ביקורת ספרותית על המלאך האחרון - מלאך משמיים #4 מאת בקה פיצפטריק
ספר מעולה

---

אחרי שסיימתי את הספר דמעות בעיניי....
כל הספר במתח,הוא כל הזמן רק עם עוד מכשולים וזה נראה לי בלתי אפשרי בכלל להגיע עם זה משהו טוב,זה נראה לי חסר תקווה. קיבלתי ספויילר אחד ממנהלת של דף הספר,ואותו לא אגיד.וקראתי את העמוד האחרון של ספר(שזו הייתה טעות רצינית) ואז הזזתי דף אחד אחורה וראיתי את הסוף אמיתי... ואז קראתי וקראתי.היה לי עומס לימודים רציני אז זה למה לקח לי זמן לסיים אותו.
אבל הסיבה העיקרית שאני עם דמעות בעיניי,לא בגלל מה שקרה בספר שכנראה היה ממש מטומטם לבכות על,אלא בגלל שלא יכולתי לקבל את המצב יותר...אני לא יכולה לקבל את המצב שאין יותר פאץ' ונורה.
קיי,אני יכולה לקרוא הכל מחדש,אבל מה הטעם בזה? אם אני יודעת מה יקרה בסופו של דבר... זה מתסכל,לקרוא ולקרוא למרות שיודעים מה יקרה בסופו של דבר.לא היה סוף כזה נורא,מישהו חשוב מת,אבל סוף לא היה הכי נורא.
אני יותר לא ארגיש איך הלב שלי מאבד פעימות,אני לא ארגיש איך הנשימה שלי הולכת לאיבוד,אני לא ארגיש את הזרם שתמיד היה עובר מזרע הטבעת שלי עד הלב שלי,אני לא ארגיש את הדברים הללו שוב כמו שהרגשתי כשקראתי את ארבעת הספרים...
זו הייתה הפעם הראשונה שסיימתי לקרוא סדרת ספרים.לסיים לראות דמדומים,או ליקרוא את כל הספרים שיש בנתיים של יומנו של החנון לא נחשב T-T אני מדברת על מה שפיצפטריק עשתה לי.כשהייתי נערה בת 11 ומצאתי את הספר הראשון שלה לפני שנה באזור הסתיו,והתחלתי ליקרוא,היא חדרה ללבי,ידעתי שיש עוד ספרים,אבל אחרי הספר הראשון,הרגשתי ריקנות,ועכשיו אחרי הספר הזה, הריקנות גדולה עוד יותר.אני מרגישה שאיבדתי מישהו חשוב ללבי...
אם לספר איך נתקלתי בספר,זה כי אני תמיד מטיילת בחנויות ספרים. וספריות למצוא משהו מעניין.ואז אני נתקלת בציור של נערה חוששת עם נוצות שחורות מעליה והכותרת 'מלאך משמיים'.קראתי את התקציר והוספתי לרשימה שלי.אחרי זמן ארוך קראתי את הספר,וסיימתי אותו תוך יומיים,חברות אמרו לי אז שאני משוגעת כי קראתי ספר שלם של 300 ומשהו עמודים תוך יומיים.אבל לא הזיז לי.להפרד מהספר הראשון היה לי די קשה.
את הספר השני,'מלאכים באפלה' קראתי אחרי שנה של המתנה בלתי נסבלת,באוקטובר קראתי אותו.הספר עיצבן אותי עם ההתנהגות של פאץ כלפי נורה,והתגובה של נורה לדברים אחרים,וכל שאר הספר.זה עיצבן אותי שלא יכולתי להיכנס ולדבר איתם על זה.אבל אז סוף הספר,ואני זוכרת מה קרה,סיפרתי לחברה שלי כשדיברנו על דברים שמעצבנים אותנו,אז אמרתי לה על סוף הספר,אני התחלתי לנהום ולחוש כאילו האנק נמצא לי בין הידיים ואני חונקת אותו,וחברה שלי אמרה שצריך לשנות נושא לפני שאני אהרוג מישהו.והיא צדקה,היו לי עצבים כלפי האנק שהתנהגתי כמו חייה בגלל זה...
בספר השלישי,אני פחות ניהנתי,אבל כמו הספר השני,קראתי תוך מפחות מ-24 שעות.ואז פשוט נכנסתי למתח בלתי מופסק,לעצירות בנשימה ופעימות לב,עד שסיימתי את הספר.
ועכשיו,ספר הרביעי.אשר גרם לבלבול במוחי ולשוק שככה העיניינים פעלו.לספר הרביעי חיכיתי 5 חודשים,אחותי קנתה לי אותו ליום ההולדת.אני לא יודעת אם להודות לה או לכעוס עליה.כי,סיימתי את הסדרה,אין לי יותר מה לעשות עם הסדרה הזו חוץ מלחכות לסרט שכנראה בסיכוי קלוש בקרוב יצא,נפרדתי מההפתעות של פאץ' ונורא לתמיד,אך בחיים,אבל בחיים לא אשכח את מה שעברו.אולי אשכח פריטים קטנים ככל שאגדל,אבל הסיפור חיים הזה ישאר איתי לנצח.וכך גם הזיכרונות שלי מפאץ' סיפריאנו ונורה גריי.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על המלאך האחרון - מלאך משמיים #4