אחד הדברים שהכי מאפיינים את החברה הישראלית בעיניי היא קוטביות.
מצד אחד - אנחנו האנשים הכי חמים ואוהבים שיש. כולנו מכירים איך בזמן תקופות קשות, למשל מלחמות, כולם ממש הופכים למשפחה אחת חמה, תומכת ואוהבת. זה גם קורה לא מעט בחיי היום יום. למי לא יצא לפגוש ישראלים בחו"ל, ולהתרגש ממש כאילו פגשתם קרוב משפחה או חבר קרוב?
מצד שני - אנחנו יודעים גם לפלג ולשסע, להסית ולקלל לא פחות טוב מזה. ימין ושמאל, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים - וזה רק על קצה המזלג.

לקח לי זמן אחרי שסיימתי את הספר הזה, להבין למה רם אורן החליט לכתוב את הפרק האחרון בו. משהו בי לא רצה שהוא ייכתב, שהסוף הסגור והיפה שבפרק שלפני יחתום את הספר המדהים הזה.
אבל אז הבנתי - הפרק הזה משקף בצורה מדויקת את המציאות הישראלית. המציאות שעלינו כחברה מוטלת האחריות לשנות. הקיצוניות שטמונה בחברה שלנו, אותה קיצוניות שמפלגת ומשסעת, ומכרסמת בנו לאט לאט.

למה היה לי חשוב לכתוב את הביקורת הזו, דווקא עכשיו? כי אני חושבת שאנחנו בימים אלו נמצאים בתקופת מבחן כזו. אנחנו ממש לאחר סיומה של מערכת בחירות שלישית, מכוערת ומשסעת יותר מתמיד. ובדיוק בתקופה הזו, הגיע לו וירוס הקורונה ויצר מצב בלתי אפשרי ששוב מלכד ומחבר אותנו. השאלה שלי היא מה יקרה ביום שאחרי?
מה המדינה, ובעיקר אנחנו, נעשה כדי לשמור על החיבור בעם ולהפסיק את הפילוג? מה נעשה כדי למתן את הקולות הקיצוניים? מה נעשה כדי לדאוג שנמשיך לאהוב ולכבד אחד את השני?

זהו הספר הראשון בנושא השואה שקראתי. אני זוכרת שקראתי אותו בכיתה ד או ה אולי אפילו לפני ונהנתי ממנו. אבל מה באמת ידעתי והבנתי אז? הייתי קטנה ותמימה. קראתי קצת בשביל להבין קצת.

ביום שלישי לפנות בוקר חזרתי מהמסע לפולין.
אני אסכם את המסע במשפט שהמדריך שלי חזר ואמר לקבוצה שלי - "אתם באים למסע הזה עם המון שאלות ותצאו עם הרבה יותר שאלות". בעקבות המסע שבו למדתי וראיתי המון נולד בי הצורך לדעת עוד יותר. לנסות להבין הכל טוב יותר למרות שאני יודעת שאני בחיים לא אבין:
אני לא אבין את מה שעבר לאנשים בראש - לא לנאצים ולא ליהודים.
אני לא אבין את מה שהיהודים עברו שם, את כל הזוועות והיסורים. את הגעגועים והכאב. את התקווה לצד הייאוש.
אני לא אבין את רמת האכזריות והרוע של הנאצים. את חוסר המוסריות שלהם. את היכולת לפגוע ככה בבני אדם.
אלו דברים שאי אפשר להבין !!
ביקרתי במחנות האלה אבל לא הייתי בהם באמת. כי מי שהיה בהם לא יוצא מהם לעולם...

אולי לא כל מה שראינו נכנס וצרם לי בלב או ריגש אות עד דמעות, אבל הכל נכנס לי לראש. אני הרבה יותר סקרנית לדעת, לראות ולקרוא. תמיד התרחקתי יחסית מספרים וסרטים שעסקו בנושא השואה מכיוון שהם תמיד נתפסו בעיניי כסרטים/ספרים עצובים מידי כמשהו שנמצא במרחק שנות אור ממני ומעולמי. מהמסע הזה הרווחתי סקרנות עצומה לנושא ורצון לדעת עוד.

