ביקורת ספרותית על משחק המחשבה מאת הקטור מקדונלד
ספר מעולה

---

Déjà-vu. כלומר דז'ה וו. תחושה עמומה כאילו חוויתי כבר בעבר את החוויה שאני חווה עכשיו ברגע זה.

כמו זמזום של זבוב ממקור לא ברור, כמו עקיצה מציקה של יתוש בחלק בגוף שלא נעים לגרד בציבור, ניקרה בי תהיה מוזרה לאורך הספר הזה. האם יכול להיות שכבר קראתי אותו אי פעם בעבר? מצד אחד, אני לא זוכרת את העלילה משום מקום, והראיה שאני מרגישה מתח רב לאורך הקריאה. ומצד שני, לפחות בשתי סצנות האירועים היו מוכרים לי באורח שלא מטיל ספק בכך שקראתי את זה פעם. האם יש מונח נפרד ל"קראתי כבר בעבר"? אם לא, אולי ראוי שיהיה. נפלאות דרכי המחשבה ותעתועיה.

מלאי הסקירות באתר הראה לי שמדובר בספר זנוח, שאין לו מזל. לאחר שקראתי אותו לא ברור לי למה. הוא קטן למדי, נחבא אל הכלים. כריכתו יפה, אבל צנועה, שם הספר כתוב באותיות קטנות, ושם הסופר באותיות אף קטנות מהן. הכל תלוי במזל, אמרו חכמים, אפילו ספר תורה שבהיכל. ונראה שהספר הזה, שייך לחסרי המזל, ולא ברור לי למה.

אז הנה, הגיע זמן לתקן את הטעון תיקון, ולהביא קצת פרסום לספר הנפלא הזה.

בן אשרסט, סטודנט באוקספורד מקבל מהמנחה שלו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא, בן, ייצא לחופשת חלומות רומנטית בקניה עם חברתו החדשה קארה. תרומתו הצנועה של בן תהיה חיישן שיושתל בעורפו, ונכונות להקליט בעזרתו את תחושותיו בחוויות המהנות והמרגשות שיעבור. מכאן קשה להמשיך מבלי לזרוע קלקלנים בשפע, אבל מסתבר שהדברים אינם כפי שהם נראים. החופשה החלומית בקניה מתקלקלת, בן מסתבך בצרות, ומגלה שאין מי שיציל אותו. וכל שנותר לו לתהות זה - מי זה באמת המנחה שלו ג'יימס פילדהד? מה הוא רוצה לעשות? מי מפתח את החיישן הזה, ולאילו צרכים אפלים? ומה התפקיד של קארה היפהפיה החלומית בכל הסאגה הזאת?

קורא יקר. אני מניחה שבשלב הזה אתה אומר לעצמך: "חיישן? ניסויים מחקריים? טכנולוגיה לא מוכרת? אהה! זה מדע בידיוני. אני לא אוהב מדע בידיוני". ובכן, קורא, לפני שתעבור הלאה לסקירה הבאה אני מבקשת להבהיר. זה לא מדע בידיוני. אין פה נסיעות בחלל, מסעות בזמן, חלליות, מכונות שמפרקות את הנוסע לפוזיטרונים ומשגרות אותו למרחק עשרות שנות אור, או מבני ממשל לא מוכרים. בהינתן החיישן עצמו, שעצם קיומו אינו ברור כלל, אבל כבר המחשבה שהוא קיים משנה את המציאות, זה בעיקר ספר מתח.

קצת כמו ספר הציורים "זום". בכל פעם שנראה שהתמונה מובנת, עוברים לדף הבא ובו רואים שהתמונה הקודם היתה רק פרט קטן והתמונה הכללית גדולה בהרבה. ספר דחוס, עמוס פרטים, גדוש בתפניות דרמטיות. יש בו תעלומה, יש בו טובים, יש בו רעים (אם כי זהותם מתעתעת לפעמים), יש בחורה יפהפיה, וסיפור אהבה. ספר מתח. טוב מאוד אפילו.

אבל בסוד, בשקט, אני אומר שזה בעצם כן מדע בידיוני. לא מד"ב. יותר science fiction, כלומר "בדיון מדעי". ועלילת הספר עונה על הקריטריון המרכזי של הסוגה הזאת, כלומר לבדוק כיצד שינויים קטנים במדע או בהתפתחות טכנולוגית משפיעים על הדרך שבה אנשים נוהגים. לכן עולות בו סוגיות בפסיכולוגיה, בנוירוכירורגיה, ובעיקר בתורת המשחקים. מתוך התחום הגדול שנקרא תורת המשחקים מככב בספר פרדוקס שנקרא "דילמת האסיר", אם כי מתאים יותר לקרוא לה "דילמת העציר" או "הסוד של עד המדינה", או "למה שולה זקן שתקה כל כך הרבה זמן". זו דילמה מרתקת, ועד כה מצאתי דיון בה בספרי עיון בלבד, ולא בספרות. הדיון הכי בהיר שראיתי נמצא בספר "הגן האנוכיי" של ריצ'רד דוקינס. ומתברר כי הקטור מקדונלד, מחבר "משחק המחשבה" היה סטודנט של דוקינס והושפע מרעיונותיו. אז אולי זה המקור לתחושת הדז'ה-וו בקריאה, וזה למעשה מה שמעניק לספר את הכוכב החמישי שלו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על משחק המחשבה