יש ימים ריקים כאלה, שהבדידות כופה את עצמה עלי. כשהחברים שלי לא כאן, או שהם כאן ואי אפשר באמת לדבר איתם, כי הם לא באמת יבינו, והחברה הכי טובה נסעה לטיול בחו"ל. והחופש שמונח על הכתפיים שלי גדול מידי, והבגרות הלא באמת בוגרת הזאת מעיקה, הבית מתחיל להרגיש כמו כלא אבל אין באמת סיבה טובה לצאת, ויש עצבות כזאת, לא כמו עצב תהומי אלא סתם עצב כזה בלי סיבה.
בימים כאלה אני מוצאת את עצמי חוזרת אל הסידרה הזאת. זה ממכר, מטהר באיזושהי צורה, כמעט כמו לגן את הליווי הפשוט כל כך של dust in the wind או איזה יצירה קלאסית אחת שאף אחד חוץ ממני לא יכיר. בשעות הקטנות של הלילה. כמעט כמו לכתוב ולהלחין שיר חדש או לדבר עם החברה הכי טובה שלי חמש שעות רצוף או סתם לשבת עם חברים בים בערב, לחגוג למישהו יומולדת ולשתות בירה ולשכוח קצת מהצרות הקטנות והפשוטות והיומיומיות האלה.
זה מטופש כי מה כבר יש כאן, סיפור על מתבגרים שהוא קצת טיפשי ובאיזשהו מקום קצת סטיראוטיפי, עם עלילה שהיא לא הכי מתוחכמת ורומנטית ודרמטית מידי. ואת יודעת שאת כבר עוד מעט בת 18, ושאת צריכה כבר לקרוא ספרי מבוגרים, ובאמת כבר קראת כאלה, עם תובנות נורא עמוקות שגרמו לך לחשוב אחר כך על החיים,ועל המשמעות שלנו, ועל הכל. ולסיפור הזה אין מסקנות עמוקות בכלל, והכתיבה מפוזרת ואפשר לבקר עוד ועוד.
אבל מה זה משנה אם לכמה שעות טובות אני יכולה להתמסר אליו, כי תראו לי עוד ספר שהוא לא ספר מתח שאשאר בשבילו ערה גם בשעות האלו, ועוד אחרי שמשנה לשנה אני קוראת פחות ופחות. שישכיח ממני את ההרגשה הזאת של הימים הריקים, שאוכל באמת לשקוע בו כאילו אני שוב ילדה בת 12 שקוראת את הספר בפעם הראשונה למעלה במיטת קומותיים מתחת למנורה שהדלקתי בשקט שאמא לא תראה ושאני לא אעיר את אחותי הקטנה, וגם אם יש פה ושם שגיאת כתיב או דקדוק, למי זה בעצם אכפת.

קצת מוזר לי שיש לי ספר לבני נוער במדף שלי, הוא הגיע אלי במסגרת ניקיונות הפסח, אין לי מושג איך אפשר לזרוק ספר, כל ספר. בקיצור אימצתי אותו ואפילו קראתי אותו.
הספר הזה עשה לי רק טוב, הוא החדיר בי תחושה שהכל בסוף יסתדר, גם אם עכשיו הכל נראה גרוע, יהיה בסדר. מה כבר יכול להיות, ספר לנוער, חייב להיות טוב, לא?
רוטנר כותבת על נושאים שחשוב שיכתבו, כמו לדוגמא יחסי חברות בן דתי לחילוניה, הטרדה מינית, כשלון או הצלחה של בן הזוג והתמודדות עם זה.
שמעתי פעם מסופר ילדים מאוד נערץ שיש כמה סוגים של סיפורי ילדים (הכלל תקף גם לגבי ספרים למבוגרים, אך הוא ציין זאת על ספרי ילדים) סוג מסויים אחד שהוא ציין בא לידי ביטוי בספר הזה, זהו סיפור שמעורר לתגובה. קחו לדוגמא ילדה שעברה מקרה דומה למה שנועה עברה בסיפור, והיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה, בא הסיפור הזה ואומר לה: את בסדר גמור, מבינים אותך, מוכנים לשמוע אותך, אפשר לפתור את הבעיה, את לא צריכה להפגע יותר. ככה יש סיכוי שהיא תספר את המקרה ולא תשמור אותו בבטן כמו שאולי היא חשבה לעשות מתחילה. הסיפור עורר אותה לתגובה.
ספר טוב מאוד. תהנו, ולא לשמור בבטן.

אהבתי מאוד את הספר!!הכתיבה של רוטנר סוחפת ומהנה כמו תמיד
למרות שהיו כמה דברים שלא אהבתי אותם(אין ספק שזה הספר הכי פחות טוב בסדרה)למשל:ענבל כמעט איבדה את הייחודיות שלה כטום בוי,ההטרדה המינית שנועה חוותה ועוד..
נהניתי מאוד מהספר אבל הוא גם די אכזב אותי,וחבל שנשארו כל כך הרבה קווצות לא סגורים

לא אהבתי, קצת אכזב אותי אחרי שני הספרים המעולים "תנו לגדול בשקט" ו"קיץ אחד ביחד" שהיו פשוט מושלמים, הסוף עוד יותר מאכזב כי פתחו הרבה שאלות ולא פתרו את כולם: מה יקרה עם שירן וצחי?