אני אסיים את הביקורת הזאת עם הדבר שהיה הכי משמעותי לי במסע - איש העדות. איש מדהים בן 88, אדם צעיר ברוחו. הוא עבר את אושויץ ואת בירקנאו ואחרי זה אף עלה לארץ ותרם רבות למדינה. אדם וסמל למופת. אדם מרגש עם סיפור חיים מדהים. וכשהוא סיפר את סיפורו ואת מה שעבר עליו בבירקנאו (שאותו הוא כינה הגהינום) לא יכולתי שלא לחשוב:
הוא שם אחרי כל השנים האלה - הוא חי אב וסב לילדים ולנכדים ומספר את סיפורו במקום שבו נרצחה כל משפחתו ורק הוא שרד.
זה הניצחון שלו !

מתי פעם אחרונה חשבתם על אפגניסטן?
כשמשחקים ארץ עיר מי באמת רושם אפגניסטן כשיוצאת האות א'?
כשחושבים על עוני בעולם או על מדינה מוסלמית מי באמת חושב על אפגניסטן?

כשבאתי לקרוא את הספר הזה הנושא הזה והמדינה הזאת היו נראים לי רחוקים ממני מאה שנות אור.
מה הקשר שלי לאפגניסטן? אני לא יודעת על המדינה הזאת כמעט כלום ! אפילו לא ידעתי את מיקומה המדויק במפת עולם.
ואכן במהלך קריאת הספר הבנתי כמה לא ידעתי. הספר מתאר את אפגניסטן בשתי תקופות עיקריות :
התקופה שלפני כיבוש ברית המועצות והתקופה בה שלט שלטון הטאליבן במדינה. כל מה שקרה במדינה ושמוצג בספר הוא מאוד מעניין. הספר מציג את אפגניסטן מנקודת מבט מעניינת. הוא מציג את אפגניסטן האחרת, לא זאת שהואשמה בעזרה לאל-קעידה ולגרימת אסון התאומים, לצד זאתי שכן ואת ההבדל בניהן.

זה אחד הדברים שיותר נהנתי מהם בספר. זה ותיאור החברות של אמיר וחסן. התיאור היה חמוד ומרגש (למרות שלפעמים הוא היה קצת קיצ'י). זה היה החלק האהוב עליי בספר וכל שאר החלקים די התגמדו לידו...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היו לי ציפיות מהספר הזה.
את הספר השאלתי מחברה. היא אמרה שלאחרונה היא מאוכזבת מכל ספר שהיא קוראת כי אחרי הספר הזה שום דבר לא נראה טוב. אחרי שהיא אמרה לי את זה כבר ציפיתי לספר מרגש וסוחף בטירוף. ציפיתי להתרגש ממנו ולהתאהב בו כמו מהספר הקודם שהיא הפצירה בי לקרוא, שומרת אחותי. כמו כל המחמאות וההמלצות על הספר אמרו שיקרה.
זה לא שהספר לא היה מרגש ועצוב - הוא אכן היה אבל קצת , הרבה פחות ממה שעשו ממנו.
זה לא שהוא לא היה מיוחד ועורר בי מחשבות - מחשבות אלו והמיוחדות של הספר היו פחות קשורים לעלילה ויותר לתיאורים של אפגניסטן.
זה לא ספר שהותיר עלי רושם עצום יותר מספרים אחרים.
זה מסוג הספרים שנחמד לקרוא ואולי יום יבוא ואקרא אותו שוב.
אבל זה לא ספר שייחקק לי בראש כספר בלתי נשכח או כאחד הספרים הכי טובים שקראתי .

