• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המלאך האחרון

המלאך האחרון

מאת בקה פיצפטריק

הביקורת של טניה (:

תמונה של טניה (:
דירוגדירוג
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2013
סדרה:מלאך משמיים #4
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
dalerika
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

אז ככה..
יש לי מן קטע כזה להציץ בעמ האחרון של הספר, וראיתי שם שפאץ' כתב מכתב לנורה..
ואז הסתכלתי על הכריחה של הספר וראיתי שבעצם פאץ' ונורה פרודים כאלה וכאילו פאץ' עולה למעלה..
הסקנה שהסקתי מזה זה שבעצם פאץ' ונורה נפרדים מסיבה לא ברורה אך ברור שלא מרצונם. והתחלתי כבר לחשוב על דברים רעים שעלולים לקרות, וממש התבאסתי שככה בקה תסיים את הסיפור..
אבל.. אתמול סיימתי את הספר, ובמילה אחת: וואו! בדיוק כמו שתיארתי את קודמיו! ספר עם מתח לא נורמאלי! עד העמוד האחרון הייתי במתח. הסוף הככ לא צפוי הזה בשבילי. אני ממש שמחה שהיא לא סיימה את הסיפור כמו שחשבתי שהוא יסתיים!

פשוט לא יכולה להאמין שאחת הסדרות האהובה עליי הסתיימה.. שאין יותר פאץ' ונורה, אין יותר וי וסקוט.. זה נגמר..
הרגשות שלי ככ מעורבים.. מצד אחד שמחה בגלל הסוף היפה ומצד שני עצב בגלל שאין יותר המשך!

ככ שמחה שקראתי את הסדרה המדהימה הזאת!
הספר מושלם! הגיבורים מושלמים! והסופרת מושלמת!
ממליצה בחום!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עינתי
עינתי
תמונה של Mira
Mira
2קוראים|גיל ממוצע52|100%נשים

על המבקרת

תמונה של טניה (:

טניה (:

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
55 ביקורות•142 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מקור (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של טניה (:
טניה (:
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות55
לייקים שקיבלה142
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)17מקור (נוער)12ספרות מתורגמת9

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של טניה (:

איתנו זה מתחיל

איתנו זה מתחיל

קולין הובר

ספר המשך לספר "איתנו זה נגמר", שללא הקריאה של הספר הקודם לא ניתן להבין על מה העלילה.
לעומת הספר הראשון, "איתנו זה מתחיל" מתמקד הפעם בשתי זוויות ראייה- זווית הראיה של לילי וזווית הראיה של אטלס. אני בד"כ לא אוהבת סגנון כתיבה כזה אך בגלל אהבתי לסופרת וסקרנותי להמשך העלילה לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הסגנון החדש.
חייבת להגיד זה לא גרע מהספר לרגע, אלא אפילו להפך- הוסיף לו והמון! הפעם אנחנו הקוראים זוכים לצלול לתוך המחשבה והרצונות של אטלס ולהכיר קצת יותר בבירור סיפור אהבה מרגש משני צדדי המטבע.
הספר פחות מתמקד בדברים הרעים ונותן במה לאהבה יפה חסרת מעצורים. הוא גורם לך להתאהב בדמויות הרבה יותר ממה שחשבת שאהבת אותן מקודם ומשאיר אותך עם כאב של לב שבור מההבנה שאתה צריך להיפרד מהדמויות בגלל שהגעת לעמוד האחרון.
בעיני, הספר הזה הרבה יותר טוב מהראשון. הכתיבה שלו יותר ריאליסטית ותואמת את התקשורת האמיתית של בני אדם (ולכל מי שתוהה- קראתי את הספר בשפת המקור ולא בתרגום. כך שהשפה לא יכלה ללכת לאיבוד), הריגוש בו הרבה יותר חזק, הדמויות הרבה יותר בשלות והקו עלילה הרבה יותר מרצה.
כמו בכל ספר של קולין הובר, מאוד קל לצלול לקריאה, השפה מאוד נוחה וקלה להבנה, הדמויות מאוד פשוטות להזדהות והעלילה טובה ולא מתאמצת מדי.
לסיכום- ספר מצוין, הרבה יותר מקודמו. מומלץ מומלץ מומלץ!

לפני שנתיים•
★★★★★
•טניה (:
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער)

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער)

מארק האדון

כשהייתי בכיתה ו', חברה שלי סיפרה לי על הספר הזה. אמרה שהיא קראה אותו וזה הספר הכי מוזר שיצא לה לקרוא והיא לא מבינה איך בכלל אפשר לאהוב אותו.
בכיתה ט', הלכתי להצגה על הספר וגם לא הצלחתי להבין מי נגד מי, מה קו העלילה ולמה היא ככ מוזרה.
לפני שנה, מצאתי את הספר הזה באחת הספריות ברכבת והחלטתי שאני חייבת לקרוא אותו כדי לגבש עליו דעה אישית ולהבין מה ככ מעניין בו שכולם ככ מדברים עליו.
אז לאחר שקראתי אותו אני יכולה להגיד לכם שוואו!
מארק האדון (הסופר) מצליח להעביר בצורה מופלאה מחשבה של ילד על גבול הספקטרום הסובל מתסמונת אספרגר. אפשר להרגיש את הכאב שלו, האושר שלו, הקושי שלו וכל חוויה שהוא חווה מהנקודת מבט שלו.
הקו עלילה אומנם לא הכי מתפתח, ואין איזה מתח עוצר נשימה, אך הידע שאתה צובר במהלך הקריאה והמחשבות שהספר נותן לך שווים את ההשקעה של הזמן שלך בספר הזה.
אני אוהבת ספרים שמפתחים אותך ומלמדים אותך דברים חדשים. אחד הדברים היותר זכורים לי מהספר הזה הוא בעיית מונטיהול. מתמטיקה אף פעם לא ריגשה אותי, אבל כריסטופר הצליח להסביר לי את הבעיה המשוגעת הזאת ואני לא מצליחה להפפסיק להתלהב ממנה.
ספר שבמהות שלו מאוד מאוד מזכיר לי את "התפסן בשדה השיפון"- הסגנון האהוב עליי. ספרים שגורמים לך לחשוב לטווח הרחוק.
לונג סטורי שורט כמו שאומרים, אחלה ספר לאוהבי הסגנון המוזר של הספרים, קצת לא ברורים ועם הרבה מחשבה מעבר.
מומלץ ביותר!!

לפני 5 שנים•
★★★★★
•טניה (:
הכול הכול

הכול הכול

ניקולה יון

תקופה ארוכה שלא יצא לי לקרוא ספרים. עבודה, שגרה, טלפון ששואב ובעיקר סדרות.
למזלי הגיע כיפור בו עוזבים הכל והיד נמשכת לעבר הספר שקרץ לך הרבה זמן.
אתחיל בזה שהתחלתי וסיימתי את הספר באותו היום. דבר שלא קורה הרבה בעיקר לא בתקופה האחרונה. ספר קריא ביותר, שפה קלילה, עלילה מובנת, אהבת נעורים ובעיקר בעיקר מעביר את הזמן בצורה הטובה ביותר.
העלילה מדברת על מדלין, ילדה הסובלת ממערכת חיסון חלשה במיוחד, המתבטאת באלרגיות חמורות למרבית הדברים הקיימים בעולם. ילדה שכל החיים גדלה בתוך החדר שלה ללא אפשרות לצאת לעולם החיצון ולגלות אותו. באחד מן הימים, בהיותה בת 18, מגיעים שכנים חדשים מעבר לביתה. מדלין מבחינה בבחור צעיר ומחליטה לעקוב אחריו במבטה עד שמגיע היום בו הם מחליטים להתכתב במחשב. משם כבר סיפור שאני לא הולכת לספר מחשש לספוילרים.
סגנון הספר מאוד מזכיר את "אשמת הכוכבים" וזה בדיוק הוייב שהוא נותן לאנשים שמחפשים ספרים בסגנון.
להגיד שזה ספר אחד הטובים שקראתי? לא. ספר טוב שמעביר את הזמן בקלילות? לחלוטין כן!
נהנתי מאוד אך לא הייתי משתגעת ממנו עכשיו :)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•טניה (:
בעיניים ירוקות

