שוקולד מריר 60-70%.
זה השוקולד האהוב עלי.
רצוי עם תוספת של שקדים או אגוזים או פיסטוק או בוטנים.
משהו שיגוון, שישבור את הטעם השגרתי ויתן טוויסט.

אבל בהריון האחרון שלי רציתי דווקא מתוק. מתוק-מתוק.
יש תקופות כאלה, אתם יודעים.
חיפשתי מתוק כל הזמן, אכלתי קרואסון שקדים כל בוקר, שתיתי שוקו פעמיים ביום.
א' שעבדתי איתו המון בתקופה הזאת היה מציע לי מהשוקולד המריר 80% מינימום שתמיד היה לו בחדר, ואני בדרך כלל לקחתי אבל מאוחר יותר היינו עושים הפסקה, הולכים יחד למטבח שם הוא היה מכין לעצמו קפה ומשם למכונת הממתקים שם הייתי קונה לעצמי שוקולד חלב מתוק-מתוק (זה לא שוקולד! היה מדגיש א' בבוז).
א' כבר יצא לפנסיה מאז, אני ילדתי ועדיין עובדת על הורדת אחרוני הקילוגרמים שעליתי בהריון ההוא, מכל המתוק.

ולפעמים עדיין ממש בא לי מתוק. זריקת סוכר נטולת תחכום ואליטיזם.
אבל אני גם בררנית. אפילו כשאני רוצה מתוק אני בררנית.
עומדת מול מכונת הממתקים ומתלבטת. זה חייב להיות מתוק אבל… לקוקוס למשל יש טעם לוואי נורא שמשתלט על הכל, אתם מבינים. אם זה חטיף שוקולד גדול מדי, בסוף אני יוצאת עם בחילה. אם זה נורא נורא מתוק בסוף אני נשארת עם תחושת מיאוס, כשכל המתיקות עולה בגרון. מתבקש שיהיו קצת תוספות כמו אגוזים או שקדים, אבל בלי להגזים ולשפוך את כל סוגי הקרמל-מלוח-חמאת-בוטנים-מחית-פיסטוק פנימה אם אפשר.
אני מחפשת משהו קטן ומדוייק, שישאיר תחושה טובה.
בלי חרטות ומחשבות בולמיות.
הרבה פעמים אני עוזבת בלי לקנות שום דבר ומתגעגעת לא' ולשוקולד המריר שלו, כזה שאף פעם לא מוצאים במכונות ממתקים.

יש גם תקופות כאלה שאני רוצה לקרוא משהו מתוק. מתוק-מתוק. זריקת סוכר נטולת תחכום ואליטיזם.
אבל אני גם בררנית. אפילו כשאני רוצה מתוק אני בררנית.
מסתובבת בספריה ומתלבטת. זה חייב להיות מתוק אבל… לכתיבה גרועה למשל יש טעם לוואי נורא שמשתלט על הכל, אתם מבינים. אם מערכת היחסים שמוצגת כרומנטית היא למעשה מערכת יחסים רעילה, בסוף אני יוצאת עם בחילה. אם הספר משתפך בהגזמה על הירהורים ורגשות או נעיצת מבטים אובססיבית באברי הגוף שלו/שלה בסוף אני נשארת עם תחושת מיאוס. מתבקש שיהיו קצת קלישאות ז'אנר, אבל בלי להגזים ולשפוך פנימה תועפות של צירופי מקרים ומהלכים שחוקים אם אפשר.
אני מחפשת משהו קטן ומדוייק, שישאיר תחושה טובה.
בלי חרטות ומחשבות בולמיות.
ואם לומר את האמת, זה ממש נדיר.
הרבה פעמים אני נוטשת את הספר אחרי פרק-שניים, כי רציתי זריקת סוכר אבל… לא את זאת.

