ספר נפלא. תאור של חיינו כפי שהם בארץ הזו. זוהי "כמוסת זמן" א.ב. יהושע כתב על שנות האלף. ספר זה בעוד אלף שנה יתאר במדויק חי משפחה ישראלית בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת.
אהבתי את הסיגנון הקולח.
את הדמויות, גם דמויות המשניות מתוארות היטב.
מומלץ כמו מרבית ספריו.

לא קראתי את הספר.
המידע על מריה אמו של ישו מועט.
האם ניתן לכתוב אפילו רומן היסטורי כמעט מבלי להסתמך על מקורות?
ישנן אגדות , ספורים אבל אין להם בסיס.
לדעתי זה אפילו חצוף לכתוב ספר על אישיות שזכתה לפרסום עצום-אמו של ישו הנוצרי.
לבסס ספר כזה על מידע מועט מאד.

זהו סיפורו של חתול אשר שלט שליטה מלאה על בטריטוריה פרטית בזכות ולא בחסד.
כדי לא לקלקל את העלילה ארמוז שלטריטוריה חדרו יצורים נוספים לא קרואים המאופיינים במשקל ובנפח הולך וגדל.
כתוצאה מכך נאלץ לצמצם את נוכחותו, עד שבשלב מסוים, כשהיונק הגדול ביותר החי על פני האדמה (להבדיל מיונקים ימיים שישנם גדולים ממנו) חדר לשטחו, הוא יצא בנחישות להגן על מרבדו. כשהוא נעזר בכל הכלים האמיתיים והמדומים שהטבע -האל (תלוי בהשקפת העולם) העניק לו.
האם הצליח להניס את המתנכלים? זאת לא אוכל לספר משום שאין בכוונתי כמתבקש לקלקל את מהלך העלילה !
רק ארמוז שהוכיח תושיה קור רוח אומץ לב, ודבקות במטרה.והוציא את כל האחרים "פריירים" בלשון עממית.
מומלץ לבני ארבע עד בני שבע. אבל גם מבוגרים יותר יכולים להנות מהספור ומהציורים שבספר.
נכדתי שהיא כמובן כסבא מוכשרת באופן יוצא דופן, הצליחה להבין את מהלך ההתרחשויות ואת סופן בהיותה בת שנתיים ומחצה בלבד. (ממתין לשבחים על ביקורת זו)....(-:
נ.ב חבל ששתי ביקורות נוספות שכתבתי היום התעלמתם מהן לחלוטין. ההפסד שלכם, העלבון שלי! )-:

עוד מפרי עטו של דן בן אמוץ (על האיש וספריו כתבתי בביקורת שלי על ספרו "לא שם זין") ספר זה עוסק בנקודה רגישה וכאובה מאד של יחסי ישראל גרמניה אחרי השואה. דן בן אמוץ בדרכו המיוחדת.
מתאר קשר זוגיות בילתי אפשרי בין גרמניה לישראלי, לא אחשוף פרטים מהעלילה רק מעט רקע היסטורי. כשהספר נכתב
עוררה בעיית השילומים וחידוש הקשרים עם גרמניה פולמוס חברתי מר. על רקע אותו "קרע" בעת ההיא הספר טעון מאד.
דרוש היה באמת אומץ רב לכתוב אותו.
דן בן אמוץ כתב ספר מופלא - סגנון הכתיבה ייחודי בפתיחות שהוא מגלה בכתיבתו. ביכולת שלו לגרד "בפצעים הפתוחים" מבלי לחצות את הגבול. זהו הטוב בספריו.
הוא ללא ספק סופר מוכשר ביותר. למרות היותו דמות שנויה במחלוקת מאז ועד היום.