בעיניים ירוקות

דניאל טאובה

אני יושבת לי בבסיס ורואה את שותפתי למשרד קוראת ספר לא מוכר בכלל. מתוך סקרנותי ואהבתי לספרים, שאלתי אותה מה זה הספר הזה והאם הוא מעניין. היא סיפרה לי שזה אחד הספרים הטובים שהיא קראה בחיים שלה, ושהיא לגמריי ממליצה לי עליו. לקחתי לה אותה מהידיים והתחלתי לקרוא את התקציר. לא ברור בכלל. מדבר על המחיר של הספר והאם הוא שווה את הכסף. מה?? זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה לי לראש. סובבתי את הספר וראיתי "סיפורו של דור הטינדר והרטלין". שניי הדברים האלה הספיקו בשביל לסקרן אותי ולגרום לי להשאיל ממנה את הספר ולקרוא.
העמוד הראשון- שכבתי עם זאתי.
העמוד השני- שכבתי גם עם זאתי.
העמוד השלישי- אני חושב על אהבת חיי אבל שוכב עם ההיא.
אוקיי.. הבנתי על איזה ספר נפלתי. יצא לי לקרוא גם ספריי אירוטיקה, זה לא מפחיד אותי. אני נותנת לספר הזדמנות נוספת וממשיכה לקרוא בתקווה לפואנטה ולהתרגשות בסוף הספר כמו שהיה לשותפתי למשרד. אני קוראת וקוראת וקוראת והופ אני כבר בסוף הספר ועדיין לא מצאתי בו עניין.
הספר באמת נורא קליל ונחמד להעברת הזמן אך חסר פואנטה לחלוטין. שום תוכן, שום נקודות למחשבה, שום עיניין. נטו סיפור חיי המין הלא ככ מעניינים של הסופר.
דניאל טאובה נורא ניסה להיות אילן הייטנר, ולהעביר איזשהי פואנטה כמוהו, אך לדעתי נכשל ובגדול.
רק דבר אחרון נשאר להגיד- אם את רוצים ספר על חיי הרווקות בתל אביב תשאירו את הספר הזה בצד, כי הרבה פואנטה ועיניין לא תמצאו בו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•טניה (:
היינו שקרנים

היינו שקרנים

א' לוקהארט

כמו רוב הספרים אצלי בחדר, גם הספר הזה שכב אצלי על המדף הרבה מאוד זמן. השם שלו נורא סיקרן אותי "היינו שקרנים". למה דווקא היינו? למי הם שיקרו? איך הם השתנו? מי הם בכלל? התקציר לא עזר לי בפיצוח השם וגם לא בהבנת העלילה. לא קראתי על הספר שום ביקורות, שום תקצירים ושום גלום. התחלתי לקרוא אותו בלי שום ידע קודם, ואני מודה על זה שלא קיבלתי עליו שום מידע. הספר במילה אחת- יפייפה. בהתחלה אומנם נורא קשה להבין את צורת הכתיבה של לוקהארט בגלל המטאפורות הארוכות והככ מוחשיות שהיא תיארה. "ואז הוא שלף אקדח וירה לי בחזה" קראתי כמה פעמים את השורה הזאת במטרה להבין את ההקשר לסיפור, ורק לאחר כמה פעמים הבנתי שכל התיאורים הככ מוחשיים שהיא כותבת הם בעצם מטאפורות לרגשות ותחושות. הצורת כתיבה שלה ללא ספק יוצאת מן הכלל, מרגשת, וקלה לקריאה.
התחלתי לקרוא את הספר ולא ככ מצאתי את הפואנטה בו. לפי הביקורות מאחוריי הספר ראיתי שאמורה להיות תפנית בעלילה, אבל באמת לא ידעתי איך אפשר להפתיע בסיפור הזה. מה אני אגיד לכם? הופתעתי. הופתעתי מאוד. לדבר כזה באמת לא ציפיתי. לגמריי תפנית בעלילה מטורפת. מה לעזאזל?? מה קרה שם?? איך?? למה?? מההה?? כל השאלות האלה הסתובבו לי בראש ולא יצאו. המשכתי לחשוב על סוף הספר הרבה ימים אחריי שסיימתי לקרוא אותו. עד עכשיו הוא לא יוצא לי מהראש. למרות שאתה חושב שהגיבורים לא נכנסו לך ללב ושלא התחברת אליהם, אתה מבין כמה לוקהורט הצליחה להחדיר לך אותם ללב.
אחד הספרים היפים שקראתי בזמן האחרון. מלבד העלילה הסוחפת והמטאפורות היפות, נמצאת גם ביקורות על רדיפת בצע. "מי הרג את הנסיכות? הדרקון או אבא שלהן?" מלא נקודות למחשבה ומלא משפטים שלא נותנים לך מנוחה.
אין לי יותר מה להוסיף. לגמריי ספר שלא יעזוב אותי עוד הרבה זמן.

לפני 8 שנים•טניה (:
חמישים גוונים של שחרור

חמישים גוונים של שחרור

אריקה לאונרד ג'יימס

משום מה החלטתי לא לקרוא רצוף את סדרת הספרים הזאת. אחריי כל ספר בחרתי ספר אחר לקרוא רק כדי להביא לעצמי לנוח מכל ה"וואדפאק" שחוויתי. בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני שמחה שבחרתי לקרוא את הספר הזה ככה. אני שמחה שיצא לי "לחיות" עם הסדרה הזאת כמעט שנתיים רצוף. אני שמחה שיצא לי להתענג לאט לאט עם הספרים האלה ולהבין אותם קצת יותר טוב מאלה שקראו מהר. אני לא אשקר ואגיד שאהבתי את הסדרה הזאת מהספר הראשון. לא. שנאתי את הספר הראשון. כריסטיאן היה מגעיל, אנה הייתה סתומה והעלילה? העלילה לא הייתה נוכחת. עם הזמן ועם הספרים הגיעה העלילה והתחילה להתפתח נורא מעניין. התלחתי לקבל תקווה שהסדרה הזאת יכולה להיות טובה. בספר השלישי כבר הבנתי שהתאהבתי. העלילה הייתה מעניינת, אנה גידלה לעצמה קצת עמוד שדרה, כריסטיאן התרכך ונהיה הרבה יותר רגיש ונחמד ולאט לאט גם מושלם. לא חושבת שיצא לי לקרוא לפניי כן ספר שהגיבור הראשי שם ככ השתנה. מהכריסטיאן הסאדיסט, המגעיל, החסר רגש והסגור התפתח כריסטיאן האוהב, הרגיש והמלא שמחת חיים. א ל ג'יימס ניסתה להכניס קצת מתח/ אקשן לסיפור ועמדה במשימה הזאת טוב מאוד. אומנם, המתח היה לרגעים ספורים בלבד, אך זה עדיין הוסיף מאוד לספר והראה שהיא אכן סופרת שיכולה להתפתח בכתיבה שלה לעוד הרבה כיוונים.
לסיכום אני רוצה להגיד שהספר הזה נכנס לרשימת הספרים האהובים עליי ונורא קשה לי להיפרד מהסדרה הזאת. וכמו שאני אומרת תמיד: מי שלא אהב את סדרת הספרים הזאת, כנראה הפסיק את הקריאה שלו בספר הראשון.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•טניה (:
13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

