זהו ספר מהפכני לכן אני ממליץ לקרוא - תתקשו למצוא ספרים דומים לו בודאי בעברית . ספר פילוסופי לדעתי מעניין וחשוב,
הוא עוסק במכלול הקשרים שבין הגוף לנפש, שבין האדם לסביבה בה חי. וככל שהזמן חולף מאז כתיבתו המציאות שהוא מתאר חודרת לעולמנו אם נרצה ואם לא (בינתיים בעיקר בתחומי הכלכלה והשוק החופשי).
זהו ניסיון לנתח את אופיו של האדם ואת התנהלותו כייצור רציונלי שכל קשריו מושתתים על אינטרסים.
הדוגמאות שמשתמש בהן חדות כתער.
האדם חי למען עצמו האגואיזם הוא מוחלט.
גם אם נראה אחרת והמוסכמות החברתיות מתנגדות לכך.
האגואיזם מאפשר בהפוך על הפוך חברה צודקת יותר,מתקדמת יותר.
במילים אחרות בשונה מהתפיסה המקובלת שהאדם אמור לתרום לחברה ללא תמורה.משה קרוי טוען שהתרומה הפילנטרופית /תרומה ללא תמורה מזיקה.
כשכל אדם לעצמו התוצאה לדעתו חברה טובה ומצליחה יותר.
הוא מתייחס למערכת החינוך וטוען שאינה ממלאת תפקידה.
ה"חינוך" על פי תפיסתו הוא הכנה לחיים. לחיים אגואיסטיים ולהבנתו טוב שכך.
כל פעולה חינוכית חייבת להיות כרוכה בתמורה.נמדדת בתועלת לשני הצדדים.
יחסים בתוך המשפחה גם הם יחסי "תן וקח" קשה לקבל זאת אבל תתעמקו מעט זה לא בדיוק לא כך!
משה קרוי היה חדשן בזמנו. ביסס את "משנתו" על הסופרת-איין ראנד.
הוא קבל את תפיסת עולמה שהמדינה היא מדינה בוזזת,
בירוקרטיות,כופות ללא הצדקה את כוחן ומונעות חופש בחירה והתפתחות בדרכן המתחסדת. הוא אינו עושה הבחנה בין מדינות דמוקרטיות לכאלו שאינו דמוקרטיות.
גם המדינה הדמוקרטית אינה שונה.
התיאוריה היתה מהפכנית בזמנו-(כיום נראה לי שאנחנו די בכיוון זה.)
הוא שלל את המוסכמות, ואת הנורמות ואת הערכים המקובלים בחברה לדורותיה-עד זמנו.
דבריו וכתביו עוררו התנגדות חריפה ונתפס כאדם תמהוני.
הוגי דעות/סופרים/ המקדימים את זמנם .
החברה מתקשה לקבלם והם סובלים מכך.
משה קרוי עזב את הארץ במחאה בטיעון שהארץ רעה בעיניו, היו ביקורות קשות על שכתב ואמר.
סיפורו האישי טרגי ומוזר ומוסיף נופח לתופעה
כשהיה מרצה באקדמיה בשנות ה-70 היה ממלא אולמות בסטודנטים יותר מכל מרצה אחר. היו סטודנטים נדחקים, עומדים במעברים, ממתינים שעות בתורים כדי לא להפסיד את הופעותיו.
נראה לי שתפיסת עולמו הולכת וחודרת לחיינו בודאי בתחומים הכלכלים-בשוק העבודה.
אוהבים או לא אוהבים את זה.
זה רק ילך ויתגבר.










