“*ניסיתי לכתוב ביקורת ונכשלתי*
אני לא במצב הכי אידאלי לכתיבת ביקורת כרגע, אבל נשתדל. (אני ועצמי כמובן. כי אני רווקה בודדה ללא שום תקווה. ומשום מה, הולנטיין השנה ממש פוגע בנקודות החלשות אצלי. אוי לא. בקושי התחלנו וזה כבר מידרדר. תסלחו לי מראש.)
טוב, מאחר שכבר התחלנו ישירות עם הפיל שבחדר, בוא נדבר קצת על אהבה.
לסדרה הספציפית הזאת יש פינה חמה בלב שלי, כי פאץ' הוא הקראש הספרותי הראשון שלי.
חולה עליו. מאוהבת בו. גם אם יש הרבה דברים קיטשיים ומוזרים בנוגע לסדרה הזאת, פאץ' תמיד נשאר פאץ'. הוא כל כך ברור לי בתור דמות.
אתם יודעים מה אני חושבת עליו עכשיו? (למה אני שואלת את זה? סורי על הסוגריים האלה. בנוסף למשבר בנוגע לחיי האהבה הלא קיימים שלי, אני גם עוברת כרגע משבר של תיעוב עצמי. שוב. אתם יודעים על מה אני חושבת כרגע? שאני הולכת לאבד את דעתי יותר ויותר ככל שנתקדם בביקורת הזאת. אז אני במקומכם הייתי בורחת עכשיו, כי זה לא הולך להיות מחזה נעים.)
אני חושבת, שאנחנו קוראים ספרים וחווים את הדמויות בצורה שהיא סובייקטיבית עבורנו.
כלומר, כמו המשפט הזה שאני אוהבת לחזור עליו כל הזמן, "שני אנשים לעולם לא יקראו את אותו הספר". (רציתי לבדוק את המקור למשפט הזה, ובמקום זה מצאתי ביקורת של עצמי שבה השתמשתי במשפט הזה. אבל זה לא אני אמרתי! אני פשוט לא יודעת מי כן.)
אז פאץ' שלי, בראש שלי, לא יהיה הפאץ' של אנשים אחרים, בעיקר כשהרכבתי אותו בראשי כשהייתי בת 16 ועם ליבידו די גבוה.
(אנחנו לא הולכים לדבר על הליבידו שלי כרגע. זה פשוט לא הולך לקרות. אני לא עד כדי כך מעורערת.)
אולי כדאי שנדבר על הספר הספציפי הזה, כי אני מרגישה שאנחנו מתחילים ללכת קצת לאיבוד. (אני ועצמי. כמובן. פאק. פאק. הייתי משתמשת בקללות יותר נוראיות אבל לא בא לי שיתחילו לבקר אותי ולהגיד שיש כאן ילדים. למרות שבכל מקרה מאשימים אותי, והתדמית שלי תמיד נגררת בבוץ, אני עדיין חייבת להגן על עצמי ולהגיד - שאני לפחות מנסה להגיע לפשרה הגיונית עם העולם וליצור פרסונה שמקובלת על כולם. זה פשוט בלתי אפשרי, אבל היי, אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת! ממש בחריקת שיניים.)
-
אוקיי, סדר.
אז המלאך האחרון הוא הספר האחרון בסדרה מלאך משמיים, שנכתבה בין 2009 ל-2012, ויצאה לאור לראשונה בעברית ב-2011.
אז הייתי בערך בת 15, וכשאני קראתי את התקציר בחנות הספרים, פשוט הרגשתי משהו.
אסור. אני רוצה אבל אסור. אני רוצה אפילו יותר בגלל שאסור! אוקיי אוקיי, נקנה.
אחח... הייתי בהחלט חסודה.
ותכלס, אני עדיין קצת חסודה, פשוט רק בהשוואה לנשים שאין להן שום סיבה להדחיק את הרגשות והרצונות שלהן.
אוי לא.
אני לא סומכת על עצמי כרגע, אבל אני חייבת לכתוב את הביקורת הזאת, אז אנחנו נחזיק מעמד עד שנרגיש שמיצינו את מה שהיה לנו להגיד על הספר.
אני חושבת שזאת פעם ראשונה, שאני באמת מקנאה בכך שלאנשים אחרים יש אהבה ולי לא.