כמו רוב הספרים שאצלי בבית, גם זה שכב הרבה זמן על המדף, עד שיום אחד הוא תפס לי את העין והחלטתי לקרוא. סיפור על ילדה שהתאבדה והחליטה להקליט את 13 הסיבות להתאבדות שלה. ספר מאוד קריא. סיימתי אותו ביומיים- שלושה, מה שבד"כ לא קורה כי אני אחת שאוהבת לקחת את הזמן שלי עם הספרים. אבל הספר הזה ריתק אותי. והרגשתי מחויבת לסיים לקרוא אותו הכי מהר שאפשר.
אין בו פרקים ברורים. אני אוהבת לקרוא ספר שיש בו בפרקים ברורים ולא שחילקו את הספר לארועים או לנקודות מבט שונות, זה דיי מעיק עלי ואני לא הכי מעדיפה את הספרים האלה. אבל בגלל שכל עלילת הספר קורת ביום אחד התגמשתי ולא "התעצבנתי" על הסופר שבחר לחלק ככה את הספר (בצורה של 13 קלטות).
בגדול אין הרבה מתח בספר (זה גם לא הז'אנר) אבל הספר כן מצליח לשאוב אותך אליו ולגרום לך לרצות להמשיך לקרוא.
אני אוהבת ספרים שגורמים לך לחשוב אחריי זה, ומביאים לך איזשהי נקודת מבט חדשה על החיים, ו"13 סיבות" הצליח להביא לי נקודה למחשבה. הוא הראה לי שלא תמיד מה שטריוויאלי לאנשים מסויימים, טרווילאלי לכולם. צריך לשקול כל מעשה שלך ולראות שאתה לא פוגע באף אחד, כי יכול להיות שמה שלך נראה שטותי, לאחר זה נראה כסכנת חיים.
המסר בספר דיי ברור, והוא לא להתעלם מאנשים שקשה להם או שמראים סימנים של דיכאון או עצב. אלא לבוא ישר ולהוציא אותם מזה, לא לחכות שכבר יהיה מאוחר מדי.
אי אפשר להגיד שהספר השאיר עליי ממש רושם ואני לגמריי לא יכולה להגיד שהוא "וואו" אבל כן שווה לקרוא אותו, הוא נחמד בהעברת זמן- ספר קליל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•טניה (:
חמישים גוונים של אופל

חמישים גוונים של אופל

אריקה לאונרד ג'יימס

ישר איך שסיימתי לקרוא את הספר הראשון רצתי לספריה לקחת את הספר השני- את הספר הזה. מיד התחלתי לקרוא, וישר בפרקים הראשונים הבנתי שהספר הזה הולך להיות ממש שונה מהספר הראשון. הספר הזה השתנה 180 מעלות מהספר הקודם. המתח המטריף הזה שלא היה קודם, העלילה שהתפתחה במהירות, והלחץ שליווה אותי למשך כל הספר הפך לי את הספר לאחד הספרים האהובים עליי. א ל ג'יימס פשוט שינתה את ז'אנר הכתיבה שלה בצורה ככ דרסטית שאני עד עכשיו לא יכולה להתאושש, מאירוטיקה למתח. הספר הזה הוציא ממני המון רגשות, ברובן שוק ורצון לא הגיוני להמשיך לקרוא.
ציפיתי מהספר שיהיה כמו הקודם- עלילה רדודה וחסר מתח אך הוא הפתיע אותי ממש ממש לטובה ופשוט השאיר אותי פעורת פה.
בקיצור- אנשים שאומרים שהם לא אוהבים את סדרת הספרים כנראה הפסיקו את הקיאה שלהם בסוף הספר הראשון.
המילה היחידה שנשארה לי לומר היא: וואו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•טניה (:
חמישים גוונים של אפור

חמישים גוונים של אפור

אריקה לאונרד ג'יימס

קצת לפניי ה14 בפברואר 2016 שמעתי לראשונה את השם "חמישים גוונים של אפור". ראיתי את הטריילר ה"סדיסטי" והבנתי שזה הולך להיות הסרט המדובר של החורף. לאחר כמה זמן גיליתי שהסרט מבוסס על ספר וזה רק החלק הראשון מתוך שלושת הספרים הקיימים. אני בדרך כלל לא בן אדם של לראות סרט לפניי ספר, אבל הסרט הזה משך אותי מסיבה לא ברורה והחלטתי לראות אותו עם חברות. התאהבתי בסרט.ראיתי אותו אח"כ אוליי עוד 5 פעמים והתאהבתי בו שוב ושוב. למרות כל התגובות הרעות המשכתי לאהוב אותו. תמיד רציתי לקרוא את הספר אבל איכשהו לא מצאתי את הזמן.
בערך לפניי חודשיים לקחתי בפתאומיות מוחלטת את הספר מהספריה, וישר התחלתי לקרוא. הופתעתי לגלות שהספר מאוד שונה מהסרט, יש בו הרבה יותר פרטים, הרבה יותר "תחושה", הרבה יותר רקע ומידע. (ברור בכל ספר זה ככה). הדמויות מאוד עיצבנו אותי במיוחד כריסטיאן גריי "הלא שפוי". התעצבנתי מאוד בספר, כל פרק שהייתי מסיימת הייתי מקללת את כריסטיאן גריי ואת אנה סטיל. אמרתי על כריסטיאן שהוא מזעזע אותי ועל אנה אמרתי שהיא טיפשה ברמה. למרות העצבים, המשכתי לקרוא (כי הסקרנות שלי הורגת אותי) עד הסוף.
ישר אחריי שסיימתי לקרוא את הספר, לקחתי את המחשב והתחלתי לראות את הסרט "שהתאהבתי" בו.
הרסו. לי. את. הסרט.
עכשיו הבנתי למה התכוונו בזה שהסרט היה גרוע. בסרט היו חסרות מלא סצנות חשובות, מלא דיאלוגים חשובים, הרבה פרטים שלא הכניסו/שינו. כמות העצבים שחטפתי במהלך הסרט הייתה הרבה יותר גדולה מהעצבים שחטפתי בזמן שקראתי את הספר. הסרט מהר מאוד ירד לי מרשימת הסרטים האהובים, ונכנס אפילו לרשימת הסרטים השנואים.
רק לאחר שראיתי את הסרט בפעם הארונה אני יכולה להגיד שהספר כן היה מעניין ושווה קריאה.
אני מאוד סקרנית לגלות מה יקרה עם כריסטיאן ואנה בספר הבא ולכן לא אוכל להגיד שלא אהבתי את הספר, כי אכן, הספר סיקרן אותי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•טניה (:

ביקורות נוספות על "המלאך האחרון"

המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

ניסיתי לכתוב ביקורת ונכשלתי
אני לא במצב הכי אידאלי לכתיבת ביקורת כרגע, אבל נשתדל. (אני ועצמי כמובן. כי אני רווקה בודדה ללא שום תקווה. ומשום מה, הולנטיין השנה ממש פוגע בנקודות החלשות אצלי. אוי לא. בקושי התחלנו וזה כבר מידרדר. תסלחו לי מראש.)

טוב, מאחר שכבר התחלנו ישירות עם הפיל שבחדר, בוא נדבר קצת על אהבה.
לסדרה הספציפית הזאת יש פינה חמה בלב שלי, כי פאץ' הוא הקראש הספרותי הראשון שלי.
חולה עליו. מאוהבת בו. גם אם יש הרבה דברים קיטשיים ומוזרים בנוגע לסדרה הזאת, פאץ' תמיד נשאר פאץ'. הוא כל כך ברור לי בתור דמות.

