ביקורת ספרותית על משחק המחשבה מאת הקטור מקדונלד
ספר בסדר

---

****




בן אשרסט, סטודנט צעיר, תפרן ונאיבי למדי, מקבל מהמנחה שלו באוקספורד הצעה שאי אפשר לסרב לה - לנסוע עם חברתו הטריה והיפהפיה לחופשה מפוארת הכול-כלול בקניה, כשכל מה שהוא צריך לעשות בתמורה זה לעטות על ראשו חיישן זעיר ומהפכני שיקליט את האותות הנפלטים ממוחו בתגובה לרגשות שהוא חש. אין סיכוי שזה יסתבך, נכון? פשוט אין סיכוי. לא יכול להיות שהחופשה התמימה הנהדרת תהפוך לסיוט, אה? ושלמנחה שלו מאוקספורד יש אג'נדה נסתרת. ושהחברה שלו לא כ"כ תמימה כמו שחשב בתחילה. ושהדברים כולם הם כמובן לא פשוטים כמו שהם נראים. לא, אין סיכוי.

טוב, אתם מבינים מה קורה. ראיתם את זה בשבע מאות סרטים. החופשה מסתבכת, ובן אשרסט מגלה כמה דברים חדשים על עצמו ועל סביבתו, והחיים שלו, כמו בובת בבושקה בתוך עוד אחת ועוד אחת, מתגלים כשקרים בתוך שקרים בתוך שקרים עד שהקורא, שאשכרה שונא ספרים כאלה מציקים שמסבכים את החיים, עם אי הבנות וקנוניות אפלות, לא נעימות, רוצה כבר שיעזבו אותו בשקט ושלמרות שהספר הזה מותח וכתוב לא רע ואפילו הבסיס המדעי והאתי שלו מסקרן משהו, הוא משתוקק לעבור כבר לספר הבא. תראו את העטיפה, באמא שלכם, חשב הקורא לעצמו. מה זה? ומה זה אשרסט, ראבק?

חלק מהתובנות שנחפרו לקורא התמים בעמל רב הרגישו לו משומשות ועייפות, ולא התחשק לו להתעמק עד בחילה במימדים האתיים הדידקטיים והצפויים שלו. אם כבר, חשב הקורא, מדברים על אלקטרודות במוח ומניפולציה על רגשות ורגשות נגדיים, ייטב לאין ערוך לחברי סימניה לקרוא את "איש המסוף", אחד הספרים הראשונים של מייקל קרייטון המנוח, שעושה מסלול דומה, רק בצורה חלקה יותר ומייגעת פחות. זה לא שהספר היה רע. הקורא מצא את עצמו גומא את הדפים האחרונים בקצב מסחרר ובשעה מאוחרת ביותר בלילה, אלא שהיה בספר הדהוד כפול ומכופל, וטוויסטים מתוחכמים מאולצים, מופרזים ומחוייכים, כמו ארוחה בינונית שאתה מוסיף ואוכל בהיסח הדעת למרות ששבעת ולמרות הצרבת המתקרבת, פשוט כי אין לך ממש מה לעשות עם הידיים וכי התרגלת, כלבלב מאולף שכמוך, לסיים הכול מהצלחת.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על משחק המחשבה