סבא וסבתא שלי עלו לארץ בנפרד לאחר קום המדינה, בערך בתקופה של הספר הזה, מהודו . סבא שלי עלה לארץ וגר במעברות. שם הוא עזר לפרנס את אחיותיו. סבתא שלי לעומתו עלתה לארץ במסלול מסודר וגרה בקיבוץ. שניהם מספרים כי התקופה לא הייתה תקופה קלה אבל לא ממש מפרטים מה שעבר עליהם ועל הקשיים שהתמודדו עימם.
הספר הזה נתן לי הצצה קטנה לתנאים באותה תקופה, למה שאולי סבא וסבתא שלי חוו.בנוסף, בעקבות קריאת הספר אני סקרנית הרבה יותר ורוצה לשאול אותם על אותה תקופה ועל מה שהם עברו בה.
~~~~
אני חושבת שהסיפור רלוונטי גם לחיים שלנו ולכן הוא ספר חובה. הוא לא ספר מושלם והוא לא ספר קל, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן, אבל הוא מספר על תקופה שנראת בימינו כמובנת מאליו - תקופה שכבר הייתה לנו מדינה משלנו.
יתרה מזאת, הספר עוסק גם בדחיית השונים, דחיית העולים החדשים, בדמוקרטיה, בחברות , באהבה, בעבודה ופרנסה מול קיום הדת ועוד נושאים אשר נוגעים ורלוונטים גם בימינו .

קשה לראות שאנה פרנק לא הייתה נערה רגילה.
היא הייתה נערה שהשתוקקה לכתוב, ליצור, לגדול, לעזור, להיות עצמאית ולהיות מי שהיא באמת, הצד שבה שאף אחד לא הכיר. היא עברה דברים שקשה להבין וכנראה לעולם לא נבין, שגורמים לך לתהות ולחשוב איך היא עברה אותם. כמה חוזק נפשי, כמה אומץ. והיא בסך הכל הייתה נערה בת 13. היא הייתה נערה אופטימית, עם שאיפות ואמונות באנשים ובאנושיות. לדעתי, זה מה שהחזיק אותה שם למרות כל הקשיים.

דרך יומנה, קשה שלא לשים לב לכמה שאנה התבגרה. המכתבים הראשונים שלה, לפני שנכנסו למסתור, בהם היא תיארה את הילדים בכיתה שלה ואת מסיבת היומולדת שלה נראו לי כמו מכתבים רגילים של נערה מתבגרת. בניגוד מוחלט למכתבים אלו, המכתבים האחרונים שלה נראים כאילו כתבה אותם אישה צעירה עם תובנות עמוקות ורצון להפתח ולהיות מי שהיא ולמצוא מישהו שיוכל להבין אותה באמת. רצון להפסיק להסתתר ולפחד. וכל זה רק כשנתיים אחרי. כל החוויות הקשות שהיא הספיקה לעבור בגילה הצעיר,שבמהלכן הצליחה למרות הכל לשמור על אופטימיות, להתאהב, ללמוד, להנות ולצחוק, ביגרו אותה. היא בעצמה ראתה את השינוי הגדול שהתחולל בה.

כל פעם שאנה כתבה על ציפיותיה ומחשבותיה על אחרי המלחמה, משהו צבת לי בלב. ויש לכך סיבה. בניגוד לרוב הספרים האחרים, הסוף של הסיפור הזה ידוע. והסוף כואב. איזה עתיד מדהים היה יכול להיות לה. דמיינתי את אנה יושבת על שולחן ורושמת את היומן וכל פעם רציתי כאילו ללחוש לה - ״אנה, את לא תראי את החיים שאחרי המלחמה. את לא תשרדי...״. מה שעוד צבת לי בלב הוא המכתב האחרון. המכתב בו היא נפתחה בפני קיטי ותיארה את עצמה ואת מי שהיא באמת. זה הרגיש לי שהיא כתבה את המכתב הזה כאילו היא ידעה שזה המכתב האחרון שהיא תכתוב...