אבל הבעיה היא - שאין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה, כי האנימוס שלי פשוט כל כך מושלם מספיק כדי ש- 1. הוא לעולם לא ירצה אותי, כי האופי שלי מחורבן. 2. הוא לא אמיתי!!!
אוי, אני בטוחה שהבנים שהתעסקתי איתם שאולי קוראים את הביקורת הזאת נהנים מהסבל שלי.
כי הם יודעים שאני מאוהבת בבחור שבתוך הראש שלי, והם ניסו להגיד לי כמה וכמה פעמים שהוא לא אמיתי, וכולם - אפילו בנות - היו כל כך מרירים לגבי הפנטזיות שלי.
כאילו, הם לא מבינים מה לא בעייתי בלהיות מאוהב במישהו שלא באמת קיים.
ואני יודעת איך שזה נשמע! אבל אתם יודעים כמו מי האנימוס שלי מרגיש? - כמוני.
ואני אמיתית!
אז למה שהוא לא יהיה? וגם אם הוא לא אמיתי, למה שאני אצא עם בחורים אחרים שרק גורמים לי לרצות למות?
(הרגע התעוררתי והבנתי שאני לא כותבת ביקורת כרגע. אני חושבת שאפשר ממש לחוש את הפיצול בתוכי, בין הצד שמנסה לכתוב ביקורת, לבין הצד שצריך לשבת ולדבר על הרגשות שלו עם מישהו שהוא סומך עליו. הבעיה היא שאני לא סומכת על אף אחד, וכולם פוגעים בי, ואני פוגעת בהם, אז זה לגמרי פייר, אבל כנראה שזה המחיר שהעולם הזה צריך לשלם על כך שלסאנשיין אין אהבה. ביקורות מחורבנות. זה מה שתקבלו.)
תתעשתי על עצמך.
הספר, זוכרת? יש לך דברים שרצית להגיד על הספר!!
אוי. הקרב הפנימי. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד על הספר אבל משהו בי לא נותן לי.
פשוט התחלתי להבין כל כך הרבה דברים לאחרונה, אתם מבינים?
ואני מרגישה שאני משתגעת מכל מה שאני יודעת ומבינה על חיי ועל הדרך שבה אני חיה אותם.
כאילו, שאלה רגע, אני אמורה לשים זין או לא?
(זה קשה לכתוב כשיש כאן אני ועצמי. היא פשוט ממשיכה להעביר ביקורת על כל מה שיש לי להגיד. כאילו איזו מתחסדת. סתמי כבר. כאילו שלא השתמשנו במילה זין בעבר.)
על מה אני כותבת?
אולי אני כותבת על אהבה.
כי אתם יודעים מה עולה לי ספציפית לראש כשאני חושבת על אהבה? - קונפליקטים פנימיים.
אני רוצה ולא רוצה.
אני אוהבת ואני שונאת.
שיתפוצץ העולם, שהעולם ילמד כבר מה הוא רוצה מעצמו.
אני לא יכולה לחיות בשלום עם איך שהעולם הזה מתנהל, כי אפילו בתוך עצמי אין לי את השלום שאני מחפשת.
אם אני לא יכולה להחליט מה אני רוצה, אם בתוכי יש תככים ומזימות, אז מה אני בכלל שופטת את העולם? אני הרי בעצמי עולם קטן.
ואני חייבת להגיד, שהעולם הקטן שלי עומד כרגע בפני החלטות נורא חשובות.
שכבר עשיתי אותן, אבל עכשיו אני צריכה לשאת בתוצאות, וזה פשוט מתח אינסופי לקראת הבאות.
אנשים חושבים שאני משוגעת כשאני מדברת ככה, אבל אני לא משוגעת, פשוט יש לי מחשבות, ואתם יודעים מה, מסתבר שיש אנשים שאין להם את זה!
כאילו, ראיתי את זה באיזשהו סרטון באינסטגרם, אז אולי זה שקר, אבל שמעתי שלאחוז נכבד מהאוכלוסייה אין מחשבות בראש.
אז אני לא משוגעת, יש לי מחשבות, והמחשבות שלי משוגעת, אבל הכול נמצא תחת שליטה, אז רדו לי מהגב.
99 אחוז מהזמן, אני בחורה הגיונית ושפויה.
ולמה זה? כי אני לא משנה כלום.
הכול אותו דבר כל הזמן, אף אחד לא מטריד אותי, אני נמצאת בתוך אזור מוגן שאני קוראת לו "השפיות שלי".
