קשה.
על הספר עצמו - החלוקה בספר נעשית באמצעות פרקים של "היא" ו"הוא" לסירוגין - בני זוג שלכל אחד מהם קריירה ורקע משפחתי שונים זה מזה באופן מובהק. היא פסיכולוגית והוא איש עסקים מתחום השיפוץ והבנייה. היא מרקע משפחתי יציב יחסית - פרט ליחסים עכורים בינה לבין אחיה הגדול - והוא מרקע משפחתי מעורער; אב שיכור ואם החיה בצילו של האב המכה.
החיים של בני הזוג מתנהלים ביחד ולחוד. כפסיכולוגית, היא מגיבה ב"ריחוק" כלפי גחמותיו של בעלה ועושה ברור עם עצמה האם נשקפת סכנה לחייהם המשותפים עקב גחמותיו של בן זוגה. היא מבינה שאלו הן גחמות בלבד. התנהגות ששורשיה נטועים באישיות לא בוגרת וברקע משפחתי בלתי יציב.
חייהם המשותפים מתנהלים על מי מנוחות כל עוד האישה "מבינה" מה גורם לגחמותיו של בעלה וכל עוד היא מקבלת אותם ושותקת.
הוא מרגיש אהבה רבה כלפיה. הוא קשור אליה בכל נימי נפשו. הוא מעריץ אותה ואת מה שהיא מייצגת בעיניו. הוא מונה את סגולותיה אך אינו מסוגל לשלוט בגחמותיו. עד שיום אחד חל שינוי בולט במערכת היחסים ביניהם. לאחר עשרים שנה של חיים משותפים משהו קורה.
בנקודת המשבר שפוקדת את שניהם, מתחיל הסיפור "להתחמם" ונקודת השיא מתגלה בדפיו האחרונים של הספר. תפנית בלתי צפויה טורפת את כל הקלפים.
ערך מוסף - מתוך הספר אפשר להפיק הסברים להתנהלותנו בחיים. מתוך שניים-שלושה העמודים האחרונים הקורא מבין דבר חשוב לגבי התת מודע ובמיוחד לגבי קיומו של ה"לא מודע" ואיך ה"לא מודע" יכול לסייע לו לנהל חיים נורמלים למרות ה"קלקולים" הרבים שנקרו במהלכם. מאלף במיוחד הדימוי של זריקת פסולת, כפי שהריסון מתאתרת זאת. אנחנו מדמים שאפשר להיפטר לחלוטין מ"קלקולים ומפסולת" אם זורקים הכל לאשפה. במילים אחרות, אנחנו מדמים שכל מה שאיננו מעוניינים לזכור, כל הפסולת, אנו מסוגלים למחוק, להשליך מאיתנו והלאה. הריסון מגלה לנו שהכל נשמר לא בתת-מודע אלא ב"לא מודע". קראתי את העמודים האחרונים מספר פעמים והפנמתי את הדרכים להתמודד עם ה"לא מודע".

אני לא ממש יודעת מה להגיד על הספר הזה..
לא הצלחתי להתחבר לדמויות. לאף אחת מהן.
הרגשות של כל אחת מהדמויות לא הייתה שם והרגשתי שאני לא יכולה לחוש את כאבן, כאילו היו קפואות. ישנה הדמות של "האישה השקטה" שהצלחתי לראות בי קצת ממנה, וישנה הדמות "הנערה הרועשת" שגם אצלה הצלחתי לראות בי קצת ממנה. ועדיין הן נראו לי קיצוניות מדי לטעמי. לגבי הדמות של "הגבר הבוגדני והילדותי" - לא הרגשתי סימפטיה אליו, למרות שהיה נראה שהתחנן לרחמים.
העלילה הייתה מאוד עמוקה ומאוד מציאותית. והייתה גם מאוד הזויה באיזשהו מקום.
יצאתי עם תחושה של בלבול עמוק לאחר קריאת הספר. התבלטתי אם לתת ארבעה כוכבים על העלילה העמוקה או לתת שלושה כוכבים, כי למרות העומק שבספר יצאתי עם תחושה של ריקנות. בערך כמו הדמות של "האישה השקטה" או אולי בעצם זה היה המסר של המחברת.
התלבטתי והחלטתי על שלושה כוכבים. לא התחברתי במיוחד. היה שם עומק והיה שם מציאות הזויה, אך היה חסר לי משהו.

לגבי הכריכה -
ישנו חלק באמצע הספר בה הדמות הנשית השקטה מתארת אותה, את בעלה ואת הכלב שלהם במעלית. עומדים דוממים ושקטים. ממש רציתי לשנות את הכריכה של התמונה הזאת שהאישה הבלונדינית מחבקת את הגבר לתמונה שהייתה לי בראש במעלית.