אתם יודעים מה אני חושבת עליו עכשיו? (למה אני שואלת את זה? סורי על הסוגריים האלה. בנוסף למשבר בנוגע לחיי האהבה הלא קיימים שלי, אני גם עוברת כרגע משבר של תיעוב עצמי. שוב. אתם יודעים על מה אני חושבת כרגע? שאני הולכת לאבד את דעתי יותר ויותר ככל שנתקדם בביקורת הזאת. אז אני במקומכם הייתי בורחת עכשיו, כי זה לא הולך להיות מחזה נעים.)

אני חושבת, שאנחנו קוראים ספרים וחווים את הדמויות בצורה שהיא סובייקטיבית עבורנו.
כלומר, כמו המשפט הזה שאני אוהבת לחזור עליו כל הזמן, "שני אנשים לעולם לא יקראו את אותו הספר". (רציתי לבדוק את המקור למשפט הזה, ובמקום זה מצאתי ביקורת של עצמי שבה השתמשתי במשפט הזה. אבל זה לא אני אמרתי! אני פשוט לא יודעת מי כן.)
אז פאץ' שלי, בראש שלי, לא יהיה הפאץ' של אנשים אחרים, בעיקר כשהרכבתי אותו בראשי כשהייתי בת 16 ועם ליבידו די גבוה.
(אנחנו לא הולכים לדבר על הליבידו שלי כרגע. זה פשוט לא הולך לקרות. אני לא עד כדי כך מעורערת.)

אולי כדאי שנדבר על הספר הספציפי הזה, כי אני מרגישה שאנחנו מתחילים ללכת קצת לאיבוד. (אני ועצמי. כמובן. פאק. פאק. הייתי משתמשת בקללות יותר נוראיות אבל לא בא לי שיתחילו לבקר אותי ולהגיד שיש כאן ילדים. למרות שבכל מקרה מאשימים אותי, והתדמית שלי תמיד נגררת בבוץ, אני עדיין חייבת להגן על עצמי ולהגיד - שאני לפחות מנסה להגיע לפשרה הגיונית עם העולם וליצור פרסונה שמקובלת על כולם. זה פשוט בלתי אפשרי, אבל היי, אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת! ממש בחריקת שיניים.)

-

אוקיי, סדר.
אז המלאך האחרון הוא הספר האחרון בסדרה מלאך משמיים, שנכתבה בין 2009 ל-2012, ויצאה לאור לראשונה בעברית ב-2011.
אז הייתי בערך בת 15, וכשאני קראתי את התקציר בחנות הספרים, פשוט הרגשתי משהו.
אסור. אני רוצה אבל אסור. אני רוצה אפילו יותר בגלל שאסור! אוקיי אוקיי, נקנה.
אחח... הייתי בהחלט חסודה.
ותכלס, אני עדיין קצת חסודה, פשוט רק בהשוואה לנשים שאין להן שום סיבה להדחיק את הרגשות והרצונות שלהן.
אוי לא.
אני לא סומכת על עצמי כרגע, אבל אני חייבת לכתוב את הביקורת הזאת, אז אנחנו נחזיק מעמד עד שנרגיש שמיצינו את מה שהיה לנו להגיד על הספר.

אני חושבת שזאת פעם ראשונה, שאני באמת מקנאה בכך שלאנשים אחרים יש אהבה ולי לא.
אבל הבעיה היא - שאין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה, כי האנימוס שלי פשוט כל כך מושלם מספיק כדי ש- 1. הוא לעולם לא ירצה אותי, כי האופי שלי מחורבן. 2. הוא לא אמיתי!!!

אוי, אני בטוחה שהבנים שהתעסקתי איתם שאולי קוראים את הביקורת הזאת נהנים מהסבל שלי.
כי הם יודעים שאני מאוהבת בבחור שבתוך הראש שלי, והם ניסו להגיד לי כמה וכמה פעמים שהוא לא אמיתי, וכולם - אפילו בנות - היו כל כך מרירים לגבי הפנטזיות שלי.
כאילו, הם לא מבינים מה לא בעייתי בלהיות מאוהב במישהו שלא באמת קיים.
ואני יודעת איך שזה נשמע! אבל אתם יודעים כמו מי האנימוס שלי מרגיש? - כמוני.
ואני אמיתית!
אז למה שהוא לא יהיה? וגם אם הוא לא אמיתי, למה שאני אצא עם בחורים אחרים שרק גורמים לי לרצות למות?
(הרגע התעוררתי והבנתי שאני לא כותבת ביקורת כרגע. אני חושבת שאפשר ממש לחוש את הפיצול בתוכי, בין הצד שמנסה לכתוב ביקורת, לבין הצד שצריך לשבת ולדבר על הרגשות שלו עם מישהו שהוא סומך עליו. הבעיה היא שאני לא סומכת על אף אחד, וכולם פוגעים בי, ואני פוגעת בהם, אז זה לגמרי פייר, אבל כנראה שזה המחיר שהעולם הזה צריך לשלם על כך שלסאנשיין אין אהבה. ביקורות מחורבנות. זה מה שתקבלו.)

תתעשתי על עצמך.
הספר, זוכרת? יש לך דברים שרצית להגיד על הספר!!
אוי. הקרב הפנימי. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד על הספר אבל משהו בי לא נותן לי.
פשוט התחלתי להבין כל כך הרבה דברים לאחרונה, אתם מבינים?
ואני מרגישה שאני משתגעת מכל מה שאני יודעת ומבינה על חיי ועל הדרך שבה אני חיה אותם.
כאילו, שאלה רגע, אני אמורה לשים זין או לא?
(זה קשה לכתוב כשיש כאן אני ועצמי. היא פשוט ממשיכה להעביר ביקורת על כל מה שיש לי להגיד. כאילו איזו מתחסדת. סתמי כבר. כאילו שלא השתמשנו במילה זין בעבר.)

על מה אני כותבת?
אולי אני כותבת על אהבה.
כי אתם יודעים מה עולה לי ספציפית לראש כשאני חושבת על אהבה? - קונפליקטים פנימיים.
אני רוצה ולא רוצה.
אני אוהבת ואני שונאת.
שיתפוצץ העולם, שהעולם ילמד כבר מה הוא רוצה מעצמו.
אני לא יכולה לחיות בשלום עם איך שהעולם הזה מתנהל, כי אפילו בתוך עצמי אין לי את השלום שאני מחפשת.
אם אני לא יכולה להחליט מה אני רוצה, אם בתוכי יש תככים ומזימות, אז מה אני בכלל שופטת את העולם? אני הרי בעצמי עולם קטן.
ואני חייבת להגיד, שהעולם הקטן שלי עומד כרגע בפני החלטות נורא חשובות.
שכבר עשיתי אותן, אבל עכשיו אני צריכה לשאת בתוצאות, וזה פשוט מתח אינסופי לקראת הבאות.

אנשים חושבים שאני משוגעת כשאני מדברת ככה, אבל אני לא משוגעת, פשוט יש לי מחשבות, ואתם יודעים מה, מסתבר שיש אנשים שאין להם את זה!
כאילו, ראיתי את זה באיזשהו סרטון באינסטגרם, אז אולי זה שקר, אבל שמעתי שלאחוז נכבד מהאוכלוסייה אין מחשבות בראש.
אז אני לא משוגעת, יש לי מחשבות, והמחשבות שלי משוגעת, אבל הכול נמצא תחת שליטה, אז רדו לי מהגב.

