“הספר הזה הוא כמו לתלוש פלסטר עוד לפני שהפצע לגמרי הגליד. אחר כך גם לגרד. אתה לא באמת יודע למה אתה עושה את זה. זה כואב. ובכל זאת, אתה לא יכול להפסיק לחטט. ילדה, בעצם אישה צעירה, כלואה בחדר שלה בבית אמה כשהאהוב שלה נמצא בדרך לרכבת והיא היתה רוצה להיות איתו, לברוח איתו משם, מנורבגיה, לארץ אחרת. אבל היא שם, נעולה, ומתארת את מה שהיא רואה ומבינה מההווה והעבר שלה, והתבוסתנות שלה לא מתיישבת עם האופן שבו היא רואה את עצמה ואת הכוח שלה ואת היכולת שלה לסמוך על עצמה. היחסים שלה עם אמא שלה, יחסים שמזכירים את השבוי ואת שוביו כשהם נתונים בבידוד שלא מאפשר לו, לשבוי, לבחור את נקודת המבט, הם העיקר כאן. והיא, הסטודנטית לפסיכולוגיה, שמכירה את כל התיאוריות על בוריין, לא יכולה לגייס שום דבר מזה לטובתה.”

“האנה ארשטויק. נכון כאור היום. שוקן. 2005 (מנורווגית: דנה כספי). הגיבורה, צעירה תלותית, בעלת זיכרונות ילדות עמומים עד טראומטיים שבהם האם מנוצלת מינית חריגה ע"י האב והילדה מנוצלת ע"י האם. כעת מעסיקים אותה לימודי הפסיכולוגיה [היא מתעתדת להיות מטפלת] ויחסים עם האל. אהבת גבר אליה נתקלת מצידה ביחס דואלי, רוממות רוח ושמחה על היותה נחשקת מחד וגם פסימיות וחרדת עתיד. במיוחד היא נחרדת מן האפשרות שאמה, הפרסונה העיקרית בחייה לא תשמח באהבתה ולהפך. כעת היא חיה בדירת האם אשר קונה מזון וכיו"ב ומממנת את לימודיה. היא חוששת יותר מכל, "להיזרק" מן הבית, להיזרק אל החיים העצמאיים. האח לומד ב MIT בארה"ב ואין לדעת מה קרה לאב. לאם מאהב נשוי ומקצוע מעניין. למרות הכול אין שמחה ונחת בדירת השתיים. "..עליה לאשר את מי שיהיה בעלי לעתיד.." אם מחמת שתלטנותה הרכה של האם ואם מחמת העבר המלמד לקח. אהבת קארין, חברה טובה לה ולאמה, פרח כמורה שאינה מזוהה מינית, גם היא מעכבת את עצמאותה הנשית והאנושית. קארין מסורה לאל ובעלת דעות גמורות, יציבה, חייכנית וחזקה. עמדת הגיבורה כלפי אחרים היא של בושה ואשמה ואילו כלפי עצמה ביקורתיות חונקת ופסימיות. לימודי הפסיכולוגיה לא תורמים לשמחת החיים שלה אלא מגבירים את חרדותיה ומשפצים את זיכרונותיה באופן דאגני עד שאין הקורא יודע האם הייתה לה ילדות, אם לאו. בשל הדמיון האפל שלה וראית העולם הקטסטרופאלית ניתן להסס האם אכן נוצלה מינית כילדה או שדמיונה האפל צובע בשחור ואפור את העבר ואת העתיד. היא צופה מהלכים אסוניים לכל תחום בעתידה, מלבד ההיצמדות ההווית ללימודים ולתכנית האב של לימודי תואר ראשון ושני. כשהיא משתחררת ממחשבות טורדות אלו היא שוקעת בלימודים ובקריאה בספרית האוניברסיטה, מקדימה מקום באולם ההרצאות ובקפיטריה. היא מקפידה לישון אצל האם, שמא תאבד את חיבתה ועם כך את מקור מחייתה. ככלל היא מקפידה לישון מספיק ולאכול אצל האם. מתנהגת כאילו לא מגיע לה להיות ספונטאנית, "מחרמנת" או עליזה. לאורך כל תקופת הסיפור, היא סובלת מגב תפוס שאינה מצליחה לשחררו. (סימפטום פסיכו'). מי סגר אותה בחדרה בליל הטיסה המתוכנן עם אהובה לטיול בארה"ב? האם ק. תתנגד? האם תברח אל חרותה? התיאור של מחשבותיה הנודדות, התמימות הספק יודעות שלה (לומדת פסיכולוגיה) מעצימים את תחושת העצב והמלכוד של הגיבורה. ספר מצוין. אפשר גם להפיק ממנו ידע על עולמם של צעירים במערב אירופה, ללא מלחמה, עם כלכלה הולכת מצטנעת ועוד.”