אונגרד:vant-garde (חלוצי מתקדם , שולל כל צורות מקודשות,מקובלות) מושג זה לקוח מהלקסיקון הלועזי עברי.
עד 1967 מדית ישראל, מדינה ציונית סוציאליסטית, מנהיגות מוכרת, להוציא מקרים יוצאי דופן נוהגת על פי נורמות וערכים
שמגילת העצמאות מבטאת אותם.
1967 נצחון ענק במלחמת ששת הימים- טלטלה בחברה הישראלית. תחושה של שיכרון כוח.
בין שנה זו לשנת 1973 מלחמת ההתשה בתעלה, סימנים ראשונים למהפך חברתי , נורמטיבי. הולך ונוצר סוג חדש של "חלוצים"
קבוצות לא גדולות של אנרכיסטים. דן בן אמוץ אחד מהם. ספרו "לא שם זין" וואו-וואו ספר בשם כזה מעולם לא נכתב בספרות העברית. מעולם לא. ישנן בעיות לא הכל חלק ה"קומיסרים" של התרבות העברית, של הספרות העברית נושכים שפתיים.
הספר מתאר גבר שנפצע , משותק בפלג גופו התחתון. גבריותו בספק, קשריו עם חברתו עם נשים ועם כל העולם "טעונים" מאד.
איני מתכונן לחשוף את פרטי העלילה כמתבקש. רק אומר שהספר אינו נוח לאותם "קומיסרים" של התרבות העברית במדינת ישראל המתחדשת.
הסופר גם הוא דמות יוצאת דופן בחברה הישראלית, מעז לומר ולכתוב באופן אונגרדי (הסברתי כבר את הביטוי).
הוא כותב היטב וספריו וזה אינו היחיד זוכים לתפוצה רבה. אפילו מרימי הגבה לא יכולים להתעלם מנוכחותו. הוא גר ביפו,
מתלבש באופן שמבליט את נוכחותו, הוא מקבץ סביבו מעריצים, והלשונות הרעות מרננות שגם מעריצות לא חסרות לו. יש לו מדורים בעיתונות, ובראשית דרכו התפרסם בתוכנית רדיו שרב היה בה הסרקזם-העוקצנות "שלושה בסירה אחת" היה שם התוכנית.
בשבתות היתה משודרת וזכתה לקהל מעריצים רחב שלא החמיצו אותה. באחד הקטעים המפורסמים בעת ההיא כתב הספד לעצמו, קטע הומוריסטי שרבים כמוהו להוציא את הגשש החיוור ואת "ניקוי ראש" ואולי עוד משהו שאיני זוכר כרגע לא היו במדינתנו הצעירה. ומאז ולצערי עד ימינו אלו איני שומע ברדיו או רואה תוכניות המגיעות לקרסוליים של אלו שציינתי.
בסוף שנות השמונים חלה במחלה ממארת וידע שימיו קצרים. ערך מסיבת פרידה בילתי נשכחת של דמעות וצחוק נפטר בהיותו כבן 65
היה ללא ספק אדם מיוחד. ספריו ראויים לקריאה - כתובים נפלא וטעמם כמו יין ישן נושן רק משתבח. מומלץ מאד.

זהו ספר מהפכני לכן אני ממליץ לקרוא - תתקשו למצוא ספרים דומים לו בודאי בעברית . ספר פילוסופי לדעתי מעניין וחשוב,
הוא עוסק במכלול הקשרים שבין הגוף לנפש, שבין האדם לסביבה בה חי. וככל שהזמן חולף מאז כתיבתו המציאות שהוא מתאר חודרת לעולמנו אם נרצה ואם לא (בינתיים בעיקר בתחומי הכלכלה והשוק החופשי).
זהו ניסיון לנתח את אופיו של האדם ואת התנהלותו כייצור רציונלי שכל קשריו מושתתים על אינטרסים.
הדוגמאות שמשתמש בהן חדות כתער.
האדם חי למען עצמו האגואיזם הוא מוחלט.
גם אם נראה אחרת והמוסכמות החברתיות מתנגדות לכך.
האגואיזם מאפשר בהפוך על הפוך חברה צודקת יותר,מתקדמת יותר.
במילים אחרות בשונה מהתפיסה המקובלת שהאדם אמור לתרום לחברה ללא תמורה.משה קרוי טוען שהתרומה הפילנטרופית /תרומה ללא תמורה מזיקה.
כשכל אדם לעצמו התוצאה לדעתו חברה טובה ומצליחה יותר.
הוא מתייחס למערכת החינוך וטוען שאינה ממלאת תפקידה.
ה"חינוך" על פי תפיסתו הוא הכנה לחיים. לחיים אגואיסטיים ולהבנתו טוב שכך.
כל פעולה חינוכית חייבת להיות כרוכה בתמורה.נמדדת בתועלת לשני הצדדים.
יחסים בתוך המשפחה גם הם יחסי "תן וקח" קשה לקבל זאת אבל תתעמקו מעט זה לא בדיוק לא כך!
משה קרוי היה חדשן בזמנו. ביסס את "משנתו" על הסופרת-איין ראנד.
הוא קבל את תפיסת עולמה שהמדינה היא מדינה בוזזת,
בירוקרטיות,כופות ללא הצדקה את כוחן ומונעות חופש בחירה והתפתחות בדרכן המתחסדת. הוא אינו עושה הבחנה בין מדינות דמוקרטיות לכאלו שאינו דמוקרטיות.
גם המדינה הדמוקרטית אינה שונה.
התיאוריה היתה מהפכנית בזמנו-(כיום נראה לי שאנחנו די בכיוון זה.)
הוא שלל את המוסכמות, ואת הנורמות ואת הערכים המקובלים בחברה לדורותיה-עד זמנו.
דבריו וכתביו עוררו התנגדות חריפה ונתפס כאדם תמהוני.
הוגי דעות/סופרים/ המקדימים את זמנם .
החברה מתקשה לקבלם והם סובלים מכך.
משה קרוי עזב את הארץ במחאה בטיעון שהארץ רעה בעיניו, היו ביקורות קשות על שכתב ואמר.
סיפורו האישי טרגי ומוזר ומוסיף נופח לתופעה
כשהיה מרצה באקדמיה בשנות ה-70 היה ממלא אולמות בסטודנטים יותר מכל מרצה אחר. היו סטודנטים נדחקים, עומדים במעברים, ממתינים שעות בתורים כדי לא להפסיד את הופעותיו.
נראה לי שתפיסת עולמו הולכת וחודרת לחיינו בודאי בתחומים הכלכלים-בשוק העבודה.
אוהבים או לא אוהבים את זה.
זה רק ילך ויתגבר.