במכתביה, כתבה אנה על רצונה העז להיות סופרת או עיתונאית ועל רצונה לתרום ולעזור לאחרים, להשאיר חותם. היא רצתה להמשיך לחיות גם אחרי מותה. וזה באמת מה שקורה. מידי יום מבקרים עשרות ואפילו מאות אנשים מכל העולם בבית בו הסתתרו אנה פרנק והאחרים ושומעים את סיפורם (הייתי שם לפני 4 שנים וזה מקום חובה לבקר בו, במיוחד למי שקרא את היומן). מידי יום אנשים ונערים בכל העולם קוראים את יומנה ובכך חווים את סיפורה. מידי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקרנים סרטים בטלוויזיה אודותיה ואודות חייה במסתור. חרף זאת, עצוב לי לחשוב על החותם האחר שהיא הייתה יכולה להשאיר, במידה והייתה שורדת את המלחמה והופכת לעיתונאית או לסופרת כמו שהיא חלמה. היה לה את הכישרון והאהבה לכתיבה וחבל שהיא לא יכלה לממש אותו יותר...

ולסיכום - הספר מומלץ בחום !

ספר טוב, מותח ומרגש.
כבת יחידה, קשה לי להבין את החיים עם אח או אחות. לחיות עם מישו בבית שהוא/היא בתווך הגילאים שלך, לו/לה אני מרגשיה צורך ויכולה לספר הכל וללצוק איתו/ה על הכל. הספר הזה נתן לי הצצה לעולם הזה שאני לא מכירה.יתרה מזאת, הוא גם שילב מתח רב וצורת כתיבה מיוחדת וסוחפת מה שהוסיף להנאה מהספר.

אחד הספרים הכי נוסטלגים ואהובים עליי !
קראתי אותו לראשונה בכיתה ד' ומאז קראתי אותו עוד פעמיים. זה פשוט ספר מדהים ומיוחד שמתאים לכל גיל (גם אמא שלי קראה ואהבה את הספר) יש בו הכל - מתח, קומדיה, אהבה וכדומה ולכן קשה שלא להנות ממנו.
צורת כתיבת הספר, דרך המכתבים של ג'ודי, מייחדת את הספר והופכת אותו למדהים אף יותר.

וואווו.
אין לי מילה אחרת לתאר את הספר הזה.
הוא גרם לי לצמרמורת בכל הגוף. אחרי שסיימתי לקרוא אותו פשוט ישבתי ובכיתי במשך כ-10 דקות (ואני בדרך כלל לא אחת שבוכה מספרים/סרטים). וכל מה שקרה בו עדיין חקוק במוחי למרות שחלפה שנה מאז שקראתי אותו.
לפני כארבע שנים ראיתי ת'סרט שעשו על הספר עם הורי (וכבר בו ירדה לי דמעה). שחברה הציעה לי בשנה שעברה לקרוא את הספר רציתי לוותר ממחשבה שהוא בטח יהיה דומה לסרט. החברה ממש המליצה על הספר ושיבחה אותו, אמרה שהוא פי 100 טוב יותר מהסרט (והיא כ"כ צדקה). הוא היה שונה מכל מה שחשבתי שהוא יהיה. לדעתי, צורת הכתיבה של הספר, מנוקודות מבט שונות של הדמויות בסיפור, היא גאונית בכל כך הרבה צורות. והסוף...... אני לא אגלה אבל וואו. הייתי בהלם שקראתי אותו.
גם עכשיו, שנה אחרי, קשה לי להפסיק לחשוב על הספר הזה כאחד הספרים היותר טובים שקראתי (למרות שחלפה שנה וקראתי עוד המון ספרים מעולים מאז).
לסיכום,
אם אתם אוהבים ספרי דרמה מרגשים, עמוקים וכנים רוצו ותקראו אותו. אל תהססו בכלל.