ביקורת ספרותית על ג'ינג'י שכזה מאת זהבה קור
ספר מעולה

---

קנאת סופרים, או מבקרים אם תרצו, תרבה חכמה. ראיתי כאן באתר את הסקירה של shishu במסגרת פרוייקט אישי שלה - להעלות ביקורות לספרים יפים שלא זכו למספיק התייחסות פה באתר. אז אני מצטרפת לפרוייקט מקביל משל עצמי. את הסקירה הזאת כתבתי לפני כמה וכמה שנים, באתר אחר. הורדתי אותה מהבוידעם, ניערתי קצת את האבק, והרי היא לפניכם.

זהבה קור אוהבת לכתוב על ילדים שהם קצת מהכל - קצת טובים וקצת רעים, קצת שובבים וקצת מתוקים, ומאוד חכמים. הספר "עלילות לוט" מספר על ילד שובב ואוהב תנ"ך שמחרפן את כל בית הספר. בספר "צנחן וחצי" שירה נחושתן מכיתה ה' שולחת פקסים לרמטכ"ל ומחרפנת את צה"לכולו. גם דורון הג`ינג`י הוא ילד כזה, אבל בכל זאת הספר עליו קצת שונה. הוא קצת פחות מצחיק מהספרים האחרים של זהבה קור. הוא מספר על חודש בחייו של דורון בן ה- 11. אין כאן ממש עלילה אלא רק פסיפס של תמונות שמהן מתגבשת תמונה של ילד מיוחד וחכם. ילד שאוהב את הכלב שלו ואת אחותו התאומה, שיודע להתייחס יפה לחברים, ומעוניין לעשות דברים טובים, שלא אוכל צבעי מאכל אבל כותב בשגיאות כתיב.

ילד מהחיים, שעכשיו כבר לא בין החיים.

זה ספר זיכרון לילד בן 11 שהיה יכול להיות הכל, אבל תאונת דרכים השאירה אותו בן 11 לתמיד. אבל על העובדה המעציבה הזאת לומדים רק בסוף. קודם כל לומדים להכיר את דורון הילד החי, השמח, החברותי והחושב. ורק בסוף בסוף, בפרק האחרון מתחילים לבכות, כי הילד שהיכרנו בשעה האחרונה כל כך טוב, היה ואיננו עוד.

כשאדם נפטר רוצים להנציח אותו בצורה הטובה ביותר. לגרום לכך שיישאר לו זכר בעולם, שעוד אנשים יידעו על חייו ופועלו. מאוד קשה לעשות את זה. קשה לכתוב ספר זיכרון, וקשה עוד יותר לקרוא ספר כזה.

אם היכרת את האדם שנפטר - אתה עצוב. אם לא היכרת אותו, אתה מפחד להזדהות, חוסם את עצמך ברמה כזאת או אחרת, כי ברור שבסוף זה יהיה מצער. לומר "הוא היה טוב, הוא היה חכם, הוא היה מוכשר" לא גורר כל כך הזדהות - בגלל שזה בלשון עבר.
עוד יותר קשה לכתוב ספר זיכרון על ילד. מה הוא עשה, כמה הוא כבר הספיק. ילד הוא יותר פוטנציאל, ולא הניצול של הפוטנציאל הזה. אם הילד נפטר - נותרה רק ההבטחה בלא הקיום שלה.

אם לכתוב ספר זיכרון - אז רק בצורה כזאת. ללא עטיפה שחורה, ללא תמונה, ללא ז"ל. ספר. ספר קריאה. ספר עם דמות מרכזית שלומדים עליה, על התנהגותה ועל חייה. מפרק לפרק הדמות נעשית חיה יותר ויותר והקורא מזדהה יותר ויותר. יודעים שהוא טוב, שהוא חכם, שהוא מוכשר. נעשים "חברים" שלו במידה זו או אחרת. ואז בפרק האחרון - עם המוות שלו - מגיע הצער האמיתי. אז מבינים מה איבדה המשפחה, מה איבדו החברים. לא צריך יותר.

באתר הקודם, שבו הביקורת הזאת פורסמה קיבלתי יום אחד תגובה מפתיעה, שהיתה חתומה בשם "זהבה קור". מבעד למסך אין אפשרות לראות מי הכותב, ולא ביקשתי תעודת זהות, אבל אני מאמינה שזו המחברת שכתבה. אז הנה מה שהיא הוסיפה:
====
אבא של דורון, בנצי קסלר, ביקש לדבר אתי.
זה היה בחופש הגדול ואני הייתי עסוקה, אבל נעניתי, כי הכרתי את בנצי מקודם (הוא המוהל המשפחתי שלנו...)
"את יודעת שקרה לנו אסון," הוא אמר, וסיפר בקיצור על תאונת הדרכים שבה נהרג דורון בן האחת עשרה.
"כן, כן," מלמלתי, לא ידעתי איך להמשיך את השיחה.
אבל בנצי ידע בדיוק מה הוא רוצה: "פנינה ואני החלטנו להנציח את דורון שלנו בשלוש דרכים. האחת: בניית "כיסא של אליהו" לבריתות מילה. השנייה: נכתוב ספר תורה על שמו. והשלישית קשורה אלייך: אנחנו מבקשים שתכתבי עליו ספר שמח."
"אוי ואבוי," חשבתי לעצמי. כל שמחה הייתה ממני והלאה. הצטערתי בלבי שפנו אלי. תאונות דרכים זה דבר מפחיד נורא. "נדבר לקראת חנוכה," ביקשתי.
קיוויתי שעד אז הם ישכחו מה שביקשו, או אולי אני אעלם, או השד יודע מה.
אבל הימים חלפו ורצו.
בחנוכה צלצלתי אליהם ואמרתי שאשמח להכיר את דורון ז"ל מקרוב, וצנחתי בבהלה לכורסה בסלון.
===

הספר מלא במשחקי מילים משעשעים, בסיפורים קטנים ומבדחים, ובהמון "שגיעות קטיב". בין לבין לומדים גם להכיר את היישוב קדומים שבשומרון, שבו היה דורון חי. מומלץ בחום, למרות הסוף העצוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ג'ינג'י שכזה