עד הירח ובחזרה הצליח להיות זריקת סוכר מצויינת ברגע בו הייתי צריכה אחת כזאת. עם כתיבה סבירה, סיפור רקע נוגע ללב ודמויות שקל לחבב. להגיד שהוא לא נפל קצת בקריטריונים האחרים שפירטתי? אם להיות כנה, לא בטוחה שהוא עמד בכולם. היו בו הרבה יותר מדי צירופי מקרים וקלישאות ז'אנר, יותר מדי התאהבויות ממבט ראשון והפי אנדים להרבה יותר מדי אנשים. אבל בסך הכל הוא עשה את העבודה שלו, שאמורה להיות פשוטה אבל משום מה קשה להשיג אותה: להיות ספר קריא, קליל, חמוד, כיפי ומנחם, נטול יומרות ואג'נדות. מתוק מדי, אבל לא עד כדי בחילה.

בחיי שאני לא מבינה מה משך אותי אל הספר הזה, אבל מרגע שאחזתי אותו אמש ועד עכשיו לא הנחתי אותו ליותר מהזמן הנחוץ בכדי לבצע את מטלותיי.
קראתי באוטובוס (פספסתי תחנה ונאלצתי ללכת ברגל), לקחתי אותו איתי להפסקות הסיגריה מהעבודה, קראתי בו בארוחת הצהריים (מפוררת עליו קצת פירורי לחם) ואפילו ניסיתי לקרוא בו בעודי אוחזת את התינוק (לא עובד, אני קוראת והוא קורע)
אולי זה הקיץ שמביא איתו חשק לספרות קלילה, או שאולי פשוט כל אחד צריך מדי פעם לקרוא ספר קליל ומטופש- אבל זה הספר הראשון מאז פרוייקט רוזי שממש הצליח ״לתפוס״ אותי.
העלילה פשוטה מאוד-
אלי מאבדת את בעלה בתאונה טרגית ומרגישה שעולמה חרב עליה ושלא תתאהב שוב לעולם,
במהלך הספר היא מגלה שאחרי האבל הנורא החיים ממשיכים.
אז מה אין בספר?
אין בו אמינות, כי תיאור הרגשות של אלי אחרי שאיבדה את בעלה לא אמין במיוחד,
אין בו עלילה מפתיעה כי מן העמוד הראשון (ואפילו לפני כן, מקריאת התקציר) די ברור מה יקרה בסוף.
ובכל זאת- הספר קולח וקריא להפליא, הדמויות שנונות ומקסימות, והסיפור מתוק וכייפי לקריאה.
מומלץ לכל מי שמחפשת ספר קליל אך לא ממש מטופש, מתאים לים/ לחופשה/ סתם להירגע קצת

על גב הספר נכתב: "ספר רומנטי, שנון ושובה לב… מושלם לשיפור מצב הרוח. פינוק אמיתי… תיק הים יהיה ריק בלעדיו." ועל הסופרת נכתב שבין תחביביה צפייה בטלוויזיה, אכילת סוכריות גומי, גלישה באינטרנט וכמוצא אחרון – כתיבה. כשזה סדר העדיפויות של סופרת, קל להבין מדוע זו התוצאה הסופית.

רומנטי, נניח. שנון, ממש לא. שובה לב, אולי של אחרים אבל לא שלי. ואולי הבעיה היא שאני לא הולכת לים, ככה שעדיין אין לי את הסיווג הזה של ספרי ים.

הספר הזה הזכיר לי בעיקר קומדיה רומנטית מטופשת, שאפשר לעשות בה פאסט פורוורד, להגיע לסוף, לראות את הנשיקה ההו, כה מיוחלת וללכת לישון. וזה לא שאני לא אוהבת לקרוא מעת לעת ספרים רומנטיים וזה לא שלא התרגשתי בחיי מספרים כאלה, אבל הספר הזה, לטעמי, מוציא שם רע לז'אנר הזה.

