ביקורת ספרותית על ים סרגסו הרחב מאת ג'ין ריס
ספר מעולה

---

בהתחלה לא כל כך הבנתי למה קראו ככה לספר. גם לא ידעתי כלום על הים הזה שמסתבר שהוא לא ממש ים כמו שאני רגילה לחשוב על כזה, אלא בעצם אי של ים, איזו אליפסה שמישהו צייר בצפון האוקינוס האטלנטי וקרא לזה ים סרגסו על שם איזה סוג של אצות שמכסות את המים ובגלל כל מיני זרמים, אבל מסביב יש רק ים, כאילו אחר, ולא נראה לי שיש הבדל בין המים שהם שלו למים שאינם שלו.

מסתבר שיש הבדל, אפילו גדול, גם אם בהתחלה לא שמים אליו לב. ומסתבר גם שהמים האלה עם האצות שלא הקלו על הספינות שעברו דרכו יצרו לו שם מאגי של מקום שמסוכן להימצא בו או לעבור דרכו.

אבל זה לא ממש חשוב, השם. העיקר שהספר מצויין.

הסיפור הוא סיפור חייה של הגיבורה, אישה קריאולית, ביתו של אנגלי, בעל עבדים לשעבר שירד מנכסיו בעקבות ביטול העבדות בג'מייקה, ואם ילידת אחד האיים הקריביים. והיא אדם שחי חיי בדידות בהעדר כל קבוצת שייכות, לאומית, חברתית או משפחתית. זו אותה האישה מעליית הגג, אישתו הראשונה של מר רוצ'סטר, זו שנכלאה שם ב"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה. אבל הספר הזה לא נזקק לאיזכור הרומן של ברונטה. זה אולי היה המניע אבל מה שנולד כאן הוא בעל נוכחות עצמאית, לבטח מרשימה לא פחות.

אני אגיד משהו על התחושות ורק אחר כך על הנושאים.

הספר אפוף תחושה של זרות טוטאלית, של היעדר הבנה ואמון ואמפטיה בין בני אדם, הכל כל כך מנוכר ולכן גם כל כך מכאיב, כאב שיש בו ייאוש ואיזו הכרה בחוסר התכלית של הכל ועדיין יש איזה נסיון לבעוט, להתבדל, לחולל אולי איזה שינוי. וזה עשוי ככה שזה מה שהרגשתי במהלך הקריאה. כאילו לא צריך היה לשכנע אותי כי הרגשתי הכל ולכן גם הבנתי הכל.

והנושאים שהוא מעלה, יש בו עומק רב כל כך, כזה שמצריך מחשבה והרבה תשומת לב. סיימתי לקרוא אותו לפני כמעט שבוע ובדרך כלל אני כותבת תוך יום או יומיים, אבל פה תהליך העיכול מתנהל כמעט כמו אחיו הפיזיולוגי, תוך פירוק איטי ומעבר בכל החלקים של המערכת הזאת כי כל אחד מהם יש לו תפקיד אחר והוא מסוגל לפרק רק חלק מהמרכיבים.

יש בו מסרים פמיניסטיים, כי הנשים כאן נשלטות על ידי הגברים (הלבנים) ולא באמת יכולות להגדיר את עצמן ואת זהותן, אפילו השם שלהן הוא לא ממש שלהן. וכשהן מנסות לבחור בעצמאות, גם אז מתברר להן שאי אפשר להצליח בזה לגמרי לבד, כשהחברה הסובבת אותן לא בהכרח תשתף פעולה, אלא אולי להיפך, תתנכל ותאלץ אותן להזדקק לו, לגבר הלבן. אבל גם אותו הגבר, הלבן, משמיע קול. וגם מסכת הבחירות שלו היא לא בהכרח שאלה של רצון עצמאי. לפעמים הן תולדה של מוסכמות חברתיות ונסיון להיצמד לאיזה תלם שלא ברור מי חרש אותו ולמה.

והוא ודאי ספר אנטי קולוניאליסטי, אבל מאד לא פשטני. מורכבות היחסים בין העבדים לשעבר, האדונים לשעבר והזרים החדשים, הנאורים לכאורה, תוצרי הקולוניאליזם שלא הולכים לשום מקום, רק מזינים את עכירות היחסים בין בני אדם, גם כאלה שיש להם כל כך הרבה מן המשותף רק חסרים את היכולת להתבונן בזה בצלילות.

ויש בו גם מימד אישי, עיסוק במורכבות האישית, בצורך להתאים את נקודת המבט, ביכולת של השגעון להיעשות מובן אם רק יודעים לאמץ את הנרטיב הרלוונטי. היחסיות של השיפוטיות נבחנת כאן רק מתוך כך שהרומן הזה מספק נקודות מבט רבות כל כך על מה שיכול היה להיראות מובן מאליו.

אין בו שום דבר מרוכך. זה ספר יצרי וחודרני ונעדר כניעה. מקסים כמה שזה כואב.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ים סרגסו הרחב