“הספר הזה הוא כמו לתלוש פלסטר עוד לפני שהפצע לגמרי הגליד. אחר כך גם לגרד. אתה לא באמת יודע למה אתה עושה את זה. זה כואב. ובכל זאת, אתה לא יכול להפסיק לחטט. ילדה, בעצם אישה צעירה, כלואה בחדר שלה בבית אמה כשהאהוב שלה נמצא בדרך לרכבת והיא היתה רוצה להיות איתו, לברוח איתו משם, מנורבגיה, לארץ אחרת. אבל היא שם, נעולה, ומתארת את מה שהיא רואה ומבינה מההווה והעבר שלה, והתבוסתנות שלה לא מתיישבת עם האופן שבו היא רואה את עצמה ואת הכוח שלה ואת היכולת שלה לסמוך על עצמה. היחסים שלה עם אמא שלה, יחסים שמזכירים את השבוי ואת שוביו כשהם נתונים בבידוד שלא מאפשר לו, לשבוי, לבחור את נקודת המבט, הם העיקר כאן. והיא, הסטודנטית לפסיכולוגיה, שמכירה את כל התיאוריות על בוריין, לא יכולה לגייס שום דבר מזה לטובתה.”

“האנה ארשטויק. נכון כאור היום. שוקן. 2005 (מנורווגית: דנה כספי). הגיבורה, צעירה תלותית, בעלת זיכרונות ילדות עמומים עד טראומטיים שבהם האם מנוצלת מינית חריגה ע"י האב והילדה מנוצלת ע"י האם. כעת מעסיקים אותה לימודי הפסיכולוגיה [היא מתעתדת להיות מטפלת] ויחסים עם האל. אהבת גבר אליה נתקלת מצידה ביחס דואלי, רוממות רוח ושמחה על היותה נחשקת מחד וגם פסימיות וחרדת עתיד. במיוחד היא נחרדת מן האפשרות שאמה, הפרסונה העיקרית בחייה לא תשמח באהבתה ולהפך. כעת היא חיה בדירת האם אשר קונה מזון וכיו"ב ומממנת את לימודיה. היא חוששת יותר מכל, "להיזרק" מן הבית, להיזרק אל החיים העצמאיים. האח לומד ב MIT בארה"ב ואין לדעת מה קרה לאב. לאם מאהב נשוי ומקצוע מעניין. למרות הכול אין שמחה ונחת בדירת השתיים. "..עליה לאשר את מי שיהיה בעלי לעתיד.." אם מחמת שתלטנותה הרכה של האם ואם מחמת העבר המלמד לקח. אהבת קארין, חברה טובה לה ולאמה, פרח כמורה שאינה מזוהה מינית, גם היא מעכבת את עצמאותה הנשית והאנושית. קארין מסורה לאל ובעלת דעות גמורות, יציבה, חייכנית וחזקה. עמדת הגיבורה כלפי אחרים היא של בושה ואשמה ואילו כלפי עצמה ביקורתיות חונקת ופסימיות. לימודי הפסיכולוגיה לא תורמים לשמחת החיים שלה אלא מגבירים את חרדותיה ומשפצים את זיכרונותיה באופן דאגני עד שאין הקורא יודע האם הייתה לה ילדות, אם לאו. בשל הדמיון האפל שלה וראית העולם הקטסטרופאלית ניתן להסס האם אכן נוצלה מינית כילדה או שדמיונה האפל צובע בשחור ואפור את העבר ואת העתיד. היא צופה מהלכים אסוניים לכל תחום בעתידה, מלבד ההיצמדות ההווית ללימודים ולתכנית האב של לימודי תואר ראשון ושני. כשהיא משתחררת ממחשבות טורדות אלו היא שוקעת בלימודים ובקריאה בספרית האוניברסיטה, מקדימה מקום באולם ההרצאות ובקפיטריה. היא מקפידה לישון אצל האם, שמא תאבד את חיבתה ועם כך את מקור מחייתה. ככלל היא מקפידה לישון מספיק ולאכול אצל האם. מתנהגת כאילו לא מגיע לה להיות ספונטאנית, "מחרמנת" או עליזה. לאורך כל תקופת הסיפור, היא סובלת מגב תפוס שאינה מצליחה לשחררו. (סימפטום פסיכו'). מי סגר אותה בחדרה בליל הטיסה המתוכנן עם אהובה לטיול בארה"ב? האם ק. תתנגד? האם תברח אל חרותה? התיאור של מחשבותיה הנודדות, התמימות הספק יודעות שלה (לומדת פסיכולוגיה) מעצימים את תחושת העצב והמלכוד של הגיבורה. ספר מצוין. אפשר גם להפיק ממנו ידע על עולמם של צעירים במערב אירופה, ללא מלחמה, עם כלכלה הולכת מצטנעת ועוד.”