טוב זה הספר האחרון בסידרה, והוא הכי פחות מצא חן בעיני. את שני הספרים שקדמו לו אהבתי מאוד, במיוחד את "תנו לגדול בשקט", שאותו אני פשוט מוכנה לקרוא שוב ושוב. הספר "לנצח בגדול" הוא ספר טוב בהחלט, היו בו דווקא קטעים שאהבתי, כמו זה שענבל מצאה חן בעיני אדם, דבר שעורר את קנאתו של תומר, ואהבתי את ההתפיסויות שלהם. אולם היו גם קטעים שלא אהבתי, לא נהנתי לקרוא על נועה, לא אהבתי את זה שהיא הוטרדה מינית על ידי מורה, ולא הבנתי בכלל למה ליאת רוטנר הכניסה את הקטע הזה לספר. נועה עברה חוויה מאוד לא נעימה, והכי נורא זה שלא היה איש לידה שלו היא יכלה לספר מה היא מרגישה. אפילו לקובי היא לא סיפרה, מפני שקובי מאוד התרשם מהמורה הזה ולא היה מבין אותה. גם לא אהבתי את זה שאיתי כל הזמן נדנד לענבל שהיא יכלה לבחור בו ולא בתומר, ועורר את קנאתה וכעסה של בר שהאשימה את ענבל בכל.
בקיצור הספר הזה הוא טוב, אבל לא מה שחשבתי שהוא יהיה. לדעתי הספר הזה הוא לא הסוף הכי מתאים לסידרה הזאת. אבל כדי לסיים את הסידרה עליכם לקרוא אותו.

אני חושבת שליאת רוטנר שמה יותר מדי קטעים עם נועה, וגם הפילה עלייה סיטואציה גדולה מדיי למידותיה, הקטעים עם נועה לא היו נעימים במיוחד לקריאה, אבל אני חושבת שיש משהו בזה, להראות לבנות איך נועה התנהגה, כשזה היה כל-כך לא נכון בעיניינו, אולי ימנע מבנות בעתיד להתנהג כמוה.

בספר הזה הרמה עולה, אם כי נוצר איזהו רושם שליאת רוטנר הייתה צריכה לדחוס הכל בכרך אחד (את "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט" ו"לנצח בגדול") ואז זה אולי עוד היה מרתק. האמת, קראתי מזמן אז אולי הביקורת שלי דהוייה, אבל שוב אין כאן ממה להתפעל. מומלץ בכל זאת למי שאוהב סגנון שכזה, ולמי-שכמוני-פשוט חייב לדעת מה קורה בסוף הסדרה. גם בספר הזה נידונים נושאים קשים מאוד, וזה נראה ומרגיש איכשהו לא במקום בתוך ספר ישראלי מקורי ועכשווי, ובמיוחד לא בסגנון הכתיבה של ליאת רוטנר. בקיצור, מומלץ למי שחייב לדעת מה קורה בסוף, מסוגל לדלג כמה עמודים בספר, מסוגל לקרוא על דברים קשים ולמי שבכל זאת רוצה ספרות נוער ישראלית באיזושהי רמה.

אהבתי את שלושת הספרים... אני ממש רוצה שהיא תוציא ספר המשך ... אני ילדה ששונאת לקרוא והספרים של ליאת הם הספרים היחידים שאהבתי... לאורך שלושת הספרים ( אני מקווה שיצא 4) לקרוא על עינבל ותומר היה הכי כיף!!

בספר הראשון- התאהבתי
בספר השני- עוד זרמתי
הספר השלישי כבר מיצה את עצמו. כול הדמויות חמודות וכמובן הסוף, כמו בכול ספר מהסוג הזה, ספר על תיכוניסתים שלא מסתדר להם עם הלימודים עם אהבה הכול נגמר טוב, קראתי את הספר השלישי עד סופו בציפייה ליותר ובעיקר בהתאכזבות גדולה
הסופרת ניסתה להכניס את כול הבעיות של בני נוער בספר אחד
נועה- הברבי של השכבה מתאהבת בחנון ולבסוף גם המורה שלה מטריד אותה
קובי- החנון שלא מבין איך התמזל מזלו שזכה לחברה כמו נועה אז הוא מחליט בכול הכוח להראות לכולם שגם הוא שווה משהו ולהשקיע יותר בלימודים ופחות ביחס שלו אל נועה
איתי- הליצן של הכיתה לא יודע את מי הוא אוהב את החברה שלו או את זו שהיה מאוהב בה כבר שני ספרים
תומר- החתיך של השכבה כול הבנות רצות אחריו אבל הוא בשניה האחרונה בוחר בענבל הטום בוי של השכבה ופתאום הוא מקנא לה ברמות
ענבל- לא מבינה את עצמה די נהינת מזה שתומר מקנא לה אבל בסוף מגלה שהיא הייתה חיה באשליות
שירן- סוף סוף חווה בעיות של מתבגרים וכמו כולם מוצאת אהבה את צחי הבחור המושלם אבל... יש בעיה אחת הוא דתי
אפילו בר התבגרה ולמדה לחיות את הרגע ולהפסיק לקנא עלל כול האהבות הישנות של איתי
בקיצור ספר ממש נחמד למרות צפיותו הרבה מי שקרא את שני הספרים הראשונים יכול מיד להבין מה יקרה גם בלי לקרוא
סך הכול ספר נחמד שמתאים לילדים בני 13, 14 לא מרגישה שיותר כי הוא פשוט ממצה את עצמו מתישהו יותר מידי
אז... מי שמשעמם לו ואין לו מה לקרוא אני ממליצה על הספר אבל לא לצפות יותר מידי כי הוא מרוח מידי זהו הם התבגרו לא היה חייב להמשיך את הכול הרי הכול הסתדר לא? אז מי שרוצה מאחלת לו שיהנה כי אני נהינתי לא יותר מידי אבל בכל זאת