הבעיה היא, שזה נורא קל להוציא אותי מדעתי.
זאת אומנם אחת התוכנות הכי כיפיות לגביי, זה שאין לי שום צ'יל, זה מבדר לפעמים, אבל זה לא משהו שאפשר להתגאות בו, כי כולם כל כך מעריכים שליטה ברמה שזה כבר נהיה פורנוגרפי.
כרגע יש לי כאב ראש, אני חווה כרגע ממש בעירה מנטלית, אז מבחינתי הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כרגע, היא יותר עינוי מבידור.
למה? - כי אני רק רוצה לכתוב ביקורת על ספר.
אני רק רוצה להגיד שיש ארבעה ספרים בסדרה, שהם אולי מקדמים את העלילה ומפתחים אותה, אבל בבסיס יש את אותו הרעיון שוב ושוב.
דמות מסתורית, מנסה לפגוע בנורה, ונורה לא יודעת מי היא אותה הדמות.
ובאמת, בכל ספר זאת דמות אחרת שבוגדת בנורה ומנסה להרוג אותה, אבל זה תמיד אותו הסיפור!
הסוף היה קיטשי כמובן, אבל לא יותר מהאפילוגים שיש ברומן רומנטי.
לדעתי הספר הרביעי כתוב יותר טוב, שמים לב שיש הבדל, ושאנחנו פחות מרגישים כלואים בתוך הראש של נורה, כי המחשבות שלה פחות משתלטות על הסיפור.
אני כבר קוראת אותו בפעם השנייה, אז שום דבר כאן לא ממש ממש הפתיע אותי, אז הדירוג שלי מושפע גם מזה.
הייתי רוצה להגיד שאני לא קהל היעד, אבל הסדרה הזאת כל כך מיושנת, שאני כבר לא בטוחה מי כן קהל היעד שלה...
כאילו, בנות נוער עדיין אוהבות את הסדרה הזאת?
הן עדיין מתלהבות? הן לא כבר חכמות מדי בשביל זה?
הו, עכשיו אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי, כמה חבל שנזכרתי לקראת הסוף.
מהי שליטה עצמית? מי מכיר אותה? אני? אין מצב.
טוב, לפחות ככה זה תמיד נראה מבחוץ, אבל האמת היא שאני מאוד שולטת בעצמי.
בהתחשב בזה שהעצמי שלי הוא חתיכת טירוף וכאוס מהלך, אני אומרת שאני עושה עבודה מעולה.
האם אני פרובלמטית מספיק כדי שאני בעצמי אובך בעתיד מאיך שאני מתבטאת?
יס.
האם הבידור יותר חשוב לי מהכבוד העצמי שלי?
לצערי, כן.
האם זה מבדר?
לא כל כך, אבל לפחות זה לא שקר.
אני פשוט תמיד חייבת להיות אמיתית עם אנשים, ואני לא חושבת שזה עניין של עיקרון כמו שזה צורך אנושי.
להיות אמיתי, ולרצות שהגרסה הזאת שלך, גם אם בעוד שנתיים אתה תתבייש בה, תהיה אהובה על ידי מישהו.
ואני יודעת שאני תמיד אוהב את עצמי רטרואקטיבית, אז אני בעצם מתקשרת איתה כרגע.
אז אני לא פתטית, ואני לא נואשת לאהבה, ואם אני כן - זה רק עבור האהבה של עצמי ולא עבור האהבה של כל אחד אחר.
כי אתם יודעים מהי הסיבה היחידה ללמה אני צריכה לשמוע מילים טובות מאנשים?
כדי להרגיש בנוח.
זה הכול.
זה הכול עניין של אינטרס רגשי להרגיש בנוח בעולם הזה.
אבל מה לעשות שהעולם הזה לא נוח?
הראש שלי עדיין בוער אגב.
כבר החלטתי שזאת לא ביקורת, אז אני ארשה לעצמי יותר מכאן ואילך, סבבה?
אז מה שקרה ששיגע אותי לגמרי, ממש הפך לי את העולם, זה שאתמול סיימתי למחוק את כל הקטעים שכתבתי מהאתר הזה.
עכשיו, למי שלא יודע, אני מנסה לפרוש מכתיבה כבר שנים, וזה אף פעם לא עובד.
אבל הפעם, זה באמת באמת עובד.
מהסיבה הפשוטה, שכל הדברים הטובים שהכתיבה נותנת לי, כבר לא מספיקים לי, ואני מבינה את זה.