הסיפור הוא סיים אולד סטורי: אלי קנדאל, בחורה בת כמעט שלושים, מאבדת את בעלה ואהבת חייה ג'יימי בתאונת דרכים, והחיים המושלמים שלה מתערערים. אחרי קרוב לשנה וחצי של אבל, היא עושה שינוי בחיים שלה, עוברת לדירה אחרת, מוצאת עבודה חדשה אצל זק מקלארן החתיך, איש עסקים מצליח ומפורסם שמתאהב בה ממבט ראשון. היא מוצאת חברה חדשה טובה עם חיים רומנטיים מתוסבכים, היא שומרת על קשר עם אביו של ג'יימי, שחקן הוליוודי מפורסם, היא מנסה אפילו לפתח מערכות יחסים רומנטיות, אבל היא (כמובן) מנהלת שיחות יומיומיות עם הרוח של ג'יימי, הבעל המת. וכמובן שהיא מתאהבת בסופו של דבר בזאק, אבל היא לא יודעת אם הוא רוצה אותה, והוא רוצה אותה, אבל לא יודע אם היא רוצה אותו, והם מפספסים זה את זו כל פעם מחדש, עד שאחרי קרוב ל-400 עמודים, הסופרת גואלת אותנו מייסוריהם ומגיעה הנשיקה המיוחלת. מקווה שזה לא איזה ספוילר גדול, כי בכל זאת, לא היה כאן סיכוי לשום דבר פרט להאפי אנד.

אז כן, הספר לא היה שנון בעיניי ובטח שלא מצחיק. הדיאלוגים היו כל כך מאולצים, שלא לומר טיפשיים. ושום דבר לא היה אמין, אלא אם כן זה באמת קורה שגבר מכיר אישה, שוכב איתה פעם אחת ומיד נלחם עליה כמו אריה ואומר לה שהוא אוהב אותה. אולי זו אני שהחיים הפכו אותי לצינית… או המשפט המצחיק עד דמעות הבא: "באותה מידה יכלה לשאול את הנסיך צ'ארלס אם הוא נהנה לאכול חתלתולים מבושלים…" אה?!

בקיצור, גם ספרים רומנטיים דורשים השקעה כדי לא להפוך לקלישאה סכרינית וצפויה מאוד מראש. וזה מה שהיה הספר הזה בעיניי. חשבתי שאקרא אותו בקלילות, וגם זה לא קרה. 400 עמודים שנראו לי כמו נצח. אולי על חוף הים הוא באמת יהיה מהנה יותר. לכל מקום אחר, אני ממש לא ממליצה.

בקשתי לעצמי ספר קליל. לאחר שיטוטים ברחבי הספריה, קרץ לי הספר עם הכריכה הוורודה. עצרתי לרגע, קראתי את התקציר ואמרתי לעצמי מושלם. בדיוק מה שחיפשתי, משהו קליל ללא עומק. מעין "ספא" למוח.
ההתחלה נראתה מבטיחה.
אלי נשואה באושר לג'יימי, גרים יחד בבניין משותף, די "חירבה". אך הדבר אינו מפריע לשניהם היות והם מאוהבים עד השמיים.
תאונת דרכים טראגית, קוטעת את נישואיה ואהבתה של אלי. עם מותו של בעלה, הדירה הופכת מוזנחת יותר ועימה גם השכנים שהתחלפו בשכנים גרועים יותר.
חמה "כוכב הסרטים" מגיע לעזרה ורוכש עבורה דירת פאר באזור אחר, עם שכנים ברמה גבוהה יותר.
מכאן ואילך הרגשתי שהעלילה לא משהו. הדיאלוגים לא אמינים.
כמו כן, היו פגמים בסיפור, אתה נמצא באמצע דיאלוג במקום מסוים עם דמויות מסוימות, פתאום קופצים לדיאלוג אחר עם דמויות אחרות לחלוטין באותו פרק. קרה מספר פעמים. פשוט הזוי.

העלילה נמשכה כמו מסטיק, כל פעם הכניסה דמויות ואירועים חדשים.

כל מה שרציתי לסיים את הספר מהר, להתחיל את הספר הבא.

שלמות. העומק מסתתר בין השורות, בהערות הציניות ובתאורים. התרגשתי עד דמעות וקיוותי לרגע שאולי הפי אנדינג באמת קיים ומחכה לי בפינה מסוימת בחיים שלי.