99 אחוז מהזמן, אני בחורה הגיונית ושפויה.
ולמה זה? כי אני לא משנה כלום.
הכול אותו דבר כל הזמן, אף אחד לא מטריד אותי, אני נמצאת בתוך אזור מוגן שאני קוראת לו "השפיות שלי".
הבעיה היא, שזה נורא קל להוציא אותי מדעתי.
זאת אומנם אחת התוכנות הכי כיפיות לגביי, זה שאין לי שום צ'יל, זה מבדר לפעמים, אבל זה לא משהו שאפשר להתגאות בו, כי כולם כל כך מעריכים שליטה ברמה שזה כבר נהיה פורנוגרפי.
כרגע יש לי כאב ראש, אני חווה כרגע ממש בעירה מנטלית, אז מבחינתי הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כרגע, היא יותר עינוי מבידור.
למה? - כי אני רק רוצה לכתוב ביקורת על ספר.
אני רק רוצה להגיד שיש ארבעה ספרים בסדרה, שהם אולי מקדמים את העלילה ומפתחים אותה, אבל בבסיס יש את אותו הרעיון שוב ושוב.
דמות מסתורית, מנסה לפגוע בנורה, ונורה לא יודעת מי היא אותה הדמות.
ובאמת, בכל ספר זאת דמות אחרת שבוגדת בנורה ומנסה להרוג אותה, אבל זה תמיד אותו הסיפור!

הסוף היה קיטשי כמובן, אבל לא יותר מהאפילוגים שיש ברומן רומנטי.
לדעתי הספר הרביעי כתוב יותר טוב, שמים לב שיש הבדל, ושאנחנו פחות מרגישים כלואים בתוך הראש של נורה, כי המחשבות שלה פחות משתלטות על הסיפור.
אני כבר קוראת אותו בפעם השנייה, אז שום דבר כאן לא ממש ממש הפתיע אותי, אז הדירוג שלי מושפע גם מזה.
הייתי רוצה להגיד שאני לא קהל היעד, אבל הסדרה הזאת כל כך מיושנת, שאני כבר לא בטוחה מי כן קהל היעד שלה...
כאילו, בנות נוער עדיין אוהבות את הסדרה הזאת?
הן עדיין מתלהבות? הן לא כבר חכמות מדי בשביל זה?

הו, עכשיו אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי, כמה חבל שנזכרתי לקראת הסוף.
מהי שליטה עצמית? מי מכיר אותה? אני? אין מצב.
טוב, לפחות ככה זה תמיד נראה מבחוץ, אבל האמת היא שאני מאוד שולטת בעצמי.
בהתחשב בזה שהעצמי שלי הוא חתיכת טירוף וכאוס מהלך, אני אומרת שאני עושה עבודה מעולה.
האם אני פרובלמטית מספיק כדי שאני בעצמי אובך בעתיד מאיך שאני מתבטאת?
יס.
האם הבידור יותר חשוב לי מהכבוד העצמי שלי?
לצערי, כן.
האם זה מבדר?
לא כל כך, אבל לפחות זה לא שקר.

אני פשוט תמיד חייבת להיות אמיתית עם אנשים, ואני לא חושבת שזה עניין של עיקרון כמו שזה צורך אנושי.
להיות אמיתי, ולרצות שהגרסה הזאת שלך, גם אם בעוד שנתיים אתה תתבייש בה, תהיה אהובה על ידי מישהו.
ואני יודעת שאני תמיד אוהב את עצמי רטרואקטיבית, אז אני בעצם מתקשרת איתה כרגע.
אז אני לא פתטית, ואני לא נואשת לאהבה, ואם אני כן - זה רק עבור האהבה של עצמי ולא עבור האהבה של כל אחד אחר.
כי אתם יודעים מהי הסיבה היחידה ללמה אני צריכה לשמוע מילים טובות מאנשים?
כדי להרגיש בנוח.
זה הכול.
זה הכול עניין של אינטרס רגשי להרגיש בנוח בעולם הזה.
אבל מה לעשות שהעולם הזה לא נוח?
הראש שלי עדיין בוער אגב.

כבר החלטתי שזאת לא ביקורת, אז אני ארשה לעצמי יותר מכאן ואילך, סבבה?
אז מה שקרה ששיגע אותי לגמרי, ממש הפך לי את העולם, זה שאתמול סיימתי למחוק את כל הקטעים שכתבתי מהאתר הזה.
עכשיו, למי שלא יודע, אני מנסה לפרוש מכתיבה כבר שנים, וזה אף פעם לא עובד.
אבל הפעם, זה באמת באמת עובד.
מהסיבה הפשוטה, שכל הדברים הטובים שהכתיבה נותנת לי, כבר לא מספיקים לי, ואני מבינה את זה.

הבעיה היא, שלכתוב הייתה הדרך היחידה שלי לתת ערך לדברים, ולתת משמעות לחיי.
אז בוקר טוב סאנשיין!
היום היה היום הראשון שלך ללא משמעות כלל, ואנחנו כבר רוצים להרוג את עצמנו! (קריאות הוו, שריקות, ומחיאות כפיים)

עכשיו ברצינות.
אז קמתי בבוקר מאוד מאוד עצובה.
בעצם, בוא נהיה כנים יותר, קמתי בערב מאוד מאוד עצובה.
עבדתי פאקינג שנתיים על כל הדברים הפנימיים השונים האלה, על אהבה וכתיבה, ואתם יודעים מה היה הדבר הראשון שהרגשתי כשפגשתי את העולם שוב אחרי שפרשתי מכל הכאב ראש הזה?
קנאה.

אוי קנאה...
כל כך הרבה אנשים לא מבינים כמה מתוקה היא הקנאה.
הם לא מבדילים בין לרצות משהו ברמה עזה לבין לחמוד את מה שיש לאחר.
אז ויתרתי על אהבה וכתיבה, ומצאתי את עצמי דבר ראשון, ישר אחרי שכבר סגרתי את כל הקצוות, מ-ק-נ-א-ה, בכל מי שהצליח להשיג את הדברים האלה.
הצלחתי לנחם את עצמי בכך שהם קצת יותר מבוגרים ממני, אז זה לא שאני מאחרת למסיבה, אבל עדיין!
זה היה כאב טהור.


אני רוצה לספר את הפעם הראשונה שבה חוויתי קנאה בתור ילדה, ואני חושבת שהחוויה הזאת קצת השפיעה על איך שאני מסתכלת על קנאה.
אז בואו נחזור בזמן לבערך לפני 19 שנה.
הייתי בת 6, וזה היום הראשון של כיתה א'.
המנהלת היפה והמרשימה נכנסת לכיתה ומברכת אותנו, ואז היא אומרת: "מי שרוצה לחזור בחזרה לגן שירים יד".

אתם מבינים, הגן שבו הייתי שנה קודם, היה ממש מאחורי גבי, באותו המבנה שבו התחלתי כיתה א'.
ואני ילדה בת שש חכמה, אבל ילדה... וזכרתי שאמרו לי על השיעורי בית, ועל כמה שבאופן כללי, זה נורא מבאס להתבגר.
אז כמובן שאני, ילדה בת שש, מטומטמת לגמרי, לא רציתי להתבגר ולהכין שיעורי בית - הרמתי את ידי.

בדיעבד, זה היה ממש לא הגיוני שמישהו ישים בחירה כזאת בידיי... כאילו, שאלתם את אמא שלי?
אבל מה שקרה הוא שברגע שהרמתי את היד, מצאתי את עצמי שוב בגן.
תאמינו לי! אני זוכרת את זה בבהירות, כך היה, לא דמיינתי את זה, זה סיפור אמיתי!