הבעיה היא, שלכתוב הייתה הדרך היחידה שלי לתת ערך לדברים, ולתת משמעות לחיי.
אז בוקר טוב סאנשיין!
היום היה היום הראשון שלך ללא משמעות כלל, ואנחנו כבר רוצים להרוג את עצמנו! (קריאות הוו, שריקות, ומחיאות כפיים)
עכשיו ברצינות.
אז קמתי בבוקר מאוד מאוד עצובה.
בעצם, בוא נהיה כנים יותר, קמתי בערב מאוד מאוד עצובה.
עבדתי פאקינג שנתיים על כל הדברים הפנימיים השונים האלה, על אהבה וכתיבה, ואתם יודעים מה היה הדבר הראשון שהרגשתי כשפגשתי את העולם שוב אחרי שפרשתי מכל הכאב ראש הזה?
קנאה.
אוי קנאה...
כל כך הרבה אנשים לא מבינים כמה מתוקה היא הקנאה.
הם לא מבדילים בין לרצות משהו ברמה עזה לבין לחמוד את מה שיש לאחר.
אז ויתרתי על אהבה וכתיבה, ומצאתי את עצמי דבר ראשון, ישר אחרי שכבר סגרתי את כל הקצוות, מ-ק-נ-א-ה, בכל מי שהצליח להשיג את הדברים האלה.
הצלחתי לנחם את עצמי בכך שהם קצת יותר מבוגרים ממני, אז זה לא שאני מאחרת למסיבה, אבל עדיין!
זה היה כאב טהור.
אני רוצה לספר את הפעם הראשונה שבה חוויתי קנאה בתור ילדה, ואני חושבת שהחוויה הזאת קצת השפיעה על איך שאני מסתכלת על קנאה.
אז בואו נחזור בזמן לבערך לפני 19 שנה.
הייתי בת 6, וזה היום הראשון של כיתה א'.
המנהלת היפה והמרשימה נכנסת לכיתה ומברכת אותנו, ואז היא אומרת: "מי שרוצה לחזור בחזרה לגן שירים יד".
אתם מבינים, הגן שבו הייתי שנה קודם, היה ממש מאחורי גבי, באותו המבנה שבו התחלתי כיתה א'.
ואני ילדה בת שש חכמה, אבל ילדה... וזכרתי שאמרו לי על השיעורי בית, ועל כמה שבאופן כללי, זה נורא מבאס להתבגר.
אז כמובן שאני, ילדה בת שש, מטומטמת לגמרי, לא רציתי להתבגר ולהכין שיעורי בית - הרמתי את ידי.
בדיעבד, זה היה ממש לא הגיוני שמישהו ישים בחירה כזאת בידיי... כאילו, שאלתם את אמא שלי?
אבל מה שקרה הוא שברגע שהרמתי את היד, מצאתי את עצמי שוב בגן.
תאמינו לי! אני זוכרת את זה בבהירות, כך היה, לא דמיינתי את זה, זה סיפור אמיתי!
אז הייתי בגן, והדבר הראשון שהרגשתי היה אכזבה... כי כולם היו כל כך קטנים ממני.
התחלתי להרגיש שאולי עשיתי טעות, שאני גדולה מדי לחבורה הזאת.
אבל כמובן, כבר אז הייתי גאוותנית, ותכלס, גם סוג של ביישנית, אז פשוט בלעתי את זה.
אבל אז, בהפסקה, הייתה לנו חצר משותפת עם הילדים מכיתה א', שעכשיו כשאני חושבת על זה... כנראה שהייתי אנטיפתית כבר אז, כי לא היה לי אכפת בכלל מזה שכל החברים שלי עכשיו כבר בכיתה א' ואני עדיין בגן.
מה שכן היה אכפת לי ממנו, והנה, עוד עדות לכמה שאני חומרית מטבעי, זה שהם קיבלו פלאפונים. פלאפונים. צעצוע, אבל עדיין!
קינאתי כל כך.
התחרטתי, אבל אוי, הגאווה, היא לא איפשרה לי לזוז.
קיבלתי את ההפסד. עשיתי הימור גרוע, וכתוצאה מכך הפסדתי פלאפון צעצוע.
ההפסקה נגמרה וחזרנו לפעילות בתוך הגן.
אני זוכרת שישבתי על ספסל ארוך ואפור, ושחילקו לנו פטל.