ספר חמוד.
לא יותר מזה, כן, קיטשי, כן, טיפה מעצבן, אבל הוא חמוד.
מתאים לקריאה כשרוצים סתם לקרוא משהו, כמו במצבי בחופשת הפסח החסרת מעש הזו, לבזבז יום שלם בקריאת הספר הזה היה נחמד, גם ככה לא היה לי מהו אחר לעשות.
אבל כמו שהרבה ציינו, לא ספר עם עומק, ובאמת. הזכיר לי קצת סדרה של תחילת שנות ה-2000, משהו לשריפת זמן משעמם.
ממליצה בימים מאוד משעממים, אולי.

כמו שרשום על הכריכה ספר פינוק!!!! בהתחלה הוא עצוב, בעלה של אלי נפטר והיא מנסה להתגבר עליו, מתחילה לעבוד אצל זאק שדלוק עליה מהרגע הראשון אבל היא לא שמה לב ויוצאת עם אחרים. זאק מנסה לכבוש אותה, אי אפשר שלא להתאהב בו, הוא מחכה בסבלנות ולא מאבד תקווה. ממליצה בחום ספר יפה, מצחיק וכתוב בצורה יפה.

כשאני מגיעה למדור המבוגרים בספריה אני אוהבת לחפש את הכריכות הורודות, אלו שמשדרות קלילות. יש משהו מפחיד במדור של המבוגרים שיכול להיות מלא בספרים על מוות ואנשים זקנים וכאב. אומנם עברתי את שלב הסדרות הפתטיות של מדור הנוער אבל אני עדיין אוהבת קישטיות ורומנטיקה והפי אנד. ולא, לא, לא רוצה ספר שנגמר במוות ודמעות. יש ספרים יחידי סגולה ששוים את הדיכאון שאחריהם.
לכן, כשראיתי את הכריכה הורודה של "עד הירח ובחזרה", לקחתי אותו לידיים.
לקחתי סיכון. ספר על אלמנה יכול להיות עצוב, אבל נשמע שזה דווקא ספר קליל ולא מדכא לפי הביקורות על גב הספר.
ובאמת? הספר היה פינוק! קראתי אותו עד השעות הקטנות של הלילה, פשוט כי היה כיף!
לא עמוק ולא מיוחד ולא מצחיק אבל נעים וכיף.
הדמויות אומנם היו מוצלחות מדי ויפות מדי והפגמים היחידים שלהם היו חיצוניים ולא פגמי אופי אמיתיים (בעלה מת, היא לא רוצה אותו).
גם ההתאהביות בספר נבעו מרושם חיצוני ולא עמוק במיוחד. המעבר בין "לא אוהבת" ל"אוהבת" היה גם הוא חסר סיבה אמיתית.
ובכל זאת, נהניתי לקרוא את "עד הירח ובחזרה".
נהניתי מספיק בשביל לקרוא שוב את הפרק האחרון ולפתוח אחר כך את המחשב בשביל לחפש ספרים נוספים של ג'יל מאנסל.

אם בטעות קראתם ספר מדכא מדי ואתם מחפשים משהו שישפר לכם את מצב הרוח- זה הספר המתאים!

אני חושבת שזה הספר הכי קיטשי שקראתי אי פעם. כן כן, אפילו יותר מדמדומים.
ואני אחת שאוהבת קיטשיות ורומנטיקה! אבל כשקראתי את הספר הזה רציתי להקיא מכמות הקיטשיות שם. ולא רק שזה קיטשי שאפשר למות, הוא גם צפוי.
בעלה מת, היא בודדה, זמן עובר, היא פוגשת מישהו שמחזר אחריה וכבר אפשר לנחש מה יקרה הלאה לא? ואו....
בכל מקרה, אם אתם מחפשים ספר עם עומק זה בוודאות לא הספר, ואם אתם מחפשים משהו קליל (מאוד קליל) להעביר איתו את הזמן, זה הספר.