אז הייתי בגן, והדבר הראשון שהרגשתי היה אכזבה... כי כולם היו כל כך קטנים ממני.
התחלתי להרגיש שאולי עשיתי טעות, שאני גדולה מדי לחבורה הזאת.
אבל כמובן, כבר אז הייתי גאוותנית, ותכלס, גם סוג של ביישנית, אז פשוט בלעתי את זה.
אבל אז, בהפסקה, הייתה לנו חצר משותפת עם הילדים מכיתה א', שעכשיו כשאני חושבת על זה... כנראה שהייתי אנטיפתית כבר אז, כי לא היה לי אכפת בכלל מזה שכל החברים שלי עכשיו כבר בכיתה א' ואני עדיין בגן.
מה שכן היה אכפת לי ממנו, והנה, עוד עדות לכמה שאני חומרית מטבעי, זה שהם קיבלו פלאפונים. פלאפונים. צעצוע, אבל עדיין!
קינאתי כל כך.
התחרטתי, אבל אוי, הגאווה, היא לא איפשרה לי לזוז.
קיבלתי את ההפסד. עשיתי הימור גרוע, וכתוצאה מכך הפסדתי פלאפון צעצוע.

ההפסקה נגמרה וחזרנו לפעילות בתוך הגן.
אני זוכרת שישבתי על ספסל ארוך ואפור, ושחילקו לנו פטל.
בזמן החלוקה, הילד הקטן מאוד פיזית בעיניי שישב לשמאלי, שפך פטל על הספסל, בינו לביני.
וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי את "הקש ששבר את גב הגמל".
לא יכולתי לסבול את זה יותר.
רציתי לצרוח על הילד הקטן הזה שלא ידע להחזיק כוס פטל, שאולי אפילו בכה כמו תינוק אחרי זה, כאילו שהוא המסכן.
כנראה שהכעס שלי חזק יותר מהגאווה שלי, כי מהר מאוד מצאתי את עצמי פשוט יוצאת החוצה משם, נכנסת בחזרה לכיתה א', ומתיישבת באחד הכיסאות שהיו משום מה במעגל.
והדבר הראשון שביקשתי, היה פלאפון צעצוע.
די בטוחה שלא קיבלתי, אבל בשלב זה, פשוט הייתי שמחה להיות במקום הנכון עבורי.
-

עמוק בפנים, אני עדיין הילדה הקטנה הזאת.
ואני עדיין מפחדת להתבגר.
ואני עדיין עושה בחירות שמשקפות את הפחד הזה.
וזה לא משנה שאני מודעת לעצמי עכשיו, וללמה אני עושה את מה שאני עושה, ואילו דברים מובילים אותי לפעולה מסוימת, אני עדיין לא שלווה עם עשיית בחירות, שאני באופן אישי מחשיבה גורליות.
אני זזה כל כך לאט, כי אני חייבת להרגיש כל צעד, כי אני לא סומכת על שום דבר בעולם הזה, אני חייבת להיות בקשר עם עצמי כל הזמן.
ועכשיו אני שואלת את עצמי, איפה הקנאה נכנסת?
איפה הזעם נחשף?
מה הוא הפטל שיכול לעורר את הילדה הגאוותנית שבי להודות שהיא עשתה בחירה לא נכונה?
מהי הכיתה א' שלי, ומהו הגן?
האם אני צריכה לחזור לגן שוב, ולחוות אכזבה מכך שזה לא מרגיש כמו שזה הרגיש בעבר, כשזה היה נכון עבורי, כדי להתחיל להרגיש בנוח עם זה שאני עכשיו כבר בכיתה א', ושהדברים פשוט לא יכולים להישאר אותו דבר?

אני פשוט מרגישה שאני נלחמת בעצמי, ממש דוחפת את היד שלי למטה כדי שאני לא ארים אותה שוב כשתהיה לי את ההזדמנות לחזור לאחור, ואומרת לעצמי: "לא. אנחנו לא עושות את זה שוב. אנחנו עוברות הלאה. חלאס. זה הזמן שלנו".
ואני מרגישה את הפחד הזה של אותה הילדה הקטנה - "אבל מה יהיה? איך נסתדר? כולם אומרים שזה קשה".
ואתם יודעים, זה אמיתי עבורי.
הילדה הקטנה שבי עדיין מפחדת ממה שכולם אומרים שמחכה לי בהמשך הדרך.
והיא עדיין מנסה להיות חכמה, ולעשות בחירה טובה, במקום להבין שהיא צריכה לעשות בחירה נכונה, ושהבחירות הנכונות לא תמיד נראות ומרגישות לנו הכי טוב, בעיקר כשהפרספקטיבה שלנו על החיים שלנו תמיד מוגבלת, וזה ככה בין אם אנחנו בני שש או בני עשרים ושש.

אי אפשר לעצור את הזמן.
אני יודעת את זה.
אבל אני חושבת שיש חלק גדול מעצמי, שתמיד מנסה לעצור אותו.
ובמקום לעצור אותו, הוא עוצר אותי.
ועכשיו אני באמת חושבת ש-פאק איט מה שאנשים חושבים, כי לכתוב את הביקורת הזאת אשכרה עזר לי להבין דברים.
אבל אין מה לעשות, אני תמיד אהיה מודעת לפגמים שבי, והם עדיין מאוד מאוד כאן, אז זה לא שאני לגמרי בנוח עם עצמי כרגע.

אין ספק שמתישהו אני אצטרך להתבגר גם במובן הזה, של להפסיק להיות פזיזה עם הרגשות והמחשבות שלי.
ואני לא צריכה להזהיר את עצמי מההשלכות של זה, כי כבר חוויתי את זה...
אבל משום מה...
לי ולעצמי, שתינו, לא ממש אכפת.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סייג'
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

ספר מעולה ומושלם נהנתי לקרוא אותו שסיימתי את הספר בכיתי מהתרגשות האהבה בין פאץ לנורה חזקה מכול . בקה פיצפטריק היקרה תודה רבה על שכתבת סדרה כזאת מדהימה מומלץ לקרוא את הסדרה המדהימה הזאת

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שעיונת
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

אזהרה מראש: ספוילרים !!
אם אתם לא מעוניינים - אל תקראו את הביקורת הזו.

הרשו לי רק להגיד - וואו. איזה ספר.
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, אז אני אתחיל בדמויות.
בקה פיצפטריק לא יודעת לבנות דמויות. מה לעשות. זו האמת. הדמויות משתנות לגמרי בכל ספר, ואי אפשר לשמור על חיבור אליהן.

נורה - כמה שנאתי את נורה בהתחלה. בשני הספרים הראשונים היא התנהגה כמו בת טיפש-עשרה מושלמת. מחליטה דברים בפזיזות, לא חושבת בשיט על ההשלכות של דברים שהיא עושה, וכמו עומדת עם שלט "היי, סכנות, אני פה!". בספר השלישי היא מתחילה להשתפר. היא שוקלת את הדברים והמעשים שלה, והיא פחות או יותר סבירה. בספר הזה, היא כל כך הרבה יותר טובה. באמת הצלחתי להתחבר לדמות שלה, מה שהפך את הספר לעוד יותר מהנה.

פאץ' - הו, פאץ'. בספר הראשון שנאתי את הבנאדם (ליתר דיוק, את המלאך, אבל למי אכפת). הוא היה יהיר ושחצן, מגעיל ומסתורי מדי. הוא הזכיר לי את ג'ייס ווילנד/לייטווד/מורגנשטרן/הרונדייל מבני הנפילים (אותו אני ממש שונאת, אבל זה לא העניין). בספר השני והשלישי עוד יותר שנאתי אותו. הוא נהיה דביק ורכרוכי, ולא שמר על האישיות שלו בשיט. אני זוכרת שבספר הזה היה איזשהו קטע שנורה מצפה שהוא יאמר לה משהו שמתאים לאישיות שלו, ובמקום זה הוא פוצח בנאום רומנטי. ובכל זאת, כשהוא נשלח לגיהנום... כמה בכיתי. כי זה פאץ'! הוא פשוט פאץ'! הוא לא יכול להישלח לגיהנום סתם ככה. מאותו רגע, בערך, התחברתי אליו.