בזמן החלוקה, הילד הקטן מאוד פיזית בעיניי שישב לשמאלי, שפך פטל על הספסל, בינו לביני.
וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי את "הקש ששבר את גב הגמל".
לא יכולתי לסבול את זה יותר.
רציתי לצרוח על הילד הקטן הזה שלא ידע להחזיק כוס פטל, שאולי אפילו בכה כמו תינוק אחרי זה, כאילו שהוא המסכן.
כנראה שהכעס שלי חזק יותר מהגאווה שלי, כי מהר מאוד מצאתי את עצמי פשוט יוצאת החוצה משם, נכנסת בחזרה לכיתה א', ומתיישבת באחד הכיסאות שהיו משום מה במעגל.
והדבר הראשון שביקשתי, היה פלאפון צעצוע.
די בטוחה שלא קיבלתי, אבל בשלב זה, פשוט הייתי שמחה להיות במקום הנכון עבורי.
-
עמוק בפנים, אני עדיין הילדה הקטנה הזאת.
ואני עדיין מפחדת להתבגר.
ואני עדיין עושה בחירות שמשקפות את הפחד הזה.
וזה לא משנה שאני מודעת לעצמי עכשיו, וללמה אני עושה את מה שאני עושה, ואילו דברים מובילים אותי לפעולה מסוימת, אני עדיין לא שלווה עם עשיית בחירות, שאני באופן אישי מחשיבה גורליות.
אני זזה כל כך לאט, כי אני חייבת להרגיש כל צעד, כי אני לא סומכת על שום דבר בעולם הזה, אני חייבת להיות בקשר עם עצמי כל הזמן.
ועכשיו אני שואלת את עצמי, איפה הקנאה נכנסת?
איפה הזעם נחשף?
מה הוא הפטל שיכול לעורר את הילדה הגאוותנית שבי להודות שהיא עשתה בחירה לא נכונה?
מהי הכיתה א' שלי, ומהו הגן?
האם אני צריכה לחזור לגן שוב, ולחוות אכזבה מכך שזה לא מרגיש כמו שזה הרגיש בעבר, כשזה היה נכון עבורי, כדי להתחיל להרגיש בנוח עם זה שאני עכשיו כבר בכיתה א', ושהדברים פשוט לא יכולים להישאר אותו דבר?
אני פשוט מרגישה שאני נלחמת בעצמי, ממש דוחפת את היד שלי למטה כדי שאני לא ארים אותה שוב כשתהיה לי את ההזדמנות לחזור לאחור, ואומרת לעצמי: "לא. אנחנו לא עושות את זה שוב. אנחנו עוברות הלאה. חלאס. זה הזמן שלנו".
ואני מרגישה את הפחד הזה של אותה הילדה הקטנה - "אבל מה יהיה? איך נסתדר? כולם אומרים שזה קשה".
ואתם יודעים, זה אמיתי עבורי.
הילדה הקטנה שבי עדיין מפחדת ממה שכולם אומרים שמחכה לי בהמשך הדרך.
והיא עדיין מנסה להיות חכמה, ולעשות בחירה טובה, במקום להבין שהיא צריכה לעשות בחירה נכונה, ושהבחירות הנכונות לא תמיד נראות ומרגישות לנו הכי טוב, בעיקר כשהפרספקטיבה שלנו על החיים שלנו תמיד מוגבלת, וזה ככה בין אם אנחנו בני שש או בני עשרים ושש.
אי אפשר לעצור את הזמן.
אני יודעת את זה.
אבל אני חושבת שיש חלק גדול מעצמי, שתמיד מנסה לעצור אותו.
ובמקום לעצור אותו, הוא עוצר אותי.
ועכשיו אני באמת חושבת ש-פאק איט מה שאנשים חושבים, כי לכתוב את הביקורת הזאת אשכרה עזר לי להבין דברים.
אבל אין מה לעשות, אני תמיד אהיה מודעת לפגמים שבי, והם עדיין מאוד מאוד כאן, אז זה לא שאני לגמרי בנוח עם עצמי כרגע.
אין ספק שמתישהו אני אצטרך להתבגר גם במובן הזה, של להפסיק להיות פזיזה עם הרגשות והמחשבות שלי.
ואני לא צריכה להזהיר את עצמי מההשלכות של זה, כי כבר חוויתי את זה...
אבל משום מה...
לי ולעצמי, שתינו, לא ממש אכפת.”
