ביקורת ספרותית על לקסיקון השדים מאת שרה ריס ברנן

---

את הספר הזה השגתי בעסקה גרועה במיוחד בכיתה ג'.
זה היה כבר אחרי שקראתי את משחקי הרעב, וחפרתי עליו לכל מי שהסכים לשמוע ולכל מי שלא.
והיה ילד אחד, שלהפתעתי הסכים לשמוע על זה. למעשה, הוא רצה לקרוא את זה. והוא אמר שאני אתן לו את משחקי הרעב, הוא ייתן לי את לקסיקון השדים. עסקה גרועה, כמו שאמרתי, כי לאבד את משחקי הרעב לא שווה את זה. כי בסוף כיתה ג', הוא עבר בצפר, מה שהשאיר אותי תקועה עם לקסיקון השדים.
עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, זה ספר טוב.
אבל.
הסוף היה נוראי. הסוף הרס את הכל.
כי עד המשפט האחרון, אהבתי את זה. ברצינות. אהבתי את המציאות הקודרת שבה חיו ניק ואלן, אהבתי את הצבעוניות של האורחים שלהם, אהבתי את התגליות המזעזעות שגילינו במשך הסיפור.
אבל הסוף? היה מחריד.
*ספוילרים*
כי זה היה עושה את הכל הרבה, הרבה יותר מעניין אם השד שבתוך ניק היה משתחרר, ואלן, ג'יימי ומיי היו צריכים לצאת למסע ארוך ומפרך כדי להציל את העולם ממנו בספר המשך.
אבל שרה הרסה את זה. היא בעצם שברה במכה אחת את כל הסטיגמות בספר שהיא עצמה כתבה. זה אידיוטי. היא הציגה את השד כאנושי, וסתרה את כל התיאורים של השדים.
*סוף ספוילרים*
אבל ספר טוב. התיאורים טובים, הדמויות משעשעות והסיפור מרתק.
אבל הסוף נוראי.
אם אתם קוראים את זה הספר, תחשלו את עצמכם לקראת הסוף.

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על לקסיקון השדים