וי - דמות חסרת אישיות ושטחית שעומדת כמו משרתת לשירותה של נורה ומסיעה אותה לכל מקום שהיא רוצה. אבל- היא נפילה?!? את זה לא צפיתי.

עכשיו נחזור לעלילה עצמה...
עלילה סוחפת, מרגשת ולא צפויה, שנשארת מעניינת עד העמוד האחרון. בקה בהחלט יודעת איך לבנות סיפור וקו עלילה.

ספוילר קטן ונחמד לסיום: סקוט !!!! למה הוא היה חייב למות ?!?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Unicorn
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

קראתי את כל הסדרה והיא חמודה כזאת. קצת כמו דמדומים, טיפה דביק והם גם (לא מפתיע) כל הזמן מתנשקים. יש לי קצת בעיה עם הספרים האלה כי-
א. זה צפוי מדי. כאילו מופיע תמיד אחד כזה קצת חשוד ואז הם יחד וכל זה וחיים באושר ומתנשקים וכל זה וזה תמיד נגמר טוב מדי
ב. הדמות הראשית לכאורה ואני בכוונה אומרת לכאורה כי לנורה וכל הגיבורות האלה יש תפקיד קטן והוא להתנשק עם הבחור, להיקלע לצרות ואז הבחור בא ומציל אותן (בד"כ על אופנוע או מכונית ספורט,ג'יפ וכו')
אבל הספר חמוד וכל זה כאילו הוא הרבה פחות מטומטם מ"לנצח" וכל זה ואני מודה שאני אהבתי ונתתי חמישה כוכבים כי בסה"כ הספר לא גרוע והוא כתוב ממש טוב לדעתי ולקראת העמוד האחרון היא גם באמת עושה משהו מועיל בכוחות עצמה

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קארו
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

אחרי שסיימתי את הספר דמעות בעיניי....
כל הספר במתח,הוא כל הזמן רק עם עוד מכשולים וזה נראה לי בלתי אפשרי בכלל להגיע עם זה משהו טוב,זה נראה לי חסר תקווה. קיבלתי ספויילר אחד ממנהלת של דף הספר,ואותו לא אגיד.וקראתי את העמוד האחרון של ספר(שזו הייתה טעות רצינית) ואז הזזתי דף אחד אחורה וראיתי את הסוף אמיתי... ואז קראתי וקראתי.היה לי עומס לימודים רציני אז זה למה לקח לי זמן לסיים אותו.
אבל הסיבה העיקרית שאני עם דמעות בעיניי,לא בגלל מה שקרה בספר שכנראה היה ממש מטומטם לבכות על,אלא בגלל שלא יכולתי לקבל את המצב יותר...אני לא יכולה לקבל את המצב שאין יותר פאץ' ונורה.
קיי,אני יכולה לקרוא הכל מחדש,אבל מה הטעם בזה? אם אני יודעת מה יקרה בסופו של דבר... זה מתסכל,לקרוא ולקרוא למרות שיודעים מה יקרה בסופו של דבר.לא היה סוף כזה נורא,מישהו חשוב מת,אבל סוף לא היה הכי נורא.
אני יותר לא ארגיש איך הלב שלי מאבד פעימות,אני לא ארגיש איך הנשימה שלי הולכת לאיבוד,אני לא ארגיש את הזרם שתמיד היה עובר מזרע הטבעת שלי עד הלב שלי,אני לא ארגיש את הדברים הללו שוב כמו שהרגשתי כשקראתי את ארבעת הספרים...
זו הייתה הפעם הראשונה שסיימתי לקרוא סדרת ספרים.לסיים לראות דמדומים,או ליקרוא את כל הספרים שיש בנתיים של יומנו של החנון לא נחשב T-T אני מדברת על מה שפיצפטריק עשתה לי.כשהייתי נערה בת 11 ומצאתי את הספר הראשון שלה לפני שנה באזור הסתיו,והתחלתי ליקרוא,היא חדרה ללבי,ידעתי שיש עוד ספרים,אבל אחרי הספר הראשון,הרגשתי ריקנות,ועכשיו אחרי הספר הזה, הריקנות גדולה עוד יותר.אני מרגישה שאיבדתי מישהו חשוב ללבי...
אם לספר איך נתקלתי בספר,זה כי אני תמיד מטיילת בחנויות ספרים. וספריות למצוא משהו מעניין.ואז אני נתקלת בציור של נערה חוששת עם נוצות שחורות מעליה והכותרת 'מלאך משמיים'.קראתי את התקציר והוספתי לרשימה שלי.אחרי זמן ארוך קראתי את הספר,וסיימתי אותו תוך יומיים,חברות אמרו לי אז שאני משוגעת כי קראתי ספר שלם של 300 ומשהו עמודים תוך יומיים.אבל לא הזיז לי.להפרד מהספר הראשון היה לי די קשה.
את הספר השני,'מלאכים באפלה' קראתי אחרי שנה של המתנה בלתי נסבלת,באוקטובר קראתי אותו.הספר עיצבן אותי עם ההתנהגות של פאץ כלפי נורה,והתגובה של נורה לדברים אחרים,וכל שאר הספר.זה עיצבן אותי שלא יכולתי להיכנס ולדבר איתם על זה.אבל אז סוף הספר,ואני זוכרת מה קרה,סיפרתי לחברה שלי כשדיברנו על דברים שמעצבנים אותנו,אז אמרתי לה על סוף הספר,אני התחלתי לנהום ולחוש כאילו האנק נמצא לי בין הידיים ואני חונקת אותו,וחברה שלי אמרה שצריך לשנות נושא לפני שאני אהרוג מישהו.והיא צדקה,היו לי עצבים כלפי האנק שהתנהגתי כמו חייה בגלל זה...
בספר השלישי,אני פחות ניהנתי,אבל כמו הספר השני,קראתי תוך מפחות מ-24 שעות.ואז פשוט נכנסתי למתח בלתי מופסק,לעצירות בנשימה ופעימות לב,עד שסיימתי את הספר.
ועכשיו,ספר הרביעי.אשר גרם לבלבול במוחי ולשוק שככה העיניינים פעלו.לספר הרביעי חיכיתי 5 חודשים,אחותי קנתה לי אותו ליום ההולדת.אני לא יודעת אם להודות לה או לכעוס עליה.כי,סיימתי את הסדרה,אין לי יותר מה לעשות עם הסדרה הזו חוץ מלחכות לסרט שכנראה בסיכוי קלוש בקרוב יצא,נפרדתי מההפתעות של פאץ' ונורא לתמיד,אך בחיים,אבל בחיים לא אשכח את מה שעברו.אולי אשכח פריטים קטנים ככל שאגדל,אבל הסיפור חיים הזה ישאר איתי לנצח.וכך גם הזיכרונות שלי מפאץ' סיפריאנו ונורה גריי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

הספר שהכי צמרר אותי בכל הסדרה,
אני לא יכולה להסביר איך התחברתי לדמויות, אני לא מתחברת להרבה ספרים ככה.
ממש הרגשתי שאני מתעבת את מי שהיא שונאת, ומאוהבת במי שהיא מאוהבת..
לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו מהרגע שקניתי אותו, קראתי בשיעורים, בהפסקות, בבית, לפני ואחרי החוג.
הספר כולו מלא באקשן, רומנטיקה מדהימה, ובקה פיצפטריק הצליחה לרתק אותי לספר,
אפילו יותר מסטפני מאייר ואני לא מגזימה.
איכת הספרים הטובים שקראתי וקראתי המון.
ספר שנשאר מפתיע עד הדף האחרון- תרתי משמע.

ממליצה בחום.. ספר מדהים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•♥ELLA-LI♥
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

אם לומר את האמת ציפיתי לקצת יותר או בעצם לקצת הרבה יותר.
התחלתי לקרוא את הספר ושוב זה אותו הדבר:
הם שניים אחד גבר ואחת אישה ומובן מאליו שהם חייבים להיות אויבים, אך הם חשים תשוקה עזה אחד לשני
ועוברים על כל החוקים שבספר וזה גורר מלחמה שבסופה התאחדו, ניצחו ובלה בלה בלה.
בקיצור חופר!
אני לא יודעת מה עובר על הסופרים בזמן האחרון כי כולם כותבים באותה הצורה ורק המלל, התוכן והאופן שונים.
כאילו קצת מקוריות לא יזיק לכם!!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•<FONT COLOR=PURPEL Nicname>
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

אני חושבת שהדבר הכי כואב בלהיות אנושי זה הקשר שנוצר בינך לבין דברים
הקשר הזה כול כך נפלא עד שאתה לא מצליח לדמיין משו אחר וכשהקשר מגיע לסופו אתה נשאר עם לב שבור ובלי הידיעה של מה עכשיו
ככה זה עם טרילוגיית ספרים. אתה מתחבר כול כך לדמויות ולעולם הסיפורי שזה מרגיש לך מציאותי ממש
הקשר הזה שבר את ליבי
הספר האחרון בסדרה שכול כך אהבתי
זה עצוב
נשארתי שבורת לב עם חיוך מנצח על הפרצוץ
הסוף התעלה על כול ציפיותיי ורצף ההתרחשויות לא היה יכול להיות טוב יותר
הספר הזה נגע לליבי ולא רק הוא אלא כול הסדרה של המלאכים
מומלץ
במיוחד לאנשים שמאמינים שמלאכים מסתובבים בינינו

לפני 12 שנים•
★★★★★
•זאת עם הספר
המלאך האחרון

המלאך האחרון

בקה פיצפטריק

אז ככה, סדרת הספרים הזאת עברה איתי את ההתבגרות שלי , וקריאת הספר האחרון דיי חתמה את התהליך הזה. אני זוכרת את עצמי קוראת את הספר הראשון בהערצה גלויה לסופרת ולכל הדמויות שיצרה, את הרגשות שהעבירו בי ואת הרצון העז "להרגיש כמו שנורה מרגישה", זה היה עמוק ויפיפייה. בכלל אני מעריצה את שילובי הז'אנר בין פנטזיה לרומנטיקה , והספר הזה הוא בין הראשונים שהביאו אותי למסקנה הזאת. אוקיי תנחיל עם הדמויות (מזהירה ספויילרים). פאץ', אוה פאץ'. הבחור הנשחק. מושך, מסתורי, יפיפייה, והכי חשוב נאמן. פאץ' לאורך כל הסיפור תומך ואוהב, דואג לנורה שלנו ומדריך אותה בצעדיה הראשונים כנפילה. אחד הדברים שקצת העיקו עליי בדמותו של פאץ', שהוא לוקח הכל עצמו, עושה הכל בלי להתייעץ עם נורה, מחליט בלעדיה. אני יודעת שהוא עושה את זה בשביל להגן עלייה, אבל ראבק תשתף אותה!, היו רגעים ממש הבנתי לליבה של נורה, כיאילו הוא לוקח את האקסית שלו למשימות ואותה הוא משאיר מאחור? והוא אפילו לא התוודה על כך שדבריה נשקה אותו (למרות שחשבתי שהם עשו משהו נורא יותר, אז הרגשתי הקלה), ולנורה כל כך קשה להסתיר ממנו, היא הכל מספרת לו, בין אם זה על המאגיה השחורה או על מערכות היחסים בינה לבין אנשים שסביבה. יש ביניהם מערכת יחסים מאוד מיוחדת מבחינתי , והתשוקה שלהם היא משהו שראוי להערצה.
ונעבור לדמות שאני כל כך אוהבת וכאב לי כל כך שהוא מת מחיאות כפיים סוערות סקוט. אויי סקוט החמוד שלי :( הבחור הנורמטיבי, הזמר בלהקת בנים, נחשק, ויפיפייה לא פחות מפאץ'. כל כך אהבתי את סקוט בגלל הנאמנות העיוורת שלו , שלא כמו פאץ' שאנאמן לנורה בגלל האהבה שלו כלפיה, לסקוט אין מניע (חוץ מהשבועה, אבל ת'אכלס הוא עושה את כל מה שהוא עשה מתוך חברות אמיתית עם נורה), הוא לא אוהב אותה בצורה רומנטית (למרות שהוא חתיך על ואני במקום נורה קופצת עליו XD ) הם פשוט חברים טובים , והמערכת היחסים ביניהם מדהימה ממש. (תאמינו לי קשה למצוא בחור שרוצה להיות איתך לא בגלל שאת מושכת :/ לא מתנשאת זה נכון לגבי כולן ). כלכך כאב לי שהוא מת, כי זה לא הגיע לו. פשוט לא הגיע לו. הוא היה היצור הכי חמוד נאמן ומצחיק שפגשתי בספר הזה, והוא הפך את הספר למעין חווית נעורים אמיתי , בעוד פאץ' מבגר אותה, סקוט משתובב איתה ^^ סקוט הוא הבחור שהיית רוצה ליידך, ולעיתים (זה באמת פגע בי) נורה לא העריכה אותו.. הבחור מתקשר אלייך ואומר לך שהוא ישמור עלייך ואת מנתקת לו ?! גאד זה פגע אפילו בי , לנורה באמת היו רגעים שהיא הייתה חסרת לב.
אחד הדברים שבאמת התחברתי בספר הזה זה לא התוכן אלא גם הלשון. הסרקיזם ,האירוניה וההומור השחור (משמעות כפולה אחמ אחמ פאץ'XD) כלכך הוסיפו לספר וגרמו לי להתאהב בו, כי מה לעשות אני אוהבת בדיחות שצריך לחשוב קצת כדי לצחוק מהן X:
אם כבר מדברים על הסופרת, יש לי משהו לומר עלייה, אני מבקשת מכולם לקום ולמחוא כפיים לסופרת שיכולה להמציא כל כך הברה בעיון מאין ! באמת שאפו על החשיבה הקרימינולוגיה והפיכת הספר הזה למורכב הרבה יותר מחשבתית (למרות שהיו כמה דברים שאני כבר עליתי על פיתרונם כבוד), כי דיי נמאס לי מספר שאני יודעת את סופו :(
אז לסיום : ספר מדהים (שהייתי ממליצה לילדות בנות 14-16 לקרוא אותו), מוגש באהבה, כתוב לעומק, ויאמר לזכותו שזסה ספר שאפשר להרגיש אותו ממש. דמויות מדהימות, גם אם חלקן עשו כמה טעויות פה ושם (אחמ סקוט נופל לי על רחבות על ימין ועל שמאל 3:) אבל בסופו של דבר כולנו בני אדם ( או נפילים או מלאכים שנפלו או מלאכים גדולים), וכולנו טועים #:
אוהבת מאוד ♥

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~Queen of Mars
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המלאך האחרון

המלאך האחרון

מאת בקה פיצפטריק

הביקורת של טניה (:

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של טניה (:
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“ספר מעולה, חבל שהסדרה נגמרה”

10/13
ביקורות על המלאך האחרון
הבאה
זאת עם הספר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אני חושבת שהדבר הכי כואב בלהיות אנושי זה הקשר שנוצר בינך לבין דברים הקשר הזה כול כך נפלא